אדון עולם

20180223_170709.jpg
נקודת המפגש של האוקינוס הפסיפיק ושל שפץ הנהר ביו ביו, קונספסיון, צ'ילה.

     נסעתי לדרום אמריקה בעקבות אדם שחיפש את יהדותו. בסנטיאגו וגם בקונספסיון אני מנסה לחוות במשהו מנופי חייו, מן הריחות, הטעמים והנופים שהקיפו אותו, וכמובן לחפור אחר מקורות ראשוניים של חומר, כדי שלא אסתפק במה שישנו גלוי על אודותיו בספרי ההיסטוריה. אבל כאשר אתה מגיע לעיר בצ'ילה, שעברה עשרות רעידות אדמה והצפות ים בעקבותיהן, אתה לא מוצא שום בניין היסטורי, מלבד שרידי מצודה ספרדית מן התקופה הקולוניאלית. מה שכן ניתן למצוא זה את יופיו הפראי וכוחו הנהדר של הטבע.

     כזה היה הטיול שלי היום. טסתי מסנטיאגו לקונספסיון, הגעתי למלון המאוד מינורי שלקחתי בו חדר, ומצאתי את עצמי בלבה של עיר הבנויה, ככול הערים כאן, שתי וערב, בלוקים אחר בלוקים של בניינים חד או דו קומתיים, מסביב לכיכר העיר. רק בשיפולי העיר ישנם מבני דירות גבוהים יותר, אך אלה הם הסלמס. שם גרים פשוטי העם, ובין בתיהם גם מוסכים וחנויות מאובקות. לב העיר, לעומת זאת, שוקק חיים ומסחר.

     חבר פייסבוק שלי, ארנון, שמע את קריאתי בחפשי אחר אנשי קשר בקונספסיון. הוא קישר ביני לבין חבר טוב שלו בסנטיאגו, וזה הואיל בטובו להתקשר למרטין הירש, המנהיג הרוחני של הקהילה היהודית כאן. ומרטין, ואשתו, פינו ברוב טובם כמה שעות ביום שישי, בין צילום רנטגן לבן שלהם לבין הכנותיהם את קבלת השבת הקהילתית – באו ואספו אותי במכוניתם מן המלון, לקחו אותי אל העיר העתיקה, להתבונן בה, לאכול צהריים על חשבון הקהילה היהודית מול האוקינוס הפסיפי ואז הסיעו אותי למקום שדבר מאד דרמטי קרה בו לגיבור שלי. לא אספר לכם מה. רק אומר שהוא נהג לבוא למקום הזה כדי לקיים בו קבלת שבת בבדידות.

20180223_193547
מרטין הירש ליד דגל הקהילה היהודית בקונספסיון, רגע אחרי קבלת שבת, ולפני הקידוש הקהילתי.

   תארו לעצמכם מה זה בשבילי, להגיע עם ראש הקהילה היהודית ואשתו, בערב שישי, אל המקום שגיבור ספרי הבא נהג לבוא אליו כדי לקיים בו קבלת שבת ביחידות – ואז להתארח בקבלת השבת של הקהילה היהודית כאן, כשמרטין עומד ליד החזן ומנהל את הטקס. מתפלל ושר, ומזכיר את החולים בקהילה הזקוקים לרחמי שמים, ואת המתים שהגיע מועד אזכרתם, ואת אירועי הקהילה הקרובים – עדלידע בפורים, כן, כן, אפילו בצ'ילה הרחוקה, ויום האישה הבינלאומי, שיתמקד באלימות נגד נשים ובאלימות בתוך המשפחה.

     ביום כזה אני מסתובב וקולט, מצלם וכותב ומדבר וקולט. לשמחתי, יכולתי לשתף אתכם בחלק ממה שראיתי במהלך היום הזה, אבל עוד ייקח לי זמן עד שהכול ישקע בתוכי, במקום הנכון, ויהפוך לחומר סיפורי.

     ובתוך כול אלה עוד קבלת שבת, זו שקיימו בני משפחתי עם בניי בביתי, בהיעדרי. והגעגוע גדול מאד. אבל גם הידיעה, שלא הייתי יכול לעשות את הטיול הזה יחד עם מיכאל ודניאל. הם היו פשוט יוצאים מדעתם כבר בשלב הטיסה הטרנס-אטלנטית, שלא לדבר על כיתות הרגליים שלי ממקום למקום, מנוף לנוף, ממשימה למשימה.

     בנסיעות תחקיר כאלה אני תחנת ממסר וקליטה. ואנתרופולוג. וטועם מזון. וצלם. אני סופג וסופג, מערה אל קרבי כמה שיותר ריחות וצבעים וטעמים ומראות. אחרי כן, כאשר תקראו אותם בספרי הבא, תדעו בדיוק מניין הבאתי אותם וכמה רחוק נסעתי בשביל כך. ולא שאני מתלונן, חלילה. כבר אמרתי לא פעם, שהכתיבה היא סוכנת הנסיעות הכי טובה שלי.

     תודה לאל שהספר הבא מתרחש 'רק' בספרד:).

     אמנם שידרתי אתמול בשידור חי רגעים שונים מיומי כאן. אבל הנה כמה תמונות ממה שאי אפשר להעביר בשידור חי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

     היום אלך ל'גלריה דה היסטוריה,' המוזיאון ההיסטורי של קונספסיון, לדלות בו עוד מידע, אסתובב קצת בחלקה המרכזי של העיר, ואז אטוס חזרה לסנטיאגו, ממנה, מחר בבוקר, אני טס ללימא, שם סייעו לי חברי הטובים והאהובים, ליאון וענת טרטמברג, לקבוע פגישות מהותיות וחשובות מאוד לספרי הבא. ליאון הוא מנהלו הקודם של בית הספר 'ליאו פינולו', בית הספר היהודי המרכזי בפרו בכלל ובלימא בפרט, הוא מלמד בו גם כיום, והוא ההיסטוריון של יהדות פרו. וענת, הו ענת, היא אשת לפידות ירושלמית, אישה מדהימה וחברה טובה וגם דמות מרכזית בחיי הקהילה היהודית בלימא.

     כמו במקרה הטיול הנוכחי, שרקמתי אותו בן-לילה רק בזכות תלמידה שלי בקורס לכתיבה, חנה רגב, אשתו של שגריר ישראל לשעבר בצ'ילה, יוסי רגב, ובעזרת בעלה, גם את ענת וליאון הכרתי דרך דני דביר, תלמיד כתיבה לשעבר שלי מקיסריה, שאותו הכרתי דרך שבח רוס, תלמיד כתיבה קודם עוד יותר.

      שוב ושוב אני מגלה, שתלמידיי במשך שבע עשרה השנים שאני מלמד בהן כתיבה יוצרת ברחבי הארץ יצרו, יחד אתי, רשת חברית מיוחדת, שמזינה את כולנו שנים קדימה בהרבה הרבה אהבה ויצירה. רק השבוע קיבלתי מתלמידה יקרה לשעבר, מ'אסכולות' בחיפה, את המכתב הבא: "אני מרגישה צורך לכתוב לך כמה מילים טובות. החלטתי להפסיק סדנת כתיבה שהשתתפתי בה לאחרונה, וזאת בעיקר משום שהתחלתי לקרא מחדש את החומר הרב ששמרתי משתי הסדנאות שלך בחיפה.  אין בפי מילים לשבח את דרך ההוראה שלך.  הרי על הכל דיברת, כתבת והבאת לנו חומר מקצועי נפלא, ששווה לעיין בו שוב ושוב. אני תקווה שהדברים יחלחלו בי לאט לאט וישפרו את כתיבתי. הרבה תודה לך ושבת שלום."

     אז זו גם הזדמנות טובה להודות לכול תלמידיי ותלמידותיי, הנותנים בי את אמונם. אני כבר מצפה לפגוש אתכם/ן בראשית החודש הבא.

     שבת שלום מצ'ילה.

מודעות פרסומת

מעיר לעיר: הרשת החכמה של יהודים ושל הומואים.

     כשהגעתי לכאן גיליתי, שעלי לנסוע בעקבות הדמות שאני כותב עליה גם לעיר קונספסיון, המצויה כ-600 ק"מ מסנטיאגו. האמת היא שידעתי זאת, ובמהלך השנה החולפת כללתי עיר זו בכול תוכנית מסע שעשיתי, אבל מחמת החיפזון שטוויתי בו את תוכנית נסיעתי, פשוט שכחתי ממנה. אבל כאן, אחרי יומיים אינטנסיביים מאד, הבנתי שאני חייב לנסוע אליה. הרי שם הדמות שלי בילתה חלק משמעותי מחייה, ואם לא אבקר בעיר זו, אצטער על זה אחר כך. אך לצ'ילה לא אוכל לחזור.

     הבוקר פרסמתי בפייסבוק סטטוס המבקש עזרה באיתור אנשי קשר שם. כמעט בן-רגע פנה אלי חבר פייסבוק ישראלי, שהעביר אותי לחבר שלו בסנטיאגו, שדיבר איתי בשמחה בעברית – והפנה אותי לחבר שלו, ראש הקהילה היהודית בקונספסיון.

     שוחחנו. מחר אפגש עמו שם, ונטייל יחד. ואני מקווה שאעלה בחכתי דברים מעניינים, כפי שקרה לי כאן, בסנטיאגו.

עוד קשר נוצר לי עם בחור הומו יהודי שם. בקונספסיון. אבל זה רק קשר ראשוני עדיין. אני מחכה שייצור איתי קשר. אם כן אז כן. אם לא אז לא.

כאשר אני עושה תחקיר לספר חדש, בערים זרות, בתרבות אחרת, אני נוסע עם מחושים גלויים וחושים פתוחים. קולט כול מה שאפשר. אתמול מצאתי חומר היסטורי חשוב לי, היום טיילתי עם קלאודיו בכנסיות וגם בשוק הדגים ובשוק הירקות. בעבורי, לטעם צדפה, קוקי סן ז'ק, שנמשתה הבוקר ממצולות האוקינוס, בשוק בסנטיאגו, ואחריה גם את בשרו הכתמתם, בעל הטעם המרוכז כול כך, של קיפוד ים, או לאכול פרי, שהוא בין מלון לבין אגס, או שזיף מקומי, או שני סוגי מלונים, האחד מהצפון והאחר מן הדרום, אלה חוויות משמעותיות מאד. כי כשאתה כותב ספר על תרבות אחרת, אתה צריך לדעת קודם כול מה אוכלים בה, והאוכל כבר מספר לך ומביא איתו המון.

הסתובננו גם בכנסיות. צילמתי בהן הרבה. קטעי מיסה בווידאו, קברים עתיקים, המון דיוקנאות של קדושים וקדושות. "אני נמצא בכזה מצב של תיעוב כלפי הנצרות," אמרתי לקלאודיו תוך כדי הליכתנו בין הכנסיות, "שזה כנראה המצב הכי נכון לי לכתיבת הספר שלי."

הוא צחקק. הוא איש מרצ. דיברנו הרבה על דת ופוליטיקה מקומית וישראלית פה. היה לנו נחמד יחד. הוא חסך לי הרבה מאד זמן ואנרגיה, ולקח אותי לפינות שלא הייתי מגיע אליהן. אולי משום כך הופתע, כאשר שלפתי מכיסי היום בצהריים פתק, ועליו כתובת של מסעדה הודית קטנטנה, זולה ומאוד מצליחה כאן. New Horizons שמה.

"ואו, זו המסעדה שאני הכי אוהב!" קרא, "מי המליץ לך עליה?"

"אף אחד," אמרתי לו. "אתמול עברתי על פניה, ראיתי שהיא מוצאת חן בעיניי. קטנה ופשוטה ועם תחלופה רבה של קהל, ואני מאד אוהב אוכל הודי. אז נכנסתי פנימה וביקשתי שיכתבו לי את הכתובת על פתק, כדי שאדע לחזור לכאן."

הלכנו למסעדה. אבל התור לפניה היה כול כך ארוך, שאחרי ישיבה של כחצי שעה על המדרכה התייאשתי, וגם קלאודיו, ותחת זאת הלכנו לאכול במסעדה סינית זולה, נחמדה, שם שירת אותנו מלצר צעיר ומבולבל, שכתב רק את האותיות הראשונות של כול מנה שהזמננו בפנקס שלו, אלא שהרבה מנות בתפריט התחילו באותן אותיות, וזה בלבל אותו לחלוטין.

לא נורא. אכלנו טוב. בין השאר אכלתי כיסונים מטוגנים עם פירות ים. אני מת על פירות ים, אבל לא מעז להכניס אותן הביתה, כדי לא לקלקל את כשרותו, בשביל אבא, ובארץ כמעט ולא מגיע לזה. אבל כשאני בחו"ל, בייחוד במקומות כול כך ברוכי דגה כמו צ'ילה, אני מאוד נהנה.

"הייתי בא לגור כאן בשמחה לכמה חודשים," אמרתי לקלאודיו כשטיילנו בשוק הירקות, "יש כאן כזה מבחר של ירקות, ודגים, שפשוט בא לי כבר לבשל אותם."

"תראה מה קרה לי," הוא שחק, "באתי הנה מהארץ לשנה, אחרי שנהרגו לי שלושה חברים ב'חומת מגן.' ונשארתי כאן 12 שנה."

דרום אמריקה היא מקום לגור בו. בואנוס איירס, לימא, סנטיאגו. אלה ערים לגמרי לטעמי. אבל אם לפני שבע-עשר שנים עוד יכולתי לחלום על זה, כיום, עם מיכאל ודניאל בני השש, שתיכף נכנסים לכיתה א', אני לא יכול אפילו לחלום על זה.

הדבר היחיד שאני מקווה הוא, שעוד אזכה לנסוע איתם לדרום אמריקה יחד. שנעשה יחד את הטיול הגדול שלהם, והוא יהיה הרבה לפני הצבא.

מוזר לי בלי הילדים. אני מדבר איתם מדי יום. היום לא השגתי אותם אז דיברתי עם הסייעת בגן, בידיה הפקדתי מכתבים יומיים בעבורם. בטרם צאתי הנה הדפסתי כל מיני מנדלות נחמדות ודפי צביעה מן האינטרנט, הכנתי לילדים מעטפה לכול ילד, לכול יום, עם התאריך עליה, ועל המעטפה כתבתי לכול ילד מסר יומי זהה. בו-בזמן, הפקדתי בידי אבא שלי שקיות הפתעה יומיות לכול ילד, עם שמו עליהן, ובהן כול מיני דברים קטנים. בונבון שוקולד, אקדח עם חיצים דביקים, פיצ'פקעס כאלה.

אבא אומר שהם ראו את הכול יחד. לא בדיוק מה שהתכוונתי אליו, אבל מילא.

מחר אחי וגיסתי וילדיהם יבואו אלינו לאכול ארוחת שישי עם אבא והילדים, ובשבת אחי יאיר יבוא לקחת אותם ל"מיי בייבי," לבלות עם הדוד.

יש מצב שהם נהנים מן הזמן הזה לפחות כמוני. מתגעגעים במידה, אבל שמחים על החופש ממני, כשם שאני נהנה מן החופש מהם.

מסתבר שזו, כנראה, הייתה התכלית הראשונה של המסע הזה. או, כמו שאמרתי לקלאודיו, אני בחופש, בפעם הראשונה מאז נולדו ילדיי, וכול דבר מעבר לזה הוא בונוס.

וכך אני גם אמשיך להתייחס לזה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

גם בסנטיאגו הומואים מבריזים. הבחור שקבעתי איתו לא הגיע בסוף. הוא הומו והוא יהודי. אז הוא עסוק היום בשמירה על מת, רחמנא ליצלן. שזה מה שהם עושים כאן, בין המיתה לבין הטהרה. אז כתבתי לו שזו מצווה גדולה, ואמרתי לעצמי שאולי באמת מוטב שלא יבוא אלי  אחרי שמירה על המת.

לילה טוב.

 

ויהי יום, ויהי לילה. או: ג'טלג.

השעה בסנטיאגו דה צ'ילה כעת היא 21.40. בארץ השעה היא 02.40. אני גמור מעייפות, אחרי יומיים של שינה חטופה במטוסים, אבל מנסה למשוך עוד קצת את הזמן לפני שאקרוס אל השינה, כך שלא אקום כאן באמצע הלילה ואהיה עייף מחר, במהלך היום.

לפני שיצאתי לדרך פתחתי קלפים. בפתיחה הראשונה, של קלף אחד, עלה לי קלף עשר החרבות. קלף של חורבן ושל מוות. בפתיחה השנייה, שנעשתה כדי לבטל את הבהלה שאחזה בי למול קודמתה, עלו שלושה קלפים טובים מאוד, שדיברו על הצלחה גדולה, רגשית ואחרת.

בחרתי בה כדי להיעזר בה ביציאה למסע.

אבל בינתיים, נראה כי נשמר המאזן בין התקלות שנתקלתי בהן לבין הברכות שזכיתי בהן.

יצאתי מתובל אתמול בבוקר, וירדתי ברכבת עד נתניה. שם היה עלי לעלות לשאטל שהעמידה רכבת ישראל לטובת הנוסעים, בשל סגירת המסילה בתחנת הרצליה ובתחנות תל אביב. הכנסתי את התיקים שלי לתא המטען ושאלתי את הנהג, האם יש לי כמה דקות לרוץ לקנות בתחנה בקבוק מים, כי נסעתי מכרמיאל עד נתניה בלי לגימת מים, והייתי מיובש.

הוא אמר לי שכן.

אבל כשחזרתי לתחנת האוטובוס גיליתי שהוא נסע לדרכו, עם התיקים שלי בבטן האוטובוס. ובהם גם הדרכון וכרטיסי הנסיעה.

רצתי לסדרן שלו. הוא התקשר אליו וקבע איתו שיחכה לי בגשר על כביש החוף. תפסתי נהג מונית בתחנה וביקשתי ממנו שימהר לשם. מדובר בנסיעה קצרה. הוא דרש ארבעים שקלים. שילמתי לו כבר ברמזור. העיקר שיגיע לאוטובוס.

אבל כשהגענו לתחנה התברר לי, שנהג האוטובוס לא חיכה לי ופשוט המשיך בנסיעה לנתב"ג.

שאלתי את הנהג כמה תעלה לי נסיעה לנת"בג. 250 ש"ח. אמרתי לו שייסע. אבל בדרך ראיתי את האוטובוס, וזיהיתי את נהגו. גבר חובש כיפה עם זקן שיבה. סימנתי לו מן החלון. הוא סימן לי בשאלה האם אני האדם עם התיקים. אמרתי לו שכן. סיכמנו שנעצור בתחנת האוטובוס הבאה.

היא הייתה רק בהרצליה.

האוטובוס עצר, המונית לפניו. התכוונתי לרדת ואז הנהג דרש תוספת תשלום. הוצאתי מכיסי 44 שקלים, היחידים שנותרו לי. אבל זה, פלוס ה-40 שקיבל מקודם לכן, לא הספיק לו. הוא דרש עוד. צעקתי לו שנתתי לו את כול הכסף הישראלי שיש לי, שאני לא יכול להתעכב ומיהרתי מן המונית אל האוטובוס, שהיה מלא בנוסעים נרגנים שמיהרו לטיסותיהם.

נהג המונית חסם את דרכו של האוטובוס. לקח זמן עד שהתרצה ונסע, אבל המשיך לנסוע לפני האוטובוס.

צלצלתי לתחנה שלו. דיברתי עם הסדרנית. מסרתי לה את מספר הרכב, את שמי ואת מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאשלם לו תוספת, רק שיזוז לי מהדרך. גם נהג האוטובוס צעק לו מן החלון שהשארתי את פרטיי בתחנה. רק אז סטה מן הדרך ואפשר לנו למהר.

בדרך עוד נתקלנו בפקק שנבע מתאונה.

הגעתי לשדה התעופה בזמן. אז אז גיליתי שהמזוודה הגדולה שלי קרועה וחסר בה גלגל. היה סיוט עד שהגעתי לטרולי. לא נורא, אמרתי לעצמי, מקסימום אחליף אותה בדרום אמריקה.

טסתי למדריד עם "איבריה." טיסה נעימה. מה שלא סיפרו לי הוא, שבשום מקום בשדה התעופה באראכאס אין אפשרות לעשן. שום מקום. ולפניי הייתה עוד נסיעה ארוכה לצ'ילה.

לרגע כמעט הפתיתי לעשן בשירותים. אבל לא רציתי להסתבך עם החוק בארץ זרה, כשכול הקונקשן שלי במדריד הוא שעתיים. אז במקום לעשן קניתי לי חפיסת סוכריות מנטה חזקות, שהחזיקו אותי כול הטיסה.

אחר כך הייתי צריך למצוא את שער ההמראה של הטיסה לצ'ילה. זה היה סיוט. התבלבלתי בין שתי טיסות בשתי חברות שונות לסנטיאו. ועד שהגעתי לשער של האחת והתברר לי שטעיתי, פחדתי שאפסיד את טיסתי. הייתי צריך למהר, אבל אני בקושי יכול ללכת בגלל הכאב ברגל ימין שלי, ובאמת פחדתי שהטיול שלי כבר אבוד.

בדרכי הלוך ושוב בין סמטאות שדה התעופה, מחפש את שער ההמראה שלי (מאוד לא מסודר שם לטעמי), ראיתי שער יציאה לתל אביב. בלבי אמרתי לעצמי, עזוב את הכול וחזור הביתה. הטיול הזה כנראה הולך להיות מחורבן מאוד. ומה בכלל אתה עושה כאן, מתרוצץ עם רגל מפוצצת מכאב, בין שערי תעופה? השתגעת!? קמת מן השקט שיש לך בבית, בתובל, ובאתה לכאן!?

אבל התעשתתי.

הטיסה לצ'ילה ארכה כ-14 שעות. זו טיסה מתישה. ניסיתי לישון בה, ישנתי בה לסירוגין, ובשאר הזמן ערכתי אחד משני הספרים שאני עובד עליהם עדיין, וקראתי בספרו של בן כספית על נתניהו. זה ספר סוחף. הבעיה היא שקשה להפסיק מלקרוא בו, וזה מנפח את המוח, יחד עם כול החדשות לבקרים באתרי האינטרנט, על התפתחות החקירות ועל עומק השחיתות, ולא נותן מנוח.

ברגע שנחת המטוס פתחתי את מכשיר הסמרטפון. ואז חיכתה לי בו ההפתעה הקשה הבאה: התבלבלתי בהזמנת המלון בסנטיאגו. בטעות כתבתי שאגיע אליהם ב-20 לחודש. אבל היום כבר ה-21. כתוצאה מכך שלא התייצבתי בזמן, בית המלון ביטל את כול ההזמנה שלו אצלו.

במלים אחרות, אני תקוע בתוך המטוס הנוחת, עם רגל כואבת, תשוקה למקלחת, שתי תיקים כבדים, בלי מושג איפה אשן הלילה –  ומדריך טיולים שיחכה לי בבית המלון הלא נכון.

נכנסתי לאתר הבוקינג. הזמנתי לי מלון אחר, והודעתי לקלאודיו שיבוא לשם. בשלב הזה כבר הייתי עייף מכדי לגשת לתחבורה הציבורית. לקחתי מונית למלון, נכנסתי לחדר, התקלחתי, החלפתי בגדים וירדתי למטה.

קלאודיו חיכה לי בלובי, ויצאנו לטייל.

אבל בקושי יכולתי ללכת, למרות הגרביים האלסטיות. הלכנו ברחובות כמו שני זקנים. קלאודיו סיפר לי על ההיסטוריה של צ'ילה, אני נאנקתי מכאב, והייתי גמור מעייפות מן הטיסה הבלתי נגמרת הזאת ומכל מה שעברתי לפניה, במהלכה ואחריה. אז אחרי ביקור בכנסיה אחת ובעוד מקום, התנצלתי, הסברתי לו שאני חייב לאכול משהו, שאשמח לאכול איתו ואז לחזור למלון לישון קצת, ושניפגש שוב. חוץ מזה גם הטלפון שלי רוקן סוללה, ואפילו לצלם לא יכולתי. שזה כמובן היה נורא מבחינית. בטיול כה קצר של תחקיר עלי לצלם הרבה, לזכור הכול.

לשמחתי הוא לקח אותי אל שוק הדגים ופירות הים, שם ישנן גם מסעדות. בחרנו במסעדה עממית וישבנו לאכול דגים. זה היה סוג של צלופח. דג רב בשר וטעים להפליא. המלצר במסעדה הסכים להטעין לי את מכשיר הטלפון, אז אחרי כן גם השתהיתי לצלם את מבחר פירות הים והדגים בשוק.

אחרי כן עברנו לספרייה הלאומית, לארכיון הלאומי, לאוניברסיטה הקתולית ולבית החולים הקתולי, בחיפוש מידע אחר גיבור ספרי. לא מצאנו כלום. אבל גילינו שאוסף מסמכי האינקוויזיציה מלימא נבזז על ידי פרו בזמן הכיבוש – ונמצא בארכיון הלאומי. קלאודיו כנראה ימשיך לבוא הנה אחרי שאני כבר אחזור ארצה, וימצא לי, בתשלום כמובן, מקורות ראשוניים לתחקיר שלי.

קלאודיו לקח אותי למרכז תרבות מעניין והמליץ לי לטייל ברחוב קטן לידו. נפרדנו. רציתי להיות קצת עם עצמי. נכנסתי לשתי חנויות מוסיקה, לחפש מוסיקה עממית. לא מצאתי. בחנות הבאה, חנות ספרים עתיקים, שאלתי אם יש להם חומר על גיבור ספרי. לשמחתי, בעלי החנות מצא לי ערך עליו באיזה כרך אנציקלופדי, שדרש עליו 250 יורו. אמרתי לו שזה נורא יקר לי, והאם יתיר לי לצלם את הערך הזה בסמרטפון שלי.

"אבל אני מוציא את פרנסתי ממכירת ספרים, לא מצילום שלהם," אמר לי, ואחיינו היפיוף תרגם.

אבל אז חשב רגע, הלך למחסן ושב ממנו עם ספר שמאוד רציתי, ספר העוסק במישרין בתקופת האנוסים והאינקוויזיציה בתולדות יהדות צ'ילה. על הספר הזה ביקש רק 49 ד'. הסכמתי, בתנאי שבאותו מחיר ייתן לי לצלם את העמודים מקודמו.

הוא חייך, והתיר לי לעשות כן.

יצאתי מחנותו מאושר. הנה הצלחתי לשים את ידי על שני מקורות ביבליוגרפיים, שלא הייתה לי שום דרך אחרת להשיגם בארץ. זה גם הסימן הטוב הראשון בטיול הזה שלי. השלישי, בעצם. הראשון הוא זה, שבגלל גיליתי בין תלמידותיי את אשת השגריר הישראלי לשעבר בצ'ילה, והיא זו שסייעה לי לתכנן את מסעי. השני, זה שהגעתי הנה וכבר חיכה לי כאן מורה הדרך קלאודיו, שילווה אותי יומיים שלושה, ומקל עלי מאוד כאן.

כשאני מגיע לארץ חדשה, ועלי להתמצא בה בספרדית, זה מאוד לא קל לי. רוב האנרגיה שלי הולכת על הבנת מה שאומרים לי בכול מקום, על טעויות ניווט והבנה. פה קלאודיו מונע ממני את הקזת האנרגיה הזאת, וגם מתווך ביני לבין מקורות מידע חשובים. זה המון.

וחוץ מזה, אמרתי לו כשהתיישבנו לאכול במסעדה העממית בשוק הדגים, גם כשזה לא נראה כך, אני עובד. ואז צילמתי את המנה שאכלתי ושרבטתי עליה כמה שורות במחברת.

מחנות הספרים הלכתי לבית קפה סמוך והזמנתי בו אמפנדה צמחונית טעימה. הייתי עדיין רעב. אבל אז החלטתי לעשות את הדבר שאני הכי אוהב לעשות, בכול עיר זרה. ללכת לעשות קניות בסופרמרקט. אין כמו קנייה בסופרמרקט כדי ללמד אותך על המקום ואורחותיו.

שאלתי איפה יש סופרמרקט קרוב. נכנסתי אליו, שוטטתי בו, וקניתי לי לחמניות וגבינה וקצת ירקות לארוחת הערב. זה מה שאני תמיד עושה בכול מקום שאני מגיע אליו. מרשה לעצמי מסעדה אחת ליום-יומיים, ואת השאר אני קונה טרי בסופרמרקט ואוכל בחדרי במלון. כך אני חוסך כסף, וגם נהנה מעצם הלמידה הכרוכה בזה.

זהו זה.

בילינו בכנסייה הכי עתיקה בעיר, במוזיאון הצמוד אליה קלאודיו סידר לי אישור מיוחד לצלם מוצגים, מן הנצרות, שמאוד הדליקו אותי והתחברו לנימי הסיפור שלי. ואחרי כן נפרדנו וחזרתי הנה.

אני גמור מעייפות. מחר יום חדש. אבל אני שמח להיות קצת לבדי, עם עצמי, לראשונה מזה שש שנים.

התקשרתי פעמיים היום ארצה. בבוקר אל אבא שלי, בערב לילדים. הם בסדר גמור. ואני כמובן מתגעגע אליהם. אבל מצד שני גם מרגיש הרגשה חדשה, שכבר שכחתי איך היא. להיות לגמרי לבדי, ועם עצמי. אני מוכרח להודות שזה נחמד.

לילה טוב. כולכם כבר מזמן ישנים. עכשיו גם תורי.

Marc

     הערב, רגע לפני שהילדים נרדמו, שכבתי איתם במיטתם, אחרי הסיפור, ומיכאל התבונן בקיר שלידו. בתמונה התלויה עליו.

     "אבא, למה התמונה של מארק עוד תלויה פה בחדר?" שאל.

     "כי אתה ביקשת שאשאיר אותה כאן. אתה זוכר?"

     "כן. זה בגלל שהיא תמונה יפה. מארק צייר טוב."

     "מיכאל, זה לא מארק צייר את הציור הזה. הוא ישב מול צייר טוב, ששמו אמנון, והוא צייר את מארק."

     "הוא באמת צייר טוב, כי הוא יודע לצייר גוף בעזרת קשקושים."

     "כן, הוא למד את זה. גם אתה יכול ללמוד את זה אם אתה רוצה. אתה רוצה שאקח את התמונה של מארק לחדר שלי ואתלה לכם כאן משהו אחר במקומה?"

     "לא, אני אוהב אותה. זו תמונה יפה."

     מארק היה האהוב שלי אי-שם בשלהי שנות השמונים. עבדתי אז ב"על המשמר," והייתי עדיין בתוך האבל על מות בן זוגי הראשון. יום אחד הלכתי במערכת, ופתאום צצה למולי מישהי מקומת הדפוס, ואיתה הבחור הכי יפה שראיתי בחיי. גבוה, רזה, בלונדיני, שזוף.

     "מה הדבר הזה?" שאלתי אותה נפעם.

     "תכירו. זה מארק, זה אילן," הציגה בינינו.

     "חכו רגע," אמרתי. רצתי אל שולחן הכתיבה שלי, כתבתי לו פתק עם מספר טלפון. תחבתי אותו בידו. "אם אתה צריך איזושהי עזרה בארץ, תתקשר," אמרתי לו.

     הם ירדו לקומת הדפוס. התקשרתי, רועד כולי, לחברתי עדנה. אמרתי לה שכרגע פגשתי את הבחור הכי יפה בחיי. שאני לא מסוגל לדבר מרוב התרגשות. היא אמרה לי, אם כך, לך הביתה, ואל תדבר בטלפון. חכה שהוא יתקשר. כי הוא יתקשר.

     וכך היה.

     ועוד באותו ערב נפגשנו ב"קפה בנורדאו," וישבנו שם שעות, מתוודעים איש לרעהו. וכך החל בינינו רומן סוער, סותר, מטורף. כי באותו ערב מארק גילה לי, שיצא לחופשה מעירו בצרפת לישראל, ובעודו בארץ בחופשה גילה שהוא נשא איידס. ואני, שאיבדתי זמן קצר מקודם לכן בן זוג, בשל מחלת השיתוק שלקה בה, לא הייתי מסוגל להרשות לעצמי להתאהב בשנית באדם, שאז חשבתי, כמו שחשבו כולם, שימיו ספורים.

     זה היה סיפור קורע לב. עם הרבה אכזריות רגשית. התאהבות וקטיעתה. מלחמה בעצמי ובו, מרוב פחד מפני אובדן, ומרוב תשוקה. הסיפור הזה מופיע בפרקים האחרונים של ספרי האוטוביוגרפי, "רק אתה."

     מארק חי עד היום. אנחנו נשארנו חברים טובים. אם כי ממרחק. אני עד היום אוכל את הלב על זה שהפסדתי את המשך חיינו יחד. מי היה מעלה על הדעת בשלהי שנות השמונים, שניתן יהיה לחיות עם איידס גם שלושים שנים אחר כך.

     מארק שלח לי מצרפת את מצלמת הווידאו הראשונה שצילמתי בה את בניי, עד שקלקלו אותה. הוא גם שלח לי ערכת כוכבים נוצצים, שביקשתי מחיים, ההנדימן של הקיבוץ, שידביק את זה על תקרתו של חדר הילדים. כעת אני הוא זה ששוכב ומביט בלילות בכוכבים של מארק.

     אבל מי היה מעלה על הדעת, שמקץ שלושים שנה אשכב במיטה עם בניי, מיכאל ודניאל, ומיכאל יאמר לי שתמונת העירום של מארק, שצייר אמנון גרוף המוכשר בגירים צבעוניים, בסערה, בתנופה, כדרכו, תהיה כול כך יפה בעיני בני, עד שיבקש להותירה בחדר, שהיה מקודם חדר השינה שלי, עד שהחליפו עמי בחדרים.

     אני זוכר בדיוק מה מיכאל אמר לי כשביקש זאת. "אני רוצה שיישאר בחדר הזה משהו ממך, אבא," ביקש.

     וקיבל. את הלב והכאב והצער שלי, ממוסגרים במסגרת. בגיר צבעוני.

     Marc, I know you can read it in Hebrew. If not, please let me know. Love, Ilan.

*

     הבוקר סיפרתי לילדים שאני נוסע. חשבתי בלבי, שמכיוון שהיום יום קצר בגן, והתקיימה בו גם מסיבת יום הולדת, ונותרו רק עוד חמשה ימים עד נסיעתי, זה זמן נכון. מה גם, שיומיים מקודם לכן קראתי להם ספר ילדים, על שתי אחיות, שהוריהן נוסעים לחו"ל, והן חוגגות עמם את יום ההולדת של אביהן דרך הטלפון.

     "ילדים, אתם זוכרים את ספר הילדים שקראנו לפני יומיים, על הבנות שההורים שלהם נסעו לחו"ל?" שאלתי אותם.

     "כן."

     "אז רציתי לספר לכם, שבעוד חמשה ימים, ביום שלישי הבא, אני נוסע לחוץ לארץ, כדי לכתוב את הספר הבא שלי, וסבא יבוא לפה כדי לשמור עליכם. ואולי גם הדודים יבואו."

     זה עבר בשקט מדהים.

     אבל בצהריים, עם שובי ממפגש הסדנה האחרון שלי במכללת כנרת, לאסוף את הילדים מן הגן, קידמה אותי יעל הגננת בשאלה האם כבר סיפרתי להם על נסיעתי. אמרתי לה שכן. "זה ניכר," היא חייכה אלי, "דניאל היה מאוד לא ממוקד היום."

     "אבא, זה לא הוגן שאתה נוסע לחו"ל," אמר לי דניאל, עוד לפני שנכנסו למכונית בדרך הביתה. וכך שנה ואמר כל הדרך עד הבית.

     בבית הוא כבר פרץ בבכי.

     "אנחנו נהיה רחוקים ממך. ואני אתגעגע. לאבא אסור לנסוע בלי הילדים שלו. אתה צריך לבטל את הנסיעה," בכה המתוק הזה את לבו. ואני ישבתי איתו בכורסה, וחיבקתי אותו, ליבי נשבר למול דמעותיו, שנסתפגו בבגדיי, כואב את כאבו, ועם זאת מבין שפרידה קצרה כזו היא דווקא הכרחית. עד כמה שהיא קשה.

     "גם לי זה קשה, דניאל, גם אני אתגעגע אליכם מאד," חיבקתי ונישקתי אותו, "אבל אני אסע, ואחזור, והכול יהיה בסדר, דניאל."

     "אבל אתה לא תקנה לנו שום דבר בחוץ לארץ, כי אמרת לנו שעד יום ההולדת לא תקנה לנו כלום," בכה, "וגם אין לך כסף."

     "נראה לך שאסע לחו"ל ולא אקנה לכם שום דבר?" חייכתי אליו.

     "כן, אבל מה שאני רוצה עולה המון כסף," בכה.

     "מה אתה רוצה?"

     "את היד הזאת של סופרמן שעושה קצף."

     ראינו את זה באמאזון. אבל לעת עתה אי אפשר להזמין את זה לישראל. אולי בקרוב זה ישתנה עם כניסתה של רשת אמאזון לכאן.

     "אני לא בטוח שאמצא את זה בחוץ לארץ," אמרתי לו. "אבל אחפש."

     הבחור בכה את לבו. בכנות גמורה. ובד-בבד עם זאת גם נקב את המחיר שלו בעבור הפרידה ממני. אין ספק שהוא יודע את מלאכתו.

*

     גם אני נתקפתי הבוקר בחרדה גדולה. בבהלה. בתחושת היסטריה. ככה זה תמיד לפני שאני נוסע. אין לי מושג מניין אקח את הכסף למימון כול זה, עוד אין לי כסף מזומן לנסיעה, כרטיסי האשראי שלי עם מעט מאוד יתרה, עוד לא ארזתי. ככה זה בכול פעם שאני נוסע. תמיד ברגע האחרון, תמיד בתקציב בלתי אפשרי. אז כתבתי את החרדה, במהלך סדנת הבוקר שלי, ואחרי כן עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות במצבים כאלה. לעשות. כלומר, הזמנתי לי את בתי המלון לסנטיאגו דה צ'ילה וללימא, פרו. זהו זה. יש טיסות, יש בתי מלון, עד יום שלישי יהיה עלי להתארגן עם הכסף. ואני נוסע.

     משהו טוב בטוח ייצא מזה. אראה את המקום שבו הגיבור שלי חי, עבד ולמד, אכיר קצת מן הנופים, מזג האוויר והמאכלים שם, קצת היסטוריה, קצת אמנות, קצת כלים שימושיים מן התקופה. את השאר ישלים דמיוני היוצר.

     ואם לא אמצא את כול אלה, או רק את חלקם, כנראה שאסע בעבור עוד דבר. קשה מנשוא, אבל הכרחי. הפרידה מבניי למשך כמה ימים, לראשונה מאז נולדו. הרי אפילו סרט או הצגה לא ראיתי מזה שש שנים.

      רק שלא תפרוץ פה בינתיים איזו מלחמה. רק שלאבא שלי לא יקרה משהו. או לילדים. רק ש… ורק ש… ככה זה אצלי. תסריטי בלהה.

     שאלוהים יעזור לי ולנו, ושרק טוב ייצא מן המסע הזה. אמן.

שלום, אני נוסעת. או: הכתיבה שוב מפתיעה אותי, כדרכה.

     כשהתפניתי אתמול לגמרי, מכול עיסוקיי, והכרחתי את עצמי לשבת ולשכתב את כ-ו-ל מה שכתבתי בקיץ לספרי הבא, העוסק בדמות יהודית מיוסרת ומיוחדת מן המאה השש עשרה, לא ידעתי מה יקרה בסיום העבודה. ישבתי ועבדתי שעות ארוכות, בחצר, נעזר בקרירות הגלילית כדי לשמור על הריכוז. התחייבתי בפני עצמי שאני לא קם מן השולחן לפני שאני מסיים את זה. אחרי כן, חשבתי, יישאר לי רק להקליד את הכול במחשב, לסדר את הסצנות לפי סדר העלילה, ולטייל ביניהן פיסית, על הרצפה, כדי להבין מה חסר לי.

     אבל כשסיימתי, הרמתי את עיניי הדואבות מן הכתוב, ואמרתי לעצמי, שאם אני לא טס מיד לתחקיר בצ'ילה ובפרו, לא יהיה לי ספר.

     אני מתכנן את הנסיעה הזאת כבר למעלה משנה. אבל, כמו שאתם יודעים, בשנה הזאת עברנו מתל אביב לתובל, והתמודדתי עם עניניים דחופים אחרים. כמו כן, מעולם לא עזבתי את בניי, ולו ללילה אחד. היה רק לילה אחד שהתעכבתי בו במיון. מלבדו, אני איתם כל יום וכל לילה מיום הולדתם ועד עתה.

     במהלך השנה הזאת בדקתי אפשרות לנסוע איתם. אבל זה היה עולה לי הון שאין לי, וגם לא הייתי יכול לעשות תחקיר. במקום להתעמק באוניברסיטאות ובכנסיות ובמוזיאונים ובשווקים, בשתי הארצות האלה, ובניסיון לשחזר ולו מעט ממציאות החיים שם, במאה השש עשרה, הייתי מתעסק בחיפוש אחר אטרקציות ומקומות בילוי לילדים.

     כשהתייעצתי בזמנו עם יעל הגננת על כך, אמרה לי, שאין לי מה לנסות להרגיל אותם בכול פעם קצת פרידה, כפי שיעצו לי אחיי. שעלי פשוט להציב עובדה. לקום, לנסוע, לחזור. אבל לבנות זאת נכון.

     אז לקחתי שאיפה גדולה של אוויר, ואתמול, ממגרש הכדורגל שבו שיחקו מיכאל ודניאל כדורגל, במסגרת החוג השבועי שלהם, התקשרתי לדנה חליבנר מ"עתידטורס", סוכנת הנסיעות שלי מזה עשרים וחמש שנים, המכירה כבר את נסיעות התחקיר שלי. תמיד בלי כסף, תמיד בבהילות, תמיד שיהיה הכי מהר והכי זול והכי קצר.

     היא ארגנה לי כרטיסים. אבא שלי, היקר, הסכים לבוא ולחיות כאן עשרה ימים עם הילדים. הם עוד לא יודעים, כי לא רציתי לגרום להם לקושי שבוע שלם מראש. אבל בשבוע הבא אני טס למדריד, וממנה לסנטיאגו דה צ'ילה, ומשם ללימא, פרו, ואחזור ארצה מהר, עם החומר שאני זקוק לו לספר הבא.

     אני קורא את מה שכתבתי כרגע, ולא מאמין. אני, אילן שיינפלד, נוסע לבדי לדרום אמריקה. שוב. בפעם השלישית בחיי. ועוד בלי הילדים.

     אני לא יודע מה יש לי עם דרום אמריקה. זה כנראה בא לי מכוחם של גלגולים קודמים. כי כמו בספרים הקודמים, גם סיפור התגלותו של הספר הזה בפניי הייתה ניסית לחלוטין. אך עוד לא הגיע העת לספרו.

     אני גם לא יודע איך אעמוד בפרידה הזאת מן הילדים. שלא לדבר על פרידתם ממני. אבל זה הכרחי. ואני הולך ועושה את זה, גם אם זה יהיה לי מאוד קשה. וגם להם. ועל אבא שלי אין בכלל מה לדבר.

     אבל הגן פועל מדי יום עד ארבע, גם בפורים, אחר הצהריים הם הרבה עם חברים ובחוגים, ואני אכין להם, כמו שפעם הציעה לי כאן חברה שלי, נדמה לי שיעל, לוח עם תאריכים עד שובי, ושק הפתעות ארוזות, אחת מדי יום. אני מקווה שזה, יחד עם שיחות סקייפ, יאפשר להם להכיל את זה. וגם לי.

     ב-4 למרץ אני כבר מתחיל את הסדנאות החדשות שלי. אבל אבוא אליהן כמנצח. כסופר שמחויב ליצירתו ולתכלית חייו. שנוסע בכול העולם כדי להביא את הסיפור הטוב הבא שלו.

     והוא טוב, ועוד איך.

     זהו. מכאן מתחילה ההתרגשות בבטן. לארוז, להתארגן. יהיה טוב. יצרתי כבר קשר עם השגרירות שם, בסיוע אישה יקרה מאוד שמלווה אותי בזה, עם מורה דרך יהודי מקומי, ועוד. אני נוסע, מתחקר וחוזר.

     היום, במפגש סופר םע תלמידי כיתות יא' ויב' במגמה הספרותית בתיכון ברנר בפתח תקווה אמרתי להם, שאני לא מפספס דבר. שום בדל חלום, שום רעיון עוועים שעולה לי בראש. ושאני מחויב לעולמי הפנימי עד תום. מתחקר, כותב, משכתב, כותב שוב. שאלה הם חייו של סופר, לפחות כפי שאני מכיר אותם.

     אז זה מה שאני עושה.

     ולחברי/ות תובל – שלא תעיזו להגיד מילה לילדים. הם עוד לא יודעים מכלום. אחכה עם זה עד שבת או ראשון. אבל בימים שהיעדר מכאן, אשמח אם תבואו עם החברים מהגן אלינו, ובכלל, אם תבדקו עם אבא שלי, בן השמונים ושתיים, אם הוא צריך משהו.

     תבורכו.

     ושיהיה לכולם לילה טוב.

קסם הארכיון

כפי שסיפרתי לכם, בימים האחרונים אני מבלה את חופשת הסמסטר בהקלדת חומרים שהצטברו אצלי, ושכחתי כי כתבתי אותם. בתוך כך, אני גם מכין את מערכי השיעור שלי לסמסטר הבא. לצורך זה ניגשתי לספרייתי והוצאתי ממנה ספר הדרכה לכותבים, שעבדתי איתו לפני כמה שנים, וברצוני לשוב ולהשתמש בו.

להפתעתי ולשמחתי גיליתי על דשי הכריכה הפנימיים של הספר הזה ארבעה שירים, שכתבתי לשיבא, צעיר נפאלי שעבד כמלצר בבית הקפה בדלהי, שנהגתי לשבת בו יחד עם בן-דודתי עמרי ועם מיכאל ודניאל, מיד אחרי הולדתם.

שיבא היה צעיר מלא קסם. יפה תואר וחושני. וגם סקרן ופתיין. דבר לא אירע בינינו, מלבד חילופי אהבה במלים ובמבטים. מאז חלפו שש שנים. הוא נישא בינתיים, ומן המעט שהבחנתי בו בפעמים שבהם שוחחנו בפייסבוק גם חזותו השתנתה, התבגרה.

אך ארבעת השירים האלה נותרו צפונים בין כריכות הספר להוראת כתיבה מאז. עברתי עליהם, עבדתי עליהם רק מעט, והרי הם לפניכם.

קְווַרטט לצעיר נפאלי

לשיבא, שכבר התחתן,

ולעמרי, שהיה עד לכול זה.

שיבא 1

 

כְּשֶׁשִּׁיבָא מְחַיֵּךְ, רוֹאִים אֶת

שְׁתֵי מַחֲרֹזוֹת שִׁנָּיו הַצְּחוֹרוֹת

מְעַטְּרוֹת אֶת פִּיו, אֶת שְׂפָתָיו,

שֶׁנְּשִׁיקָה מְקֻוָּה מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן,

עִם רֹךְ שֶׁל תֹּם בְּתוּלִין.

 

נָמוּךְ קוֹמָה, דַּק טַלְיָה, רְחָב

כְּתֵפָיִם, הוּא נוֹשֵׂא אֶת

בְּרַק עֵינָיו, אֶת חִיּוּכוֹ,

עַל מַגָּשׁ, עִם קָפֶה

וּכְרִיךְ תִּירָס, מַנְגוֹלְד

וּגְבִינָה מֻתָּכַת, הַנָּמֵס

לִי בַּפֶּה.

 

מִתְמוֹגֵג, אֲנִי תּוֹקֵעַ

אֶת עֵינַי בְּ"טַיימְס אִינְדִיָּה,"

שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת רְאִיָּתִי אוֹתוֹ.

 

אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מֵרִים אֶת עֵינַי מִן הָעִתּוֹן

הֵן פּוֹגְשׁוֹת אֶת עֵינָיו,

וְאֵלַי הוּא מְחַיֵּךְ.

 

שיבא 2

 

לָחַצְתָּ אֶת כַּף יָדִי בֵּין כַּפּוֹתֶיךָ,

בְּחֹם, וְנִיצוֹץ נֵעוֹר בְּעֵינֶיךָ,

שָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶת חִיּוּכְךָ הַמָּלֵא

מֵעֶמְדָּתְךָ לְיַד מְכוֹנַת הָאֶסְפְּרֵסוֹ,

מֵעֵבֶר לַבָּר, מֵעֵבֶר לְכִתְפֵי

הַגְּבָרִים הַמַּמְתִּינִים בַּתּוֹר,

 

וְלִבִּי קָפַץ מֵחָזִי וְשָׂחָה עַד אֵלֶיךָ,

צָמֵא לְיָם אַהֲבָתְךָ.

 

אֲבָל אֲנִי אָז כְּבָר יָדַעְתִּי –

דָּבָר לֹא יִפְגֹם בְּאָשְׁרֵנוּ,

לֹא יִהְיֶה בֵּינֵינוּ דָּבָר.

 

שיבא 3

 

מָה, בְּעֶצֶם, קוֹשְׁרֵנִי אֵלֶיךָ כָּכָה,

מִלְּבַד יוֹפְיֵךָ, מִלְּבַד עֲלוּמֵיִךָ,

הֲרֵי זֶה הַחֹם הַנִּבָּט מֵעֵינֶיךָ

כְּשֶׁאַתָּה מְחַיֵּךְ, וְהַמֶּרִי הַצָּעִיר,

הַתַּקִּיף, הַנִּרְמָז מִנֹּהַגְךָ

שָׁעָה שֶׁמַּטְרִיד אוֹתְךָ מִישֶׁהוּ.

 

אֲנִי כַּנִּרְאֶה לְעוֹלָם לֹא אֶזְכֶּה

לָנוּחַ בֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ

אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּב, אֲבָל

 

עֹמֶק הַהִתְכַּוְּנוּת הַהֲדָדִית,

וְתֹם הַמִּפְגָּשׁ בֵּינֵינוּ, עוֹד

יַפְרִיחוּ לִי סְתָו.

 

שיבא 4 – פרידה

 

אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא נִפְגַּשְׁנוּ,

שֶׁלֹּא אָהַבְנוּ, שִׁיבָא, גּוּף בְּגוּף,

נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה.

 

אֲנִי מִצְטַעֵר עַל קְשָׁיֵי הַשָּׂפָה

וּקְשָׁיֵי הַתִּקְשֹׁרֶת בֵּינֵינוּ, בַּטֶּלֶפוֹן

וּבָאִינְטֶרְנֶט.

 

אֲבָל מִבַּעַד לַקְּשָׁיִים הַלָּלוּ

נִבֶּטֶת אֱמֶת אַחַת וִיחִידָה,

מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם הַלְּאֹם, הַגִּיל וְהַשָּׂפָה,

הָאֱמֶת הַזֹּאת הִיא אַהֲבָה.

 

5.5.12

אבא, אתה לא סותם את הפה!

     "אבא, אתה חולה במחלת הדיבורים," שחק מיכאל הערב, כשנשכבתי לצדו במיטה, אחרי שסיימתי לקרוא לו את הסיפור על 'טרקטורון עם כפתורים' של חמותי, זכרה לברכה, חנה ניסימוב, אמא של עדי.

     "קוראים לזה דברת," צחקתי, מתקן לו את העברית כדי שיידע לומר מלים במשקל מחלות.

     "אתה לא סותם את הפה," הוא הוסיף, "כול הזמן מדבר."

     צחקתי מעומק לבי, אף על פי שדניאל כבר היה ישן לגמרי לצידנו, חיבקתי אותו ונשכתי אותו קלות מרוב אהבה.

     "אבא, אתה חולה במחלת הרגליים," הוא המשיך לצהול ותחב את רגליו הקטנות בין רגליי, להתחמם בהן, "אתה צריך ללכת לרופא שיסדר לך את החור בין הרגליים. ואתה כול הזמן נושך ומנשק אותי."

     "אני פשוט כול כך אוהב אותך, ולא יודע איך להביע את זה," אמרתי לו.

     "למה אתה כול כך אוהב אותי?"

     "כי אתה מאוד חכם ובעל חוש הומור."

     "מה זה חוש הומור?"

     "אתה יודע להצחיק."

     וכך הלאה והלאה. הוא הצחיק אותי עד שהיה לי קשה להפסיק לצחוק. בקול גדול. עד שאמרתי לו, "טוב, די, מיכאל שיינפלד. הגיע הזמן שלך לישון. אני הולך למטה."

     "אילן שיינפלד, אתה לא הולך," הוא הודיע לי, מצחקק.

     פרצתי בצחוק אדיר. אף אחד לא קורא לי אילן שיינפלד ככה, בבית. או בכלל. אילן שיינפלד זה נוסח שם מלא ששמור לכתביי ולמסמכים רשמיים.

     "אילן שיינפלד!" הוא המשיך, מבין שזה מצחיק אותי עד דמעות.

     בסוף נשקתי לו, ואמרתי לו שילך כבר לישון.

    זה היה סיום מלבב ליום מיוחד. כול ימות השבוע האלה מיוחדים, מפני שנרשמתי כמנוי לבריכה ולמכון הכושר בקיבוץ הקרוב, 'כישורית,' ומאז יום ראשון מדי בוקר אני מביא את הילדם אל הגן, ואז ממשיך ברכב כמה קילומטרים קדימה, ונכנס למכון כושר חדש, בוהק בניקיונו, ידידותי, ומקנח את האימון בשחייה בבריכה.

    'כישורית' היה קיבוץ 'כישור,' שהפך לכפר לאנשים בוגרים בעלי צרכים מיוחדים. המכון והבריכה בו מטופלים להפליא, ויש בהם צוות פשוט נהדר. הם עושים שם ניסים ונפלאות עם דיירי הכפר, העובדים בשדותיו, ומוכרים את תנובתם במרכולית, גם לתושבי תובל. שם גם מתקיים חוג השחייה האזורי לילדים, שמיכאל ודניאל לומדים בו. בעבורי, לפתוח את היום באימון ובשחייה במקום שקט ונקי כול כך, עם חלונות גדולים המשקיפים אל הנוף הירוק, המטופח, זה כמו לבלות בקאנטרי קלאב פרטי. רק של חברי כישור, פלך ותובל.

     אבל היום הזה היה מיוחד גם מפני שזה היום הראשון בחופשת הסמסטר שלי, שהרשיתי בו לעצמי לעבוד רק עם כתביי. הקלדתי מחברות ישנות, גיליתי בהן המון שירים שלא ידעתי שכתבתי אותם, וגם פרקים ששכחתי שכתבתי אותם, לרומאן הבא. ומכיוון שהקלדתי גם מחברת אחת משנת 2016, נדהמתי לגלות בה דברים שכתבתי, לפני שעברנו הנה, לתובל.

     מסתבר שבקיץ 2016, רגע לפני שהתפוצצה הקייטנה של הילדים בגן העירוני, בגינה התחלתי לחפש לנו בית במקום אחר, התארחנו אצל יאיר ומיכל. ראיתי איך הילדים נהנים מן המרחב בביתם ובחצרם, וכתבתי לעצמי, שמעבר לבית גדול ומרווח יכול היה להיות המתנה הגדולה ביותר שאוכל אי פעם להעניק לבניי. אבל אז חשבתי, שאנסה לממש את דירת דמי המפתח שלי בנווה צדק, ושהמחיר שאולי אקבל בעבורה יאפשר לי אולי לרכוש בית צמוד קרקע מעבר לקו הירוק.

     הייתי מוכן אפילו לזה, בשביל אושרם. איזה מזל שזה התרחש לגמרי אחרת.

     כמה טוב לחזור לדברים שכתבתי, לחלק מהם, כי ישנן עוד המון מחברות כאלה, ולגלות מה כתבתי בהן בכלל. זה הדבר הכי כיפי שיש לי לעשות בחיי בכלל, ובחופשתי בפרט. והלוואי ויכולתי להקדיש לכך את מרב עתותיי.

     אבל אני אדם ריאליסט. אז עכשיו אשוב לבדוק עבודות תלמידים, שהתחלתי לקראן מקודם לכן, ואחרי כן לערוך את הספרים שיש לי לערכם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

רוחות מלחמה

     ביום חמישי האחרון, בדרכי לסדנת הכתיבה שלי במשגב, עצרתי בתחנת הדלק. בעודי ממלא את טנק הדלק ראיתי שם ערמות של שמיניות בקבוקי מים מינרלים גדולים למכירה. אולי תקנה שתי שמיניות כאלה לממ"ד, אמרתי לעצמי, הרי אין לדעת מתי יתחמם גבול הצפון. כדאי שתהיה מוכן. אבל אז סילקתי את המחשבה הזאת מדעתי. לא רציתי לתת לחרדות שלי להשתלט עלי. סיימתי את התדלוק ונסעתי אל הסדנה.

     אתמול בלילה דיברתי עם אחותי ערן בפייסבוק. שוחחנו על מצב העניינים בארץ, על מידת הסכנה הטמונה בנתניהו, רגע לפני פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו השונות. דיברנו בבירור על האפשרות שיצית מלחמה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מן השחיתות שלקה בה, לכאורה.

     הבוקר, בשבע, התעוררתי עם הודעה מחברתי תמי, ששאלה אם הכול בסדר אצלנו. הבנתי מיד שמשהו קרה, ופתחתי את ווי נט. ראיתי את הכותרות. סגרתי, וניגשתי אל המקלחת. באותו רגע היה לי טלפון מאבא שלי. "ראית חדשות?" שאל.

     "כן, אבא, כרגע התעוררתי," השבתי לו, ראשי כבד עלי משינה מרובה, עמוקה.

     "כדאי שתפנה את הבגאז' של האוטו ותכניס אליו מזוודה עם בגדים," אמר לי. "שתהיה מוכן לכול מקרה."

     "אבא, בוא נדבר יותר מאוחר," ביקשתי, "רק התעוררתי. וחוץ מזה אני לא כול כך ממהר להפוך לפליט."

     "תוכל לדבר איתי רק בצהריים," הפליט – שהרי הוא מבלה מדי שבת את בוקרה בבית הכנסת – ואז סיימנו את השיחה.

     רק יצאתי מן המקלחת ראיתי הודעות בכול ערוצי התקשורת מחבריי וחברותיי. אמרתי לעצמי, שרק לענות לכול אחד ואחת מהם בנפרד ישגע אותי. אז ירדתי למטה לפגוש בילדים, שהתעוררו הרבה לפניי וקבלו על קימתי המאוחרת, ולהכין לנו ארוחת בוקר.

     רק התיישבתי לאכול, ואז היה לי טלפון מתמי, לוודא שהכול איתנו בסדר. אמרתי שכן, ושאני באמצע האוכל.

     הסברתי לילדים מה קורה. סיפרתי להם שהאויבים הפילו לנו מטוס ושהטייסים הפצועים בבית החולים, ושאנחנו הגבנו.

     "מה זה הגבנו?" שאל דניאל.

     "תקפנו."

     "הגבנו זו מילה נרדפת ל'תקפנו," הסביר מיכאל לדניאל.

     ואז כתבתי את הפוסט הזה מהבוקר, שבו ביקשתי מכולם להירגע.

     סליחה אם מישהו נפגע ממני. זה פשוט בלתי אפשרי לנסות להיצמד לשגרת השבת בבית, להתנהל עם רמה מופחתת ככול האפשר של חרדה, שלא תקרין על הילדים, ועם זאת לתדרך אותם מה לעשות במקרה של אזעקה, וגם להרגיע את כול העולם שאנחנו בסדר.

     יצאנו לחצר. אני החלטתי כבר אתמול שהיום אעבוד בגינה, והבטחתי לילדים שנכסח יחד את הדשא. בינתיים הגיע אלינו חבר של הילדים, שדניאל יצא מוקדם יותר ביוזמתו כדי להזמינו אלינו. אני שאלתי את המכסחה מן השכנים, והזמנתי את הילדים לכסח את הדשא, להתנסות בעבודה עם המכסחה. דניאל נהנה מזה מאוד, והתקשה לוותר על המכסחה בעבור מתן ומיכאל. אבל אחריהם נתתי לו שוב לעבוד איתה, וכשהדשא כולו היה כבר קצור גם נתתי בידיהם מספרי גדר ענקיים כדי לגזום בהם את העשב בשולי המדשאה ומסביב לעצים.

     כשסיימנו, מיכאל הזכיר לי, שאתמול הצעתי לו שהיום נשב ונלמד קצת אותיות. אז נכנסנו הביתה כולנו, הוצאנו חוברת אותיות וטושים, ומתן ומיכאל ישבו ולמדו אותיות, בעוד דניאל הרכיב עוד דגם חדש של מכונית בפליימובייל.

     אחרי כן יצאתי לעשב את גן הירק.

     הבעיה היחידה שלי היא, שהתמכרתי לזה. עישבתי ועישבתי, בשלב מסוים דניאל בא לעזור לי, ואחרי שמילאתי חצי שק ענק בעשב הצעתי לילדים לקפוץ יחד לכפר לקנות לנו בשר לארוחת הצהריים.

     בצהריים דיברתי עם אבא שלי. התנצלתי על תגובתי אליו הבוקר. הסברתי לו שרק התעוררתי, והותקפתי מיד בדברים, שלא הייתי מסוגל כלל לשקול אותם בראש צלול.

"אתה צריך להשתחרר מן ההרגלים האלה שלך," הוא אמר לי. "ישנם מצבים שבהם אתה חייב להגיב מיד."

לא רציתי להגיד לו, להזכיר לו, שאני בכורו, בן דור שני לשואה, ושיש לי דיפלומה בהישרדות. אז סיימנו את השיחה בהסכמה. מחר הוא יבוא הנה, כדרכו מדי יום ראשון, אף על פי שמחר אני לא מלמד, פשוט מתוך רצונו לשמור על שגרה. שהילדים ייפגשו בו אחת לשבוע כמו תמיד.

האבא הזה שלי הוא באמת אגדה.

*

     אכלנו על האש. שיפודי פרגיות, סטיק לאבא, צ'יפס לכולם, פיתות חמות מן המנגל.

     הלכתי לנוח. הילדים נשארו יחד בסלון, רואים טלביזיה.

    כשקמתי, נתתי להם ארוחת ארבע, ושבתי לעשב. מילאתי עוד חצי שק בעשב. הגינה נראית טוב מתמיד. ואז הצעתי להם ללכת להביא קומפוסט משכן, כדי להשקות בו את עצי הלימון שלנו, שלא הוציאו פרים עדיין, ולפזר מסביבם ברזל, ואחרי שעשינו זאת גם יצאנו לכיכר הרוח, להביא ממנה דלי אדמה ולמלא בו את הבורות שחפרו הילדים ובעלי החיים בדשא.

     אני רוצה לסיים את העבודה בגינה עד יום שני, שאז ישוב הגשם וישקה את גן הירק ואת סביבותיו, ויאפשר לכול שתילי הכרוב, הכרובית, כרוב הניצנים, הבצל והלפת, שבחצרנו, לגדול ולצמוח.

       כול היום הזה הייתי מאוד מתוח. דרוך. השתדלתי לא לפתוח טלוויזיה ורק מעט רדיו. אבל הייתי צמוד לווי נט. גם הילדים היו מתוחים. דניאל שיגע את מיכאל למן הבוקר. הציק לו, הרביץ לו, קרא לו בשמות, ואני מצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה להרגיע אותו. לשווא.

     "אני לא רוצה שהוא יהיה יותר אח שלי," בכה מיכאל באיזה שלב. "הוא כול הזמן מציק לי."

     אתם יכולים לשער מה זה עשה לי בלב.

     אחר הצהריים מיכאל שיחק עם כדור בבית. ביקשתי ממנו שייצא החוצה וישחק בחוץ. הוא עשה כן, ואז דניאל ואני יצאנו גם אנו, דניאל עם פריכיות וקוטג' שהכין לעצמו בעצמו, ואני עם כוס קפה. רק ראה אותנו מיכאל כעס עלינו, שאנחנו באים אחריו, ונכנס עם הכדור שלו הביתה.

     "למה אתה כול כך כועס, מיכאל?" שאלתי אותו כשיצא שוב החוצה.

     "כי באתם אחריי," הוא השיב לי, "אין לי מקום לעצמי. אני רוצה להיות לבדי ואני לא יכול."

     "חמוד שלי," חייכתי אליו, "בסך הכול רציתי לעודד אותך במשחק. אבל אם היית אומר שאתה רוצה להיות לבד, במקום להתעצבן, הייתי מכבד את זה. גם אני אוהב מאוד להיות לבד. כול לילה, כשאתם הולכים לישון, אני לבדי."

     "אתה לבדך כי אין לך עם מי לדבר," הוא אמר לי, "אני כול הזמן עם אח שלי ולא יכול להיות לבדי."

     "אם אתה רוצה לישון לבדך רק תגיד לי," עניתי לו. "זה תלוי רק בך."

     ואחרי כן שבנו הביתה, אכלנו ועלינו לעשות אמבטיה, ושניהם השתעשעו יחד מתחת להררי הקצף, ואז רבו קצת, ועלו למיטות, וקראנו כמה ערכים באנציקלופדיה, היום על מאובנים ועל מאדים.

     "ילדים," לא הייתה לי ברירה אלא לומר להם זאת, "אם תהיה אזעקה בלילה תבואו להעיר אותי ונרוץ לממ"ד. אני לא מאמין שזה יקרה, אבל כדאי שתדעו מה לעשות במקרה כזה."

     "אבא, אני פוחד," אמר מי מהם, "אפשר לישון איתך הלילה?"

     "אין צורך," השבתי לו, "שום דבר לא יקרה, ואני עוד פה, בחדר שלכם."

     "אבל אבא, איך נראים טילים?" שאל דניאל.

     "זה לא חשוב. זה לא משהו שאתה צריך לחשוב עליו עכשיו, לילה טוב דניאל."

      והם נרדמו.

     זה היה יום ארוך. לא יכולתי לעשות בו שום דבר של יצירה. הדבר היחיד שעשיתי אמש הוא להקליד חצי מחברת, שכתבתי בה בשבועות האחרונים, וכהרגלי לא ידעתי כלל מה כתבתי בה, ואז גיליתי בה כמה שירים חדשים, והערב עשיתי הגהה על שני שליש מחברת מוקדמת יותר שהקלדתי, מחברת מאוגוסט ואילך, וגם בה מצאתי שירים – ופרקים שלמים לרומן הבא שלי, ששכחתי שכתבתי אותם.

     מחר מתחיל שבוע חדש. אני מקווה שלטובה. לא קל לשמור על שגרת השבת ביום מתוח כזה. אבל השתדלתי.

     בעודי עובד בגינה חשבתי על התכונה הישראלית הזאת, שברגע שקורה משהו, הוא מיד מזכיר לנו מי מבין בני משפחתינו, חברינו ומודעינו עלול להימצא באזור סכנה, ומיד להתקשר אליו כדי לוודא שהכול אצלו בסדר.

     זו תכונה מאוד ישראלית, ויהודית. אני מכיר אותה מקרוב. כשהיו אירועי טרור בניו יורק גם אני שלחתי כמה הודעות דואגות ליוני ואבשי, כשעוד גרו שם, וכשהתחולל גל השריפות בקליפורניה שיגעתי את אורן וארווין בהודעות מודאגות. אז לא הבנתי מה שהבנתי הבוקר. שכאשר אתה במצב של עקה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעסוק בו הוא להרגיע את המודאגים, הגם שהם מודאגים מתוך אהבה.

     ועוד דבר הבנתי. שיש בזה שמץ מניצחון החיים על המת. שיש בזה גם סוג משונה מאוד של הפקת נחמה. 'איזה מזל שאני לא שם,' כזה.

     אל תיעלבו. הבנתי את זה גם על עצמי.

     כשאנחנו מציפים את הרשת בהודעות דאגה, אנחנו עושים דבר והיפוכו – מביעים דאגה, ובד-בבד עם כך גם מאששים לעצמנו, פסיכולוגית, שאנחנו בטוחים מפני סכנה.

     תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצלצלים מודאגים למישהו, שבטווח עשרות קילומטרים ממנו הופל מטוס ועלה בלהבות.

     וגם אני אשתדל לזכור זאת בפעם הבאה שאבהל ואדאג למישהו.

     שיהיה לכולנו שבוע טוב.

נ.ב.

     הייתי ממש גאה לראות שההפגנה השבועית נגד השחיתות התנהלה כסדרה, ואפילו שמחתי עם כך שהפגנת הנכים התחוללה הערב. ממש כמו אלפי המטיילים שעלו השבת צפונה, זה מעיד על כך שהחיים הנורמליים כאן נמשכים. ובמצב כזה, אינני רואה שום סיבה לדחיית פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו של בנימין נתניהו. יש מבוגר אחראי מלבד בנימין נתניהו בארץ הזאת. קוראים לו גדי אייזנקוט. והוא לא יעשה שום דבר מיותר שיכניס אותנו למלחמה מיותרת. אני בטוח בכך. ולכן, אין מה לדחות את פרסום ההמלצות על נתניהו. להפך. ככול שיקדם כן ייטב. מה שמאיים על שרידותנו אינה איראן, אלא השחיתות וההתנהלות המאפיונרית של שלטון נתניהו כאן, הבגידה בכול מה שמקודש לערכינו, וגם לבטחוננו. נזק ההתנהלות של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, בכול דבר שנגע בו למן הקמת הממשלה ועד הנה, חמור בהרבה מנזקו של מזל"ט איראני.

     ואת הנזק הזה ראוי ואפשר להפסיק. בדין. וככל שיקדם כך ייטב.

המורה יושב על ההר – מפגש כתיבה חד-פעמי און ליין.

DSC_5057

היום קיימתי שיעור און ליין עם קבוצת תלמידים משלי. השיעור היה כה מוצלח, וכול כך שימח אותי, עד שהחלטתי לפתוח אותו באופן חד-פעמי בפני הציבור הרחב.

ביום ראשון הבא, 11.2.18, בשעות 10-12 לפני הצהריים, אקיים אם כן שיעור און-ליין בנושא "הסופר, הפקיד וזנבה של המוזה" – על תהליך היצירה.

במהלך השיעור אעשה לכם/ן כמה תרגילי כתיבה קטנים, נחמדים, ואדבר אתכם על תהליך היצירה. איך מחוללים כתיבה שופעת ומשוחררת ממחסומי כתיבה או מחסומים רגשיים ואחרים, איך מתגברים על החוסר בזמן, על הקושי להתמקד ועל הפחד לכתוב, ובעיקר – איך מנהלים יחסים בריאים עם שד הפרפקציוניזם וחבר מרעיו – השופט, המבקר והצנזור הפנימי.

במהלך השיחה גם אחשוף מעט מתהליכי היצירה שלי, מסביב לספריי המוכרים.

זוהי הזדמנות חד-פעמית לבקר אצלי בסטודיו, מבלי שתצטרכו לעלות על ההר, לתובל. למעשה, אינכם צריכים אפילו לצאת מחדר העבודה שלכם. הכינו לכם כוס קפה או תה טובה, הדליקו מחשב – ונדבר.

הנה הקישור לשיחה:

אילן שיינפלד: הסופר, הפקיד וזנבה של המוזה. הרצאה חד פעמית על תהליך היצירה. 
Sun, Feb 11, 2018 10:00 AM – 12:00 PM IST

Please join my meeting from your computer, tablet or smartphone.
https://global.gotomeeting.com/join/759297141 

You can also dial in using your phone. 
United States: +1 (571) 317-3112 

Access Code: 759-297-141
First GoToMeeting? Let's do a quick system check:https://link.gotomeeting.com/system-check

מחיר המפגש: 90 ש"ח. תוכלו לשלם כאן.

מפגש כתיבה חד פעמי

שיחה חד פעמית עם אילן שיינפלד על תהליך היצירה.

₪90.00

שלכם/ן,

אילן שיינפלד.

בוקר של יום ראשון, ואחרים.

בוקר של יום ראשון

 

הַטַּעַם הַמּוּזָר, הַמְּבַלְבֵּל, שֶׁל חֲלוֹמוֹת

שֶׁלֹּא סִיַּמְתִּי לְחָלְמַם, בִּלְתִּי זְכוּרִים,

אַךְ קַצְווֹתֵיהֶם עוֹד נוֹכְחִים בְּתוֹךְ תּוֹדָעָתִי,

מְמַלֵּא וּמְעַרְעֵר אוֹתִי, יַחַד עִם פְּגִיעוּתִי

אֶל מוּל בֹּקֶר חָדָשׁ שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן.

 

אֲנִי יוֹשֵׁב בָּרַכֶּבֶת. הִיא עוֹד לֹא נוֹסַעַת.

הִיא קוֹלֶטֶת אֵלֶיהָ נוֹסְעִים וְנוֹסְעוֹת.

 

בַּמּוֹשָׁב לְיָדִי הִתְיַשֵּׁב חַיָּל יְפֵה תֹּאַר,

סַמָּל עִם כֻּמְתָּה אֲדֻמָּה, שֵׂעָר שָׁטֶנִי קָצָר

וּפָנָיו הַיָּפִים סְמוּקִים מִחֲטָטִים זְעִירִים.

 

הוּא רוֹכֵן עַל הַסְּמַרְטְפוֹן שֶׁלּוֹ, כִּמְנַסֶּה לִלְכֹּד

רְגָעִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל גֵּרוּי, שֶׁל עִנְיָן,

בְּטֶרֶם תִּקַּח אוֹתוֹ הָרַכֶּבֶת אֶל הַבָּסִיס.

 

לְמוּלִי הִתְיַשְּׁבָה צְעִירָה, גַבּוֹתֶיהַ מְרוּטוֹת

בְּאֹפֶן עָשׂוּי מִדַּי. עֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹת, עוֹרָהּ

עָנֹג, בְּצֶבַע קָפֶה לָאטֶה, מִסָּבִיב

לְצַוָּארָהּ צַוָּארוֹן פַּרְוָה סִינְתֶטִית

בְּצֶבַע בְּלוֹנְד, וְעַל אָזְנֶיהָ

אָזְנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת.

 

הִיא מְמַצְמֶצֶת, מְעַפְעֶפֶת, לְקֶצֶב הַמּוּסִיקָה

בְּנַגָּן הָאַיי-פִּי 3 שֶׁלָּהּ, וּמִדֵּי פַּעַם

לוֹעֶסֶת אֶת מַסְטִיק הַדֻּבְדְּבָן, הֶחָבוּי

מֵאֲחוֹרִי הַמִּפְעָר הַחוּשָׁנִי שֶׁל שְׂפָתֶיהָ.

 

אֵין לָהּ מָנוֹחַ. גַּם לִי אֵין. הִיא מַאֲזִינָה,

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן. הִיא לוֹעֶסֶת מַסְטִיק, וַאֲנִי

מְכַרְסֵם בְּמִלִּים אֶת בְּשַׂר הַמַּמָשׁוּת,

בְּתִקְוָה לְהִתְעוֹרֵר אֶל הַיּוֹם.

 

פליט השיר

 

עַל הַמַּחְבֶּרֶת הַצְּהֻבָּה

מֵטִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעַז

מִבַּעַד לַתְּרִיס

 

מִתְוֶה סוֹרָגִים דַּקִּים,

הַיּוֹרֵד

עַל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת.

 

הַכָּרָתִי מְהַבְהֶבֶת

בֵּין הוֹדָיָה לְעַצֶּבֶת,

לְרֶגַע מְבַקֶּשֶׁת לָמוּת

מֵרֹב קשִׁי,

 

וּלְרֶגַע נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל פָּלִיט,

 

הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר

עַל הַמִּתְחָם הַיָּחִיד

הַמֻּקְנֶה לוֹ כְּמוֹלֶדֶת –

 

מִתְחַם גּוּפוֹ,

מִתְחַם הַשִּׁיר.

 

אילו הייתי ציפור

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, הָיִיתִי

עָף מֵעַל הַשָּׁמַיִם, בֶּחָלָל

הַמָּצוּי מֵעַל אֲרָצוֹת וְיָמִים,

בָּאֲוִיר הַלַּיִל הֶחָשׁוּךְ,

הַמְּנֻמָּר בְּיָהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים.

 

הָיִיתִי דּוֹאֶה, מְצַיֵּץ וּמַבִּיט

בַּכַּדּוּר הַיָּרֹק שֶׁמִּתַּחְתַּי,

מִשְׁתָּאֵה מִיּוֹפְיוֹ, מִרָחֲבוּת

הַקּוֹסְמוֹס, מִן הָרִיק

הַמָּלֵא אֶת עַצְמוֹ.

 

אֲבָל אֵינֶנִּי צִפּוֹר, אֲנִי

אָדָם שֶׁגּוּפוֹ נִכְפָּף, מִצְחוֹ

נִקְמַּט וְנֶחֱרַשׁ בְּעִקְבֵי

הַזְּמַן, עוֹרוֹ כְּבָר

מְרוּבַד כִּתְמֵי גִּיל,

 

עֵינָיו הַקֵּהוֹת מַבִּיטוֹת

בַּיֹּפִי הַזֶּה, לִבּוֹ

נִמְלָא תּוֹדָה, וּפִיו אִלֵּם.