טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

מודעות פרסומת

לְשַׁחְזֵר אֶת הַפְּלִיאָה

כול סוף השבוע הזה הייתי טרוד, מרוחק מעצמי ומזולתי. אמש הזמנתי הנה את בני המשפחה לארוחת שישי. אבי ממילא היה כאן כבר מיום חמישי, ויישאר כאן עד יום שני, ומכיוון שהחל מיום שישי הבא אני שב ללמד, ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות קרובה אחרת לבשל לקראת שישי ולארח את המשפחה.

אבא ואני ירדנו לקניות בכרמיאל, בעוד שעוזרת בית מבוגרת, טובה, ניקתה את הבית. עם שובנו נעמדנו לבשל. אבא את המרק הנפלא שלו, ואת הסלטים שהוא רגיל להכין בעבורנו מדי יום שישי, סלט ביצים וסלט אבוקדו, ואני את השאר – עוף ותפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות  וסלט טחינה, בורגול ומנגולד, אורז ומנגולד ועוד.

היה כיף. סיימנו את הערב מאוחר. אבל בבוקר, למן הרגע שקמנו, הייתי ליד אבא והילדים, ליד עצמי, לא ממש מחובר לדבר.

רציתי לנסוע עם הילדים לטייל, אבל הם ביקשו לבלות. אז נסענו איתם לפארק המשפחה בכרמיאל. הילדים שיחקו, בהשגחת אבא שלי. אני שקעתי בקריאת ספרה הנפלא של שולי זיו-אסולין, "איך להתפרנס מאמנות," שהגיע אלי בדיוק בזמן. שעה שאני מרגיש מוצף מעבודה – המון ספרים לעריכה ושש סדנאות מדי שבוע – ומייחל רק לרגע שבו אוכל להשתחרר מכול אלה, ולהתמסר לכתיבה בלבד.

זה כול כך חסר לי, זמן הכתיבה. אמנם, קיימתי קמפיין בקיץ, וזכיתי בו בכסף שאפשר לי לכתוב, ואכן כתבתי שלושה חודשים תמימים. אבל עכשיו התחילה שנת ההוראה והעבודה שלי, ידיי מלאות עבודה, ולא נותר לי זמן לעצמי, ליצירתי שלי. וזה ממש רע.

מאז שובנו מפארק המשפחה ועד הלילה בדקתי עבודות של תלמידים, הכנתי חומר לשיעורים ולהרצאה שהזמינו אצלי, על 'יוצר, יצר ויצירה,' מה שמבטיח הרצאה מיוחדת במינה. ורק בשעת ליל, אחרי שכולם כבר היו ישנים, פתחתי את הקבצים שהדפסתי בהם לאחרונה שתיים ממחברות הכתיבה הרבות שכתבתי הקיץ, ודליתי מתוכם רק את השירים.

הכנסתי את כולם לקובץ אחד, ניקדתי אותם ואז גם עברתי עליהם וערכתי אותם ושבתי ועשיתי להם הגהת  ניקוד.

ואז גיליתי אילו שירים יפים כתבתי לאחרונה.

כתיבתי תמיד נעלמת ממני. אני כותב ושוכח. אני נזכר בה מחדש רק שעה שאני מקליד מחברות לאחור, ואז בשעה שאני עובר על התדפיס, מתקנו ועורכו ומנקדו. או-אז אני יודע שלא ביליתי את זמני לשווא. שכתבתי דברים יפים. שזה מה שאני צריך לעשות.

או, כמו ששולי אלדד אסולין כותבת – כתיבה היא המקצוע שלי. ממנה עלי להתפרנס, ועלי לדאוג לבקש בעבורה כסף, כדי שאוכל לעשות אותה, ולא לעסוק בכול הענפים הנלווים לכתיבה, המהנים כול כך בפני עצמם, אך גם מרחיקים אותי ממנה.

הנה לכם מעט מן השירים שמצאתי הלילה. את השאר אשאיר לפרסום בכתבי עת ובעיתונים.

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, הָיִיתִי

עָף מֵעַל הַשָּׁמַיִם, בֶּחָלָל

הַמָּצוּי מֵעַל אֲרָצוֹת וְיָמִים,

בָּאֲוִיר הַלַּיִל הֶחָשׁוּךְ,

הַמְּנֻמָּר בְּיָהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים.

 

הָיִיתִי דּוֹאֶה, מְצַיֵּץ וּמַבִּיט

בַּכַּדּוּר הַיָּרֹק שֶׁמִּתַּחְתַּי,

מִשְׁתָּאֵה מִיּוֹפְיוֹ, מִרָחֲבוּת

הַקּוֹסְמוֹס, מִן הָרִיק

הַמָּלֵא אֶת עַצְמוֹ.

 

אֲבָל אֵינֶנִּי צִפּוֹר, אֲנִי

אָדָם שֶׁגּוּפוֹ נִכְפָּף, מִצְחוֹ

נִקְמַּט וְנֶחֱרַשׁ בְּעִקְבֵי

הַזְּמַן, עוֹרוֹ כְּבָר

מְרוּבַד כִּתְמֵי גִּיל,

 

עֵינָיו הַקֵּהוֹת מַבִּיטוֹת

בַּיֹּפִי הַזֶּה, לִבּוֹ

נִמְלָא תּוֹדָה, וּפִיו אִלֵּם.

 

*

עַל הַמַּחְבֶּרֶת הַצְּהֻבָּה

מֵטִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעַז

מִבַּעַד לַתְּרִיס

 

מִתְוֶה סוֹרָגִים דַּקִּים,

הַיּוֹרֵד

עַל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת.

 

הַכָּרָתִי מְהַבְהֶבֶת

בֵּין הוֹדָיָה לְעַצֶּבֶת,

לְרֶגַע מְבַקֶּשֶׁת לָמוּת

מֵרֹב קשִׁי,

 

וּלְרֶגַע נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל פָּלִיט,

 

הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר

עַל הַמִּתְחָם הַיָּחִיד

הַמֻּקְנֶה לוֹ כְּמוֹלֶדֶת –

 

מִתְחַם גּוּפוֹ,

מִתְחַם הַשִּׁיר.

*

שבוע טוב לכם/ן,

 

אילן.

#גם-אני-1

     כשהייתי בן שבע עשרה, האמנתי שלבוש לבן משמעו טוהר, ומכיוון שחשתי טהור, תם כשה, השתדלתי ללבוש לבן, לגמרי לבן, כול אימת שיכולתי לעשות זאת.

     בשבת סתווית אחת החלטתי לנסוע בטרמפים לחברים באיזה קיבוץ. גיהצתי לעצמי כתונת לבנה, לבשתי את מכנסיי הבד הארוכים והדקיקים שלי, נעלתי סנדלים ולקחתי איתי את תיק הצד שלי, ששימש אותי לנשיאת חומרי הדרכה, בתנועה. קראו לזה אז 'תיק שכל.'

     אני לא זוכר לאן נסעתי ומה עשיתי שם, אבל אני זוכר היטב את הדרך חזרה הביתה.

     עמדתי בשולי כביש ארבע, החולף בין ישובים חקלאיים בדרכו מהצפון אל תל אביב. הנפתי יד לעצור טרמפים.

     מכונית גדולה נעצרה בסמוך אלי. זה היה רכב מסחרי עם תא מטען חיצוני גדול, ותא נהג קטן ודחוס. הדלת נפתחה.

     "היי, לאן אתה צריך להגיע?" שאל הנהג, גבר בשנות הארבעים לחייו.

     "לרמת השרון."

     "בוא, אני אקח אותך לשם."

     טיפסתי אל הרכב, התיישבתי לידו וחגרתי על עצמי את חגורת הבטיחות. הנהג בחן אותי קצת דרך מראת הנהג וגם זרק לעברי מבטים חטופים.

     "בן כמה אתה?" שאל.

     "שבע עשרה."

     "ויש לך כבר חברה?"

     חשבתי שזו שאלה מוזרה, מצד גבר זר.

     "לא," עניתי בזעף מאופק.

     הנהג התנשף.

     "אז אתה בתול!?"

     "אני לא חושב שזה עניינך," הדפתי אותו, "למה אתה שואל אותי שאלה כזאת!?"

     "אל תכעס. אתה פשוט ילד יפה, ואני יכול ללמד אותך, להיות הראשון שלך."

     "אדוני, תעצור בבקשה את הרכב," ביקשתי ממנו בקול תקיף.

     "אבל למה? אני אעשה לך טוב," ניסה לשכנע אותי, קולו רועד מתשוקה וזיעה על מצחו.

     "בגלל שאני לא רוצה את זה!" קראתי, "עצור את המכונית!"

     הוא האט, אבל לא עצר. להפך, הוא פנה מכביש ארבע לכיוון שער נעול של פרדס, החבוי מעין רואי.

     העפתי מבט על לוח המחוונים שלו. כלי עבודה היו מונחים עליו, וביניהם מפתח שבדי גדול. תפסתי אותו בידי והנפתי אותו באוויר.

     "תעצור, או שתחטוף את זה בראש!" איימתי עליו.

     יכולתי להרגיש את הפחד שלו נמהל בתשוקה. הוא עצר לבסוף. פתחתי את הדלת ומיהרתי החוצה, זורק את המפתח השבדי שלו בחזרה אל תא הנהג.

     הוא סחט את דוושת הגז ונמלט משם.

     שאפתי לתוכי שאיפה עמוקה של אוויר.

     היה לי ברור שהצלתי את עצמי מאונס.

     עוד לא הייתי בטוח אם אני הומו אז. נמשכתי לבנים ולבנות גם יחד. אבל דבר אחד היה ברור לי – שאני לא רוצה שהחוויה המינית המלאה הראשונה שלי תתקיים באופן כזה.

     זו הייתה הפעם הראשונה שהותקפתי או הוטרדתי מינית. והיא לא הייתה האחרונה. אבל על כך בהמשך.

     שיהיה לכם/ן רק טוב,

     אילן.

אוי

     ביום ראשון התחיל קורס המתחילים החדש שלי בתל אביב. מכיוון שאבא שלי לא היה יכול להגיע קמתי בחמש, הכנתי את עצמי ואת הילדים, הכנסתי אותם אל הגן כבר בשעה 06.55, ומיהרתי לתחנת הרכבת בכרמיאל, כדי לתפוס את הרכבת הישירה של שמונה לתל אביב.

     כל הדרך קראתי ספר שהיה עלי לכתוב עליו חוות דעת. הגעתי לשיעור בכמה דקות איחור, לימדתי ומיד רצתי לתחנת הרכבת, כדי לתפוס את הרכבת של 13.30 לכרמיאל.

     כשהגעתי לרכבת התברר לי, שיש רכבת לכרמיאל רק כול שעה עגולה, וזו של 13.30 נוסעת לנהריה. הישירה הבאה לכרמיאל יוצאת ב-14.00 ומגיעה לכרמיאל ב-16.00. השעה שבה עלי כבר להוציא את מיכאל ודניאל מהגן.

     עליתי על הרכבת לנהריה, ירדתי בעכו, שילמתי 100 שקלים למונית ספיישל שתיקח אותי עד לחניון הרכבת בכרמיאל, שהמכונית שלי חיכתה לי בו – ורק כך הספקתי להגיע אל הגן.

     נחתנו בבית. לא הייתי מסוגל להזיז אצבע. איכשהו עברנו את אחר הצהריים. בשעה 18.30 הילדים כבר נרדמו, ככה הם נרדמים עכשיו, שמחשיך כול כך מוקדם. אני משכתי עד 23.00. אל תשאלו אותי איך.

     אתמול היה לי יום בית. אבל הייתי כול כך רצוץ, שיכולתי רק לשבת ולעשות הגהה על ספרי "אשת הפיראט היהודי," לתקן כול מיני שיבושים שנפלו בו, ולהיפגש עם שכני הנטורופת. בערב הייתי כל כך עייף, שנרדמתי בשעה 22.30. ידעתי שזה לא טוב, כי הגוף שלי מעיר אותי תמיד אחרי חמש שעות שינה בדיוק. אבל הייתי רצוץ מכדי להישאר ער.

     אז הבוקר קמתי בשעה 03.30. וזהו.

     הילדים התעוררו ב-04.30. בשעה שבע הכנסתי אותם לגן וטסתי לרכבת. כול הדרך הקלדתי את חוות הדעת על הספר שקראתי.

     הגעתי לתל אביב, לימדתי, והפעם יצאתי ב-12.30 מן השיעור כדי להספיק לרכבת הישירה של 13.00. עשיתי את זה. נרדמתי ברכבת, לשלושת רבעי השעה. מכרמיאל עליתי במכונית לתובל. הייתי עם הילדים שעתיים. הם נרדמו בשש וחצי, אחרי ארוחת ערב, מקלחת ושני הפרקים הראשונים ב"הקוסם מארץ עוץ."

     ואני עכשיו בחדר שלי. עוד לא שמונה בערב, ואני ממוטט.

     אם אשבר ואלך לישון עכשיו אקום באחת לפנות בוקר. שזה אסור שיקרה. כי גם מחר עלי לרדת לתל אביב, בצהריים, לערב שיש לי בספריית נווה יהושע ברמת גן. אבל מה אעשה כמה שעות עכשיו, כשאני כבר מעבר לסף העייפות שלי עצמי? אין לי מושג.

      המון עבודות תלמידים כבר מצטברות לי בפורומים של הסדנאות. אבל אני לא מסוגל לקרוא אותן במצבי. גם לא לעשות שום דבר אחר. נראה לי שאמשוך קצת עם החדשות בטלביזיה, שזה מעשה נדיר ביותר.

     מחר בבוקר אתנהג יפה עם עצמי. אביא את הילדים לגן, אלך לאימון כושר, ארד לסידורים בכרמיאל ואז אעלה על רכבת. בדרך אערוך אחד מהספרים שאני עובד עליהם, או אקליד חומר, או אנקדו.

     אגיע לרמת השרון, אנוח בבית של אבא שלי, שיגיע הנה כדי לשמור על הילדים כשאני אהיה ברמת גן. ואז אסע לרמת גן. וממנה אסע לרכבת של 22.00, ואגיע הביתה בחצות וחצי בערך.

     עכשיו אתם מבינים למה אין לי זמן כתיבה, ועד כמה היו חשובים חודשי הקיץ, שכתבתי בהם בזכות הקמפיין? במשלוח התמורות אטפל בהמשך החודש, אגב.

      שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

משוררים על ההר – וסיפורה המדהים של רות פרדס.

פינת המיחזור.jpg
מיכאל ודניאל במקום החביב עליהם, פינת המיחזור בתובל.

   לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מחברה יקרה, הסופרת ומ"מ מנכ"ל אגודת הסופרים, נירה תובל. "אילן," כתבה לי, "בסוף השבוע הזה יתקיים מפגש משוררים מיוחד בהררית. נשמח אם תוכל להצטרף אלינו."

     "הייתי שמח," עניתי לה, "אבל אין לזה סיכוי. קרוב לוודאי שלא אמצא בייביסיטר לילדים, ולא אעזוב אותם לבדם כאן, כמובן."

     "בוא, אני אשמור עליהם בזמן שתקרא משיריך," התעקשה נירה.

     הודיתי לה, והייתי בטוח שלא אגיע לאירוע הזה.

     אמש נירה התקשרה אלי שוב. היא אמרה שכול משתתפי המפגש יוצאים לבלות בפאב בישוב שכניה הסמוך להררית, והזמינה אותי להצטרף. אבל זה היה כמה דקות אחרי שהבנים נרדמו, ולא הייתי עוזב אותם עם בייביסיטר, מבלי להכין אותם לכך מראש, בעד שום הון שבעולם.

     הבוקר, כשהתעוררנו, שאלתי אותם אם הם רוצים לנסוע לפגוש חברים סופרים שלי בהררית. הם סירבו, והעדיפו כמובן את חבריהם כאן. לכן בילינו שעתיים בקיבוץ, מטיילים ומחפשים חברים והרפתקאות. הראיתי להם את מקום המחבוא שמצאתי, חבוי בין שיחים, אליו גררו כנראה בני הנוער בתובל כמה ספות ישנות וכיסאות, ויצרו להם שם מקום מפלט.

     אך מקץ שעתיים מיכאל ודניאל כבר השתעממו וביקשו שניסע להררית.

     הֲרָרִית, מספרת ויקיפדיה, היא ישוב קהילתי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב הוא היישוב המזרחי ביותר על רכס יודפת, והוא שוכן על הר נטופה, כ-3 ק"מ ממזרח לעראבה, אחרי המושב הקהילתי אבטליון. גובה היישוב 500 מטר מעל פני הים וממנו נשקף הנוף של בקעת בית נטופה. נכון ל-2008 היישוב מונה כ-95 משפחות. היישוב נוסד ב-1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל. בתחילה יועד לעובדי רפא"ל אך לבסוף התיישבו בו חברים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית, וכיום גם רבים אחרים.

     הררית נמצאת במרחק כ-40 דקות נסיעה מתובל. תפסתי בכמה מספרי השירה שלי, ובתוכם גם הקלסר ובו השירים הכי חדשים שכתבתי, מים ואוכל לילדים, ונסעתי לשם, מבלי שיהיה לי מושג מה טבעו של האירוע שאני מוזמן אליו.

     הגעתי לביתה של משפחת פרדס. נירה, חברתי, חיכתה לי מחוצה לו וסיפרה לי בכמה משפטים, שזהו מפגש המשוררים הרביעים, שעורכת בעלת הבית, רות פרדס, יחד עם אחיה, המשורר גיורא גריפל, לזכר בעלה המנוח, הארכיטקט ג'ו פרדס.

     בביתה היפהפה, המלא ביצירות אמנות ובחום אנושי, התכנסו כבר כ-30-40 איש ואישה. רובם משוררים (את רשימת המשתתפים/ות המלאה באירוע תמצאו כאן). הם ישבו במעגל וקראו, איש איש בתורו, מיצירותיהם. חברי חנוך סער, מהוצאת "סער," הבחין בזה שבאתי לשם עם בניי, וויתר על תורו בעבורי. קראתי ארבעה שירים, ובקושי היה לי זמן לדבר עם חנוך, עם צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, שאשתו, דליה, השגיחה על הילדים שלי, ועם החברים והחברות האחרים.

     אכלנו ארוחת צהריים קלה ונעימה, מעשי ידיה של רות, וחזרנו הביתה. רק כעת, אחרי ערב עמוס, כשבניי כבר ישנים, היה לי זמן להיכנס לגוגל ולגלות מיהי המארחת שלנו, רות פרדס.

     נדהמתי.

     רות היא ניצולת שואה. אמה מסרה אותה לקצין פולני בצבא הנאצי כדי להציל את חייה. תוכלו לקרוא את סיפורה כאן, או לצפות בכתבה ששודרה איתה בערוץ 10, כאן.

     אני כול כך שמח שנסענו לשם ופגשתי אותה ואת אחיה. אני גם בטוח שזה לא יהיה המפגש היחיד בינינו. זאת, מכיוון ששני רעיונות נבטו בי בהיותי בביתה – לפתוח סדנה לשירה לתושבי הגליל ואזור משגב, בביתי בתובל, ולקיים בביתי אירוע חודשי של קריאת שירה.

     דברים טובים מולידים מתוכם דברים טובים נוספים.

     אה, ואחלו לי הצלחה. מחר מתחילה רשמית שנת ההוראה שלי. אפתח מחר סדנה חדשה לכתיבה יוצרת ב'אסכולות,' זרוע של האוניברסיטה הפתוחה, ב'בית אילה,' בתל אביב. נרשמו אליה 25 אנשים, שזה המון. אבל זה גם מבטיח שיהיה לי מאוד מעניין.

     שיהיה לכם שבוע נפלא,

     אילן.

 

ציפור גן העדן, הפטרוזיליה – והאידיוט.

     "פיוט" הוא ממתק ספרותי שמתקיים בזכות אדם יקר אחד. שמו הוא ד"ר דרור גרין, והוא פסיכותרפיסט וסופר. לפני אחת-עשרה שנים ייסד דרור כתב-עת שבועי לשירה, "פיוט" שמו. בתחילה היה דרור שולח למנוייו דף שיר מדי שבוע. כיום הוא שולח להם מדי שבוע דף שיר במייל.

     הערב קיבלתי במייל את גליון מספר 543 של "פיוט," עם טקסט יהפהפ בפרוזה שירית, מאת הסופר העברי שאני ממש מעריץ, יואל הופמן. הנה זה לפניכם:

לפי פרשנותו של דרור גרין, הטקסט הזה עוסק בניהיליזם. את הפירוש המעניין תוכלו לקרוא כאן. על דרור תוכלו לקרוא כאן, ועל יואל הופמן כאן.

קראתי לפוסט הזה "ציפור גן העדן, הפטרוזיליה – והאידיוט." אבל איפה פה הפטרוזיליה ומיהו בדיוק האידיוט? ובכן, עלי להודות שהאידיוט הוא אני.

כפי שאתם יודעים, לפני שנה עזבתי את תל אביב לגליל ועברתי מחיי העיר העמוסים אל חיי השלווים בקהילה קטנה על פסגת הר בצפון הארץ. במשך שנה זו עבדתי מדי יום כדי להקים בחצר ביתי גינת ירק שופעת. זרעתי זרעים רבים וראיתי אותם נובטים וצומחים ומניבים ירק ופרי. הייתה לי רק אכזבה אחת – זרעתי המון גזר, הוא נבט וגדל והצמיח עלים ירוקים יפהפיים, אבל שום פרי לא יצא מתחתיהם.

העליתי שאלות לפורומים של גינון בפייסבוק, שאלתי האם עלי לעקור את שיחי הגזר ולזרוע חדשים במקומם. ועד הבוקר הזה המשכתי לחפש אחר גזרים בגינת הירק שלי. אך לשווא.

הבוקר קראתי כמה מאמרים על ליקוט צמחי בר והשימוש בהם למטרות מרפא ותזונה. לאחרונה נבטו בגינתי הרבה נבטים של גדילן מצוי, ורציתי לדעת איזה שימוש אוכל לעשות בהם.

כך אירע, שהגעתי למאמר שכתב דווקא שכני מתובל, הנטורליסט אלירן דה מאיו. אלירן מנהל כאן בית מרפא מיוחד. במאמרו כתב, בין השאר, שרבים מאיתנו איננו יודעים איך לעשות שימוש תזונתי נכון בירקות שאנו צורכים. למשל, האם אנו יודעים שלעלי הגזר יש ערך תזונתי הרבה יותר גבוה מאשר לפרי עצמו. מאמרו המלא נמצא כאן.

שמח, החלטתי לצאת לגינה ולטעום את עלי הגזר השופעים בה, בלא פרי. אם יהיו טעימים, אמרתי לעצמי, אקצוץ אותם ואוסיפם לסלט הירקות שאני משתדל לאכול מדי יום.

קטפתי כמה עלים, הכנסתי אותם אל פי ולעסתי אותם.

היה להם טעם של פטרוזיליה.

זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי.

ניגשתי לשיח אחר, קטפתי גם ממנו כמה עלים ולעסתי אותם.

פטרוזיליה.

גידלתי בחצרי יער של פטרוזיליה וחיכיתי לשווא שיהפוך לגזרים.

אידיוט, כבר אמרתי?

הנחמה שלי היא, שאוכל להשתמש בכמות אדירה זו של שתילי פטרוזיליה להכנת שיקוי ירוק מרענן. וכמו כן יש אתי עוד שקיק זרעים של גזר, שאוכל לזרוע אותו. כעת העונה לכך, וכך אעשה.

ההיהפכות לחקלאי אינה קלה כפי שחשבתי. אבל טעויות כאלה משתלמות בסופו של דבר, תודה לאל.

שיהיה לכם סוף שבוע נעים,

אילן.

 

גם לאבא הומו יש אדיפוס קטן בבית

מפרקים.jpg
מיכאל ודניאל מפרקים מכשיר וידיאו ישן.

   היום (אתמול, למעשה. אני מפרסם את הפוסט של אתמול), הייתה לי עוד הזדמנות להיווכח בגרסה המיוחדת של תסביך האדיפוס שנמצא אצלי בבית. וזה הכול בגלל שעון החורף הארור, שהוחל כאן לפני שלושה ימים, וקלע את כולנו לסוג של ג'ט-לג.

     התעוררנו בשעה 04.30 לפנות בוקר. זו הייתה השעה הרגילה שהיינו מתעוררים בה במהלך הקיץ (05.30). אבל עכשיו זה ממש אמצע הלילה. ולכן, בשעה 11.30, בדיוק ברגע שפתחתי את המחשב הנייד שלי בקפה 'ארומה' בכרמיאל, כדי לעבוד קצת, הייתה לי הודעה מן הגן. הגננת הודיעה לי, שכמו שאכן חששתי, הילדים ממש רדומים, וכדאי שאקדים לקחתם הביתה.

     מלכתחילה ירדתי לעבוד בכרמיאל, מפני שהזמנתי הבוקר מדביר מזיקים הביתה. דניאל, ובייחוד מיכאל, נעקצו באופן חריף בשבועות האחרונים. הלכתי איתם לרופאת עור, אך האל-סבון והקרם שרשמה למענם לא הקלו עליהם. המדביר הגיע אלינו הביתה, בחן בדקדקנות את כול חדרי הבית, עם פנס תאורה, ומצא מושבה של כיני יונים או כיני עופות, דווקא בחדר השינה שלי, רחמנא ליצלן.

     הוא ריסס את כול הבית נגד כיני עופות ופרעושים, וזה חייב אותי להוציא את הכלבה והחתולים למשך כמה שעות מן הבית, ולצאת ממנו בעצמי.

     כך או כך, עם קבלת ההודעה מן הגן סגרתי את המחשב שלי ב'ארומה' אפילו מבלי לשתות את הקפה שלי עד תומו, ומיהרתי לתובל. כשהגעתי לגן, דניאל ביקש ללכת הביתה, ואילו מיכאל העדיף להישאר עם חבריו. לא התווכחתי איתו. אני מעודד אותם כעת למציאת זמן איכות לכול אחד לבדו, עם אבא.

     נתתי לדניאל 'דניאלה' כבקשתו, ואז הצעתי לו לפרק את שואב האבק שמצא בפינת המיחזור. הוא הסתער עליו בשמחה, עם מברגים ופטיש. בתחילה הפך אותו ל'גלשן,' אחרי כן פצפץ אותו לחלוטין והותיר ממנו רק את המוט שלו, כמעין כלי נשק לעת מצוא.

     אכלתי בעצמי צהריים, ואז שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא לישון איתי יחד. הוא שמח על כך מאוד. על פי רוב, אני מרשה להם לבוא אל מיטתי רק כשהם סובלים מסיוטי לילה, ובמקרים כאלה הם עושים זאת יחדו.

     נכנסנו למיטה והתחבקנו. "אבא, אני כול כך אוהב אותך, שאני רוצה להתחתן איתך," אמר דניאל.

     צחקתי.

     "אתה הבן שלי, אתה לא צריך להתחתן איתי. מוטב שתתחתן עם מישהו או מישהו שתאהב."

     "אז אני אתחתן עם פינו (הכלבה שלנו) ועם דמקה וגילון (החתולים)!" שחק דניאל.

     הלכנו לישון.

     אחר הצהריים הבאתי את מיכאל מן הגן. הוא היה עייף כהוגן, ובילה יחד עם אחיו איזה זמן בצפייה שקטה בטלביזיה. כשנמאס להם מזה, נתתי להם את מכשיר הווידיאו הישן שמצאנו בפינת המיחזור, ושמרתי אותו עד לשובו של מיכאל מן הגן כדי שיוכלו לפרק אותו יחד. הם עשו כן בהתלהבות רבה.

     אני ניצלתי את הזמן הזה כדי לעדור עוד חלקת אדמה בגינה, במקום שהמנוע של מערכת החימום התת-רצפתי נמצא בו. זה מקום מגודר, שהילדים שיחקו בו כבמקום מחבוא במשך הקיץ, ומילאו אותו בפסולת שגררו מפינת המיחזור. אבל עכשיו חורף, נתקעתי עם מלאי זרעים גדול וללא שום חלקת אדמה פנויה בחצר, ולכן החלטתי להפוך גם את חלקת האדמה הזאת לחלקת גן ירק.

     אתמול הפכתי את אדמתה בקלשון. היום אזרע בה.

     הערב נפל מוקדם. בשש בערב כבר היה חשוך בחוץ. עשיתי לילדים מקלחת, קראתי להם סיפור והם הלכו לישון. אני ירדתי למטה כדי להשלים את תכנון העבודה השנתי שלי, בכול הנוגע לכתיבה, הוראה ופרויקטים בעריכה.

     יש לי שישה רומאנים לערוך, שישה רומאנים לקרוא, ועוד ארבעה ספרי שירה ושני ספרי ילדים לערוך. אני מצפה לפחות לעוד שני רומאנים בדרך, לעריכה השנה.

     זה אינו כולל הוראה בשש סדנאות לכתיבה בסמסטר א', המתחיל תיכף, ואת כתיבתם של שני רומאנים חדשים משלי, ועריכתם של ספר ההורות, קובץ סיפורים קצרים והתיזה שלי ל-מ.א. לכדי ספר.

     זה גם לא כולל חידוש מהדורות של "בית ספר למשוררים" ו"שדלץ." וגם לא את כתיבתן של הצעות לסדרות טלביזיה על פי הרומנים הקודמים שלי.

     זה לגמרי מטורף. אני באמת מקווה שאזכה השנה בפרס ספרותי, במלגה או באיזו הצעה מדהימה לשיתוף פעולה יצירתי, שיאפשרו לי לדלל ולרווח מעט את פרקי הזמן שיהיה עלי להקדיש לפרוייקטים של פרנסה, שאינם חלק מחיי ככותב.

     שיהיה לכולנו רק טוב.

     אילן.

להיות עקרת בית

נןף.jpg

      כמו שאתם יודעים, יום שישי הוא שער הכניסה לשבת, ולכן הוא מוקדש בכול בית יהודי לניקיון, קניות, בישול ולהכנת הבית לשבת.

     זה טבוע עמוק בלבו של כול יהודי, ואני בכלל זה. זה יופיה וקללתה של מסור. היא מכריחה אותה לפעול על פי הנוהג, גם אם אינך שומר שבת. אתה לא הולך לבית הכנסת, אתה מדליק אור ונוהג במכונית, ואפילו עובד בגינה בשבת – אבל מדליק נרות שבת, מברך על היין ועל הלחם, ומבשל אותו אוכל שהורגלת בו במשפחתך. במקרה שלי מדובר בעוף ותפוחי אדמה בתנור, מרק עוף, ומבחר של מנות ראשונות.

זה מה שעשיתי היום. התעוררתי בחמש בבוקר, ואחרי כתיבת דפי הבוקר שלי ניקיתי את הבית, על שתי קומותיו, ובהן הכיורים, האמבטייה, האסלות וכו'. רק אחרי כן לקחתי את הילדים לגן, שממילא נפתח בימי שישי רק בשעה שמונה, ונסעתי עם ורוניקה, הסייעת בגן, לעשות קניות בכרמיאל.

בדרך חזרה עצרתי בכמה וכמה חנויות של אספקה טכנית. לפני יומיים גיליתי תלוליות שחפר חולד בגן הירק שלי. המנוול עושה עבודה יסודית. בא מבחוץ, נכנס ישר לערוגת הגזר ומתחת לעץ התות. חשפתי את המנהרה שלו וניסיתי לארוב לו עם קלשון ביד, אבל לא הצלחתי בזה (תודה לאל), ולכן היה עלי לרכוש פתיון רעל. אך לא מצאתי כזה בשום חנות קרובה. מקווה שאמצא. אם למישהו יש פתרון אחר אשמח לדעת, לפני שהחולד הזה יאכל לי את כול הגינה עליה אני טורח כול כך.

חזרתי הביתה, שמתי את כול הדברים במקומם, וניגשתי להביא את הילדים בחזרה מן הגן הביתה. הם לא רצו לאכול צהריים, כי אכלו בגן עוגת יום הולדת טובה. אני אכלתי, בעודי קורא את הכתבה הקשה ב'ידיעות אחרונות' על האישה החיה במעון ראש הממשלה. ואז הלכתי לישון.

אחר הצהריים היה עלי לזרוע את כול הזרעים שנותרו בשקיקיהם. תחזית מזג האוויר מדברת על הגעתו של החורף לישראל מחר, ובתוך כך גם על סופות רעמים וברקים וגשם. רציתי שהכול יהיה זרוע לפני גשמי הברכה האלה.

הכנתי הרבה מדי זרעים של ירקות שונים לזריעה. הייתי כול כך נלהב מן המעבר לגליל, שאיבדתי פרספקטיבה – לא נותרו לי עוד קווי טפטפות פנויים לזרוע לאורכם. לכן החלטתי ליצור שורות בין קווי הטפטפות ולזרוע בהן. הרי הגשם ירווה אותן ממילא, ואם חלילה לא יירד די והותר גשם, הן תרווינה מן הטפטפות הסמוכות.

אני מאמין שבקרוב מאוד יהיה לי פה יער של ירקות. זרעתי כול כך הרבה כרוב, כרוב ניצנים, כרובית, תרד טורקי, לפתות, סלקים, ברוקולי, חסה ותות ופטרוזיליה ושמיר וכרשות ובצל ומלפפונים ועוד, עד שאני עשוי למצוא את עצמי מוכרת את תוצרת השדה שלי או מחלקה חינם לשכנים. זאת, כמובן, אם אצליח להבריח מכאן את החולד.

מיכאל ודניאל היו בלתי נסבלים. הם לא מצאו חבר לשחק איתו, באחר צהריים של יום שישי, אז הציקו איש לרעהו, עד שהתפוצצתי עליהם. רק אחרי כן ישבו בשקט וצפו בטלביזיה, בעודי מבשל את ארוחת ליל שישי.

עשינו מקלחת מהירה, בירכנו את הברכות ואכלנו ודיברנו. אמרתי להם שבמשך היום כולו עשיתי כול מה שאני יכול כדי שתהיה לנו שבת טובה, ושאני מצפה מהם לשני דברים – שישמרו על בית נקי, ויהיו רגועים.

אחרי כן עלינו למעלה. הרשיתי להם לישון במיטתי, בשל הסופה הקרבה – החדר שלי הוא עורפי, כך שהוא חם ושקט יותר מחדרם, המצוי בכיוון הרוח, ולכן קר בו וגם שומעים בו את שריקת הרוח הניטחת בבית. אני אשן הלילה בחדרם.

קראתי להם חצי מן הסיפור על "מלכת השלג," והם נרדמו.

לא פשוט להיות אב גאה יחיד. במשך היום כולו חשבתי על עקרות הבית. כמה קשה זה להיות עקרת בית ואם, וגם אשתו של בעל כמהני וחרמן. הייתי רוצח גבר שהיה מנסה לתחוב את עצמו לתוכי אחרי כזה יום עמל.

ברוך הוא שעשני אב גאה יחיד ולא אשה נשואה. אמן.

חברים וחברות רבים/ות אמרו לי, במהלך הקמפיין שהסתיים אמש, שאינם תורמים כסף כי הם חוששים מלהשתמש בכרטיס האשראי שלהם און-ליין. בעבור אלה שעדיין רוצים לתמוך במסעי הכפול כהורה יחיד לתאומים וכסופר, הנה כפתור שיוביל אתכם הישר לחשבון הפייפאל המאובטח שלי. ואני גאה. יצרתי אותו בעצמי!


אפשרויות תרומה



תודה, ושבת שלום,

אילן.

המתחזים – והסוף הגדול (היום ה-87)

חולה
דניאל צילם כך את מיכאל היום. הוא באמת הרגיש לא טוב.

 

זהו יום הסיום של הקמפיין שלי במימון המונים. התחלתי אותו לפני שלושה חודשים, עם יעד של רבע מליון ש"ח. שום סופר לא הציב יעד כזה לקמפיין מסוג זה מקודם לכן.

עשיתי זאת מסיבות שונות. ידעתי שעלי להציב לעצמי כיעד את ההכנסה שאני זקוק לה למשך שנה שלמה. תיארתי לעצמי שלא אוכל להשיג אותה רק דרך הקמפיין, ושיהיה עלי להתפשר, להניח הצידה את הכתיבה שלי ולעבוד גם השנה. אך בו-בזמן גם ידעתי, שכדי לכתוב בשקט, אני חייב ביטחון כלכלי.

השגתי אותו.

שלושת החודשים האחרונים היו קשים לי מבחינה כלכלית. חופשת הקיץ, ואחריה חופשות החגים, הן זמן שבו יש לי רק סדנת כתיבה אחת, זו שבביתי, ואף על פי שיש לי הרבה ספרים לעריכה, בקושי יכולתי לערוך בימים האלה, מפני שאני אב גאה יחיד לתאומים, ומוכרח להיות איתם בחופשותיהם.

הכסף שתרמתם לי במהלך הקמפיין הועבר לחשבון הבנק שלי מדי שבועיים. על ידי זה, הקניתם לי את ההזדמנות לכתוב מדי יום, מבלי להיות מוטרד משיחות טלפון מן הבנק. תודות לעזרתכם הנדיבה כתבתי כ-250 עמודים ברומאן הבא שלי. זה פשוט נהדר.

אך כמו שאמרתי, לקמפיין שלי היו הרבה מטרות. הראשונה הייתה כספית, אך היו עוד רבות אחרות. רציתי לבנות את הנוכחות הבינלאומית שלי כסופר, וגם לכתוב עוד על חוויותיי כסופר שהוא גם אב יחיד לתאומים.  לכן החלטתי לכתוב מדי יום פוסט, קודם כול באנגלית ורק אחרי כן בעברית, כדי שלא אתרגם את מחשבותיי מעברית לאנגלית.

ועשיתי זאת.

אני יודע שהפוסטים שכתבתי באנגלית עוד זקוקים לעריכה. אבל אני בכול זאת מאמין שהצלחתי להעביר בהם את חיי, התהליך היצירתי שלי, הדרך שאני רואה בה את הכתיבה והאופן שבו אני מגדל את בניי.

הפוסטים האלה, בעברית ובאנגלית, נצברים ויהפכו לספרים בהקדם.

אני מאמין גדול בדימיון מודרך וביצירת מציאות על ידי גיבוש חזון בהיר של חייך לעתיד לבוא. אי מאמין שעל ידי התמקדות בחזון שלך ועל ידי עבודה לקראתו, אתה גורם לו לקרות, להתגשם. כמו כן, בעשותך כן אתה גם מזמין את היקום לעזור לך להשיג את מה שאתה מאמין בו ואת מה שאתה רוצה בו.

קיבלתי כבר שני סימנים לזה שאני מצליח בכך. במהלך הקמפיין, שגייסתי בו 40,285 ש"ח, קיבלתי במפתיע שני החזרי מס, 4597 ש"ח ממס הכנסה ו-9582 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קיבלתי מקדמה של 25,000 ע"ח ספר שאני תכף מתחיל לערוך,  ועוד הזמנות להרצאות, מפגשים, סדנאות כתיבה וספרים לעריכה.

בעבורי, וגם בעבורכם, תומכים ותומכות יקרים/ות, הקמפיין הזה מהווה הצלחה גדולה. הסכום שגוייס בו, בעזרתכם, 40,000 ש"ח, הוא הסכום שאני מרוויח בשנה שלמה של הוראת ארבעה קורסים בסמסטר באוניברסיטה הפתוחה. אתם יכולים לדמיין את זה? מה שתרמתם שווה ערך להוראת כתיבה יוצרת לכ 80-100 סטודנטים בסמסטר, ולקריאת 12X80-100 עבודות מדי שבוע.

אז זו בהחלט הצלחה.

אני מקווה שהרומן החדש שלי, "אשת הפיראט היהודי," יזכה בפרס ספרותי אחד לפחות השנה. אם כך יהיה, אוכל להגשים את מטרתי בקלות. אם לא, יהיה עלי לעבוד קשה כדי לממשה. אך בזכות עזרתכם עד כה כבר החלטתי, שלמרות שאלמד בסמסטר הקרוב בשש סדנאות כתיבה שונות, ואערוך בו-זמנית שלושה ספרים בכול רגע נתון – אשמור לעצמי שלושה בקרים שיהיו פנויים לכתיבה בלבד.

זה אפשרי רק בזכות נדיבותכם והאכפתיות שלכם, ועל כך אני מודה לכם/ן מעומק לבי.

אילן שיינפלד, תובל, 26 לאוקטובר 2017.

נ.ב.

קראתי לפוסט הזה "המתחזים – והסוף הגדול." עשיתי זאת, מפני שהבוקר, בדיוק כאשר סיימתי לשווק את הקמפיין שלי והתיישבתי אל השולחן כדי לכתוב, היה לי טלפון מן הגן. ורוניקה התקשרה. היא אמרה שמיכאל מתלונן על כאב ראש ועל זעה קרה.

מיהרתי לשם, ומצאתי שמיכאל באמת מרגיש לא טוב. הוא אמר שהוא רוצה הביתה. דניאל, אחיו, עמד ובכה שם, מפני שוורוניקה, שיודעת היטב שאני כותב בימים אלה, ניסתה לשכנע אותו בכול מאודה שיישאר בגן. אמרתי לו שאם הוא רוצה גם הוא יכול לבוא הביתה.

לא לקח זמן רב בבית עד שמיכאל התאושש וחזר לעצמו. זה היה אחרי ארוחת צהריים משפחתית נחמדה, המון חיבוקים ונשיקות בינינו, וחיבוקים ממושכים עם החתול שלו.

הם אפילו לא נרדמו לשנת צהריים. הם שיחקו יחד עד שהתעוררתי, ואז היה לנו אחר צהריים נחמד.

לפעמים הבנים פשוט זקוקים לאבא שלהם, לחתולים ולכלבה שלהם, ולביתם.

לא שהם מעריכים את זה.

אמנם, מיכאל אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל דניאל אמר לי שהוא לא אוהב אותי ושהוא רוצה לגור בבית אחר. כול זאת, מפני שכאשר סירב ללבוש פיג'מה הערב, השארתי לו את הפיג'מה, סגרתי את הטלביזיה, עליתי למעלה עם מיכאל, שהיה כבר רדום למחצה, ואמרתי לדניאל שהוא יכול להתלבש בעצמו ולבוא למעלה כשירצה לעשות כן.

הוא בא למעלה וצעק עלי.

אז היום האחרון של הקמפיין שלי לא היה יום כתיבה, אלא יום הורות. אבל זה כשלעצמו נותן להם מושג איך זה להיות סופר, ואב יחיד לתאומים.

תודה שוב,

אילן.

 

ניסים אכן מתרחשים (היום ה-86)

מיכאל משחק כדורגל.jpg
מיכאל משחק כדורגל. הילד הזה הוא שחקן כדורגל ושוער מלידה.

הבנים התעוררו הבוקר מוקדם מאד, בשעה 04.45. כך גם אני. התחלנו את היום בשעה שעוד שרר חושך בחוץ. לכן, ומכיוון שרציתי שיהיו ערניים במהלך אימון הכדורגל השבועי שלהם, אמרתי להם שאבוא לאסוף אותם מן הגן ב-14.00 במקום ב-16.00. כך יוכלו לנוח, אולי אפילו לישון, לפני שייצאו אל מגרש הספורט.

עבדתי במשך היום כולו. ערכתי את אחד משלושת הספרים שאני עורך כעת בו-זמנית, ובהפסקה מתחתי עוד ארבעה קווי טפטפות בחצר, כהכנה לזריעה מחר, וטיגנתי שניצלים. אבל כאשר באתי לגן כדי לקחת אותם הביתה, שניהם סירבו לבוא אתי. היה להם כול כך כיף עם חבריהם שם, שהם העדיפו להישאר בגן מאשר לבוא הביתה.

"זה סימן נהדר," אמרתי ליעל, מנהלת הגן והגננת. היא חייכה. היא ידעה מדוע. זה הישג שלה ושל חברי/ות הצוות – קיצ'י, ורוניקה, תמי, עופרה ואביב.

     היה לי רמז לכך לפני מספר ימים. מיכאל התעורר באמצע הלילה, באחת לפנות בוקר, ואמר לי מתוך שינה, שלמחרת תתקיים מסיבת חברות בגן. באותו בוקר, דניאל שב על כך, נלהב. "ונאכל קרמבו היום!" הוא צהל.

     מסיבת חברות מתרחשת רק כאשר בקבוק המעשים הטובים נמלא בחרוזים. יעל וורוניקה שמות חרוז אחד בבקבוק בעבור כול מעשה טוב שאחד הילדים עושה בעבור חבר. כאשר הבקבוק מתמלא הן מכריזות על מועד קיומה של מסיבת החברות.

     במהלך שנת הוראה שלמה מתקיימות בגן 3-4 מסיבות חברות כאלה. ההורים מוזמנים רק לאחרונה שבהן, לקראת סוף השנה.

     הנהגת הילדים באמצעות הכלי החינוכי הזה מביאה לתוצאות מדהימות. הילדים אוהבים את הגן, יש להם קשרים חברתיים עמוקים מאוד עם חבריהם, שאותם הם מזמינים אלינו הביתה ממש מדי יום, והם גדלים בסביבה עם גבולות ברורים, אך בו-בזמן גם מלאת עליזות ותמיכה רגשית.

     כל יום בגן המיוחד הזה, בתובל, מכיל בו גם יציאה לחצר, לשחק במגרש הגרוטאות הנפלא, פיקניקים בחורש המצוי ממש מול הגן, טיולים ללול ולרפת, למטע הליצ'י ולשדות ולמצוק, וכול אלה משולבים בפעילות למידה. בדרך זו, הילדים זוכים לחווית חיים מלאה, והם אוהבים זאת.

     מה שנתקלתי בו במערכת הגנים העירונית בתל אביב כול כך שונה מזה, שאני מברך את אלוהים, את אבא שלי ואת עצמי על כול יום ויום שעובר עלינו מאז עברנו לכאן.

     כך שניסים אכן קורים, כך הוא נס הגן בתובל, כך גם בחירת הילדים היום להישאר בגן במקום לחזור הביתה.

     אבל אני כמובן הבאתי להם את הבית אל הגן ואל מגרש הספורט. באתי לשם עם אקטימל, דניאלה טופי וכוס שוקו עם קשית למיכאל, כול אחד את אשר אהב.

     הלילה הוא הלילה האחרון שבו תוכלו לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן. אהיה אסיר תודה לכם אם תעשו כן ואם תשתפו את הפוסט הזה בדפי הרשתות החברתיות שלכם.

     תודה על היותכם בין קוראיי,

     אילן.

נ.ב.1 – קריאת ספר על ההיסטוריה של הרפואה (ספר שאני קורא כתחקיר שיזין את כתיבתי ברומאן הבא שלי) לא מומלצת שעה שאתה צופה בילדיך משחקים כדורגל.

נ.ב.2 – סקס הוא דרך נפלאה לשחרר ולהשתחרר בה.