אוי, מאמע. 38C.

IDOR0062.JPG
סצנה בחוף הים של נווה צדק, לפני כשנתיים. צילום: עידו רוזנטל.

 

הרגעים שבהם אני הכי זקוק לאימא שלי הם כשאחד הבנים חולה. כשזה מתרחש בערב שישי, שעה שאני מדליק את הנרות, ומדבר איתה ממילא, כמדי ליל שישי, זה קשה לי שבעתיים. הבכי עולה לגרון. הבכי של הגעגוע ושל הרצון שאימא תבוא הנה מהשמיים ותעזור לי לטפל בילד שלי, בנכד שלה.

דניאל כבר יומיים עם חום. לא משהו דרמטי. 38C. אבל זה מספיק כדי לגרום לו לכאב ראש מתמשך, ולתחושת לאות בכול הגוף. הרופא, שרצתי אליו אתמול, כדי שיראה מה קורה עם הילד, פסק שזה לא ממקור חיידקי, אלא ויראלי, והמליץ מה שממליצים במקרים כאלה. מנוחה, שתייה, ומשהו להורדת החום.

אתמול עשיתי לו שיעור קריאה בשעון, ובספרים, וכתבנו שיר. היום לא היה לו כוח לכלום. הדבר היחיד שסקרן אותו ושובב את נפשו היה הקריאה לשכננו מיקי, שניחן ביכולת טכנית ובתבונת כפיים גדולה משלי, שהסכים בטובו לבוא להרכיב לנו את ציוד הניקוי החדש שקניתי לבריכה בחצר שלנו. דניאל חיכה לזה בקוצר רוח, וישב והביט היטב במה שמיקי עושה. אין לי ספק שלמד בו-בזמן כיצד להרכיב בעצמו את הערכה הזאת.

שלושתנו ישנו בצהריים. אבל משנת הצהריים הוא קם עם כאב ראש ומותשות. ועם 38C מעלות חום. אז כדי לרענן אותו מעט, וגם להוריד את חומו, הצעתי להם אמבטיית קצף, ושניהם בילו באמבטייה זמן ממושך. אבל אחריה שוב התאונן על כאב ראש, אז נתתי לו שוב נורופן.

עכשיו הוא יושב על הכורסה בסלון, רואה קופיקו ומפצח גרעיני דלעת. הוא עצמו ביקש לקנותם לו בשבוע שעבר, ולפתע נזכר בקיומם. שמחתי בזה מאוד. העיקר שיאכל משהו, מלבד היוגורט תות והאקטימל שאכל, כשקם.

מיכאל כבר יושב ואוכל פרוסת חלה עם מרק עוף, שהכנתי כבר אתמול. אבא לימד אותי, שאת המרק מכינים יום מקודם לכן, ומכניסים את הסיר למקרר, כדי שהשומן יקריש על פניו, ואז ניתן יהיה לסלקו בכף מן המרק. כך עשיתי. זה טקס משפחתי מוכר. אבל דניאל לא רוצה מרק. אולי יאכל מן הקבב שהכנתי לו, המתבשל כעת בתנור.

להיות אב יחיד מבוגר לשני ילדים זה לא עניין פשוט. בעיקר אם אתה רך לב כמוני. מקודם לכן, אחרי שנתתי לו את הנורופן, פרץ בבכי, מפני טעמו המרוכז של הסירופ, ואני הרמתי אותו על ידיי, הושבתי אותו על ברכיי, וחיבקתי אותו ארוכות. אחרי כן לחשתי על אוזנו, שאם יילך לנוח על הכורסה ארשה לו לאכול את הקבב בסלון. שזה משהו שאני עושה רק כשילד ממש לא מרגיש טוב. העיקר שיאכל.

 

אחת הטענות החביבות על אנשים חשוכים ובורי ארצות, מן הטוקבקיסטים המביעים את התנגדותם למתן הזכות לפונדקאות לגייז בישראל היא "למה אתם מביאים לעולם ילד יתום מאם." זו כמובן שטות גמורה. היא נשענת על ההנחה כאילו ילד חייב אב ואם, תפיסה שכבר הוכחה כשגויה זה מכבר, או שהתורמת ו/או הפונדקאית (אלה תמיד שתי נשים נפרדות, כדי שלא תיווצר אצלן זיקה ליילוד) הן אמהותיו. זה כמובן אינו נכון. ילד הנולד במשפחה גאה בא לעולפ מלכתחילה למשפחה שיש בה אב או שניים, המכילים אותו, מספקים את כול צרכיו ומתפקדים בשלל התפקידים שהורות דורשת מכול הורה, רק ללא חלוקה מגדרית. במשפחות שלנו אין חלוקת תפקידים לתפקידי אב ואם. למעשה, החלוקה המיושנת הזאת כבר אינה תקפה במשפחות רבות במאה העשרים ואחת. כשאנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו עושים כן מבחירה, ובידיעה שמרגע היוולדם יהיה עלינו לספק להם את כול צורכיהם, הפיסיים והרגשיים, עד יום מותנו.

ביטול החלוקה הזאת של תפקידים מגדריים במשפחה הגאה – וכוונתי גם למשפחות של שתי אימהות כמובן – הוא המטיל אימה על רוב מי שמביעים התנגדות לפונדקאות גאה. שכן, עצם כינונה של אבהות יחידנית היא בו-בזמן שיא התגשמותה של האידיאה הפמיניסטית – וריקונה. ברגע שאנחנו מביאים ילדים לעולם ללא משכב עם אשה, דהיינו, מייתרים את תפקידה המיני בחיינו, וגם מוכיחים את יכולתנו לגדלם לבדנו, זה מעמיד את החזון הפמיניסטי לשיוויון זכויות האשה על ראשו.

מכאן, בדיוק מן ההיפוך הזה, נובעות הטענות של חלק מן הנשים המתנגדות התנגדות עזה כול כך לפונדקאות. הן רואות בה סחר בגופה של אשה, ומתעלמות מהרבה מאוד דוגמאות ועדויות של נשים שבחרו להיות פונדקאיות, וגם מהפגנותיהן של פונדקאיות בהודו, בפני בית המשפט העליון, לבל ימנע מהן את האפשרות הזאת (אך בית המשפט לא שעה לתחינתן ועצר פונדקאות ליחידים בהודו), מפני שהעדויות הללו מערערות את תפיסתן, לפיה פונדקאות היא סחר בגופה של אשה, באופן חמור יותר אפילו מזנות.

התפיסה הזאת היא פרי הבאושים של התפשטות לימודי המגדר והקולוניאליזם. נוח למי שלמדו לימודי מגדר וקולוניאליזם לראות בהומואים דוגמה 'קלאסית' לגבר הלבן השולט, הדומיננטי, הנצלן, הפטריארכלי, הקונה מאישה את שירותיה בביצית וברחם, – ולהתעלם מכך שהרוב המכריע של הומואים הפונים לתהליך פונדקאות עושים זאת מחוסר ברירה וגם מחוסר תקציב, ומעמידים את עצמם בסיכון כלכלי נורא.

אחרים מטיחים בהומואים שעליהם לפנות למסלול אימוץ, כאילו ההומואים אמורים לתקן את הטעויות שעשו זוגות סטרייטים, במשכב חסר זהירות או בהזנחת ילדים השוהים במוסדות הרווחה. הציפייה שהומואים, המבקשים להיות הורים, יקבלו על עצמם את הטיפול בילדים שהוזנחו על ידי הפריבלגים, שיש ביכולתם להרות כול אימת שרצונם בכך, וגם כשאין רצונם בכך, היא מזוהמת. היא רואה בהומו חמור חברתי, מישהו שאפשר לדחוף לו ילדים של אחרים, מפני שהוריהם הביולוגיים לא רצו בהם. זו טענה נגועה בהומופוביה ובאי נטילת אחריות חברתית על גורל ילדים אומללים, פרי חוסר הזהירות או חוסר החמלה של הוריהם הסטרייטים. כול זאת, מבלי להזכיר את העובדה, שיש מעט מאוד ילדים לאימוץ במדינת ישראל, וגם סטרייטים המבקשים לאמץ ילדים צריכים לחכות בתור שנים עד לקבלת ילד לחיקם.

לבסוף, ישנן גם הנשמות הטובות, המציעות להומואים להיכנס להסדר הורות עם אשה. לאלה אפשר לענות, שאם כך הדבר – אולי כדאי להפנות כול זוג סטרייטים, שאינו מצליח להרות, שייקח לו אישה ו/או גבר כשותף שלישי למערכת המשפחתית שלהם. נראה איך הדבר הזה יעבוד.

רמז: זה לא. אף אחד לא רוצה להכניס איש או אישה זרים לחייו, רק כדי לממש את זכותו להיות להורה. במקרה כזה טובה הפונדקאות אלף מונים על פני כול פתרון אחר. אם מדובר בעסקה, הריהי ברורה לשני הצדדים, מפוקחת, מנוהלת על ידי צוות של רופא/ה, עובד/ת סוציאלית, משפטן ועוד. ואם מדובר בפונדקאות 'אלטרואיסטית', על אחת כמה וכמה.

הצביעות החברתית של טוענים ממין אלה מכסה על שמרנות, על בורות ועל הומופוביה. היא גם זו שעמדה מאחורי אישור התיקון הנואל והנפשע לחוק הפונדקאות, שעבר השבוע בכנסת. צחוק הגורל הוא, שהחוק הזה התקבל בשל החרדים והדתיים, שאיימו להפעיל בגינו את הממשלה. החברה החרדית והדתית נגועה בניצול ילדים, בהזנחתם הפושעת, בפגיעה פיסית בילדים ובמעשים מגונים בילדים. החברה הזאת, הבנויה על מודל האב-אם קלאסי, היא גם זו המייצרת בישראל את בעיית הילדים שעברו הזנחה או התעללות, שההומואים נדרשים, כביכול, לאמצם, במקום לגדל 'ילד יתום בלא אם.'

על זה נאמר, עם אב ואם כאלה, יהודים מאמינים ושומרי מצוות, הפוגעים בילדיהם לעתים, כפי שראינו רק אתמול, באופן חסר תקנה, באמת מוטב לו היו יתומים.

אבל ילד שנולד למשפחה גאה הוא ילד שנולד מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון וכמיהה. וילד כזה, יגדל ויהיה לתפארת. או, כמו שאמרה לי שוב הבוקר יעל, הגננת של מיכאל ודניאל ב'גן צבר', "אתה באמת לא מבין איזה ילדים נפלאים יש לך." ושוב סיפרה לי כיצד דניאל גילה רגישות יוצאת דופן לילד אחר בגן.

"אתה יודע, דניאל," ליטפתי היום את ראשו, בדרך לגן, כשבאנו לאסוף ממנו את מיכאל בשעת צהריים, "אני ממש שמח שאתה הבן שלי."

"אני יודע, אבא," חייך דניאל.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. ואתם בהחלט מוזמנים להפיץ את הפוסט הזה. תודה רבה.

מודעות פרסומת

בואו אספר לכם משהו.

הבחירות לכנסת הנוכחית התקיימו ב-17.3.2015. מיכאל ודניאל היו אז בני כמעט שלוש. אלה היו לי ימים קשים, עם גיל שנתיים האיום. אבל הימים האלה היו לי קשים מסיבה נוספת. לפני מערכת הבחירות הריצה חה"כ יעל גרמן מ"יש עתיד" את התיקון שלה לחוק לנשיאת עוברים. היא הציעה נוסח בו נכתב, שרק גבר או זוג גברים שעוד לא מלאו להם 56, ואין להם ילד ביולוגי, יוכלו לבצע פונדקאות בישראל.

באותו זמן היו לי ארבעה עוברים מוקפאים בדלהי, מאותה תורמת ביצית. ונורא רציתי עוד ילדים. בדיוק כמו שעודני רוצה בהם כעת. למרות כול הקושי שחוויתי אז בגידול בניי, ניקרה בי כול העת מחשבה טורדנית אחת, שאיננה מרפה ממני. שאני מגדל כאן, בישראל, שני בנים. ששניהם עתידים להתגייס לצבא. ושאם חס וחלילה, חס ושלום, יקרה משהו למישהו מביניהם, עתיד אחיו להיוותר לבדו בעולם.

את האימה החשכה הזאת רציתי למנוע, בהבאת עוד זוג תאומים לעולם. והזמן דחק בי. ידעתי, שאם מפלגת "יש עתיד" תיכנס לקואליציה, והתיקון לחוק הפונדקאות של חה"כ יעל גרמן יתקבל בכנסת, המדינה תתפוס בעלות על העוברים המוקפאים שלי, ולמעשה תאסור עלי לעשות בהם שימוש כדי להביא עוד ילדים לעולם. שהרי כבר יש לי שני ילדים מזרעי, וכבר עברתי את גיל 56.

הצעת התיקון הזאת גם קבעה עונשי מאסר למי שמפר אותה.

לכן, כדרכי, החלטתי לפעול. בתחילה כתבתי פוסטים ומאמרים במקומות שונים נגד ההגבלות הללו, שנכללו בהצעת התיקון לחוק של חה"כ גרמן. אחרי כן גם נפגשתי עם היועץ שלה, שטיפל בהצעת התיקון לחוק. לבסוף, משהבנתי שכול מאמציי עלו בתוהו, ידעתי שאני חייב לפעול.

הרמתי טלפון לחברת ויזה כאל. ביקשתי הלוואה של 38,000 ש"ח. צלצלתי במקביל לד"ר שיבאני בדלהי. "דוקטור," אמרתי לה, "אני מעביר לך כסף לשלב הראשון של התהליך הבא, ומבקש שתפשירי את העוברים ותעבירי אותם לרחם פונדקאית. אני רוצה עוד שני ילדים, והזמן שלי מוגבל."

התכנון שלי היה להיכנס להיריון, ואז לפתוח בהדסטארט. לספר בפומבי שביצעתי את השלב הראשון בתהליך הפונדקאות הבא שלי, כדי להביא לעולם אח/ות לילדיי, אך שאין לי כסף להמשיך בתהליך, ושאני זקוק לעזרה. אפילו הכנתי סרטי וידאו כדי לקדם את זה.

לצערי הרב, ההיריון לא נקלט. כול ארבעת העוברים אבדו לי. האירוניה הייתה, שהחוזה עם הפונדקאית הגיע אלי עם חברת שליחים מדלהי ביום שבו התבשרתי, שההיריון כשל. החוזה הזה שמור עמי עד היום, במעטפת הדואר שהגיע בה. לא פתחתיה. מרוב כאב.

זמן קצר אחרי כן התחוללה רעידת האדמה בנפאל, בה נתקעו רבים מחבריי עם עולליהם, ואחד מחבריי גם איבד שם ילד. אמרתי לעצמי, שהפונדקאית שהייתה אמורה לשאת את עובריי, הייתה אמורה אף היא לעבור לנפאל למשך חודשי ההיריון. ושאם הייתי מוצא את עצמי מוכרח לנסוע לדלהי, עם שני ילדים בני שלוש, כדי לטפל בפונדקאית הרה ו/או בתינוקות שזה עתה נולדו, הייתי כנראה מת מרוב חרדה, דאגה ואי ידיעה איך לפתור זאת בכלל.

את סיפור הניסיון השני שלי להביא לעולם ילדים גיליתי לאבי ולאחיי רק אחרי כישלונו. התגובות שלהם היו קשות. הם הדגישו, שאני לא הייתי עומד, ואף הם לא, בגידול ארבעה ילדים לבדי.

הסיפור הזה הוא אחת הסיבות למצבי הכלכלי כעת. אני משלם כיום שתי הלוואות בנקאיות על התהליך הקודם, שהחל באוגוסט 2011, ועוד הלוואה לחברת האשראי, מן הניסיון שכשל, משנת 2015. ובתוך כול זה אני גם משלם ליסינג לרכב ועוד הלוואות, ומגדל שני ילדים במערכת חינוך פרטית, שעולה הרבה מאד כסף, אבל שווה זהב.

כאשר אתם נתקלים כעת במחאתה של הקהילה הלהט"בית על החוק לנשיאת עוברים, חשבו על הסיפור הזה. כמה עוגמת נפש וכמה ממון, כמה ימים וחודשים קשים היו נחסכים ממני, לו הייתי יכול לבצע את תהליכי הפונדקאות שלי כאן, בארצי, במדינת ישראל.

     *

     אתמול ישן אצלנו, לראשונה, חבר מן הגן. הוא התעורר באמצע הלילה עם הקאות. זה הביא את כולנו להתעורר מוקדם מאד הבוקר. דניאל ביקש להמשיך לישון, אבל לקחתי אותם אל הגן. שם הבנתי, שאין סיכוי שהוא יצליח לעמוד ביום גן עם כול כך מעט שינה. החזרתי אותו הביתה, ושנינו נכנסנו למיטות והשלמנו שעות שינה. מיכאל העדיף להישאר בגן, שהיה בו היום 'יום מסעדה,' ובו הילדים יצרו פלייסמנטים, שעברו למינציה, אפו פיצות אישיות ואכלו אותן על גבי הפלייסמנטים האישיים שלהם, ועוד.

כשהתעוררנו, הצעתי לדניאל שיעור בקריאת שעון ושיעור בקריאה. הוא נענה לזה בהתלהבות. יצאנו אל החצר, למדנו לקרוא שעון ואחרי כן קראנו שלושה ספרונים ראשונים בסדרת ראשית הקריאה של צביה וילנסקי. כבר מזמן הכנתי לי אותה כאן, בהמלצת אחד מחברי הפייסבוק שלי.

לדניאל מאד כאב הראש היום, והוא היה די עייף, דעוך. אז הסכמתי שיישאר היום אתי בבית, ביום כיף, בזמן איכות עם אבא שלו. כך איפוא טיילנו עם הכלבה, ניקיתי את הבית, ואחרי כן את המקרר, עבדתי קצת בגינה, כתבתי, והכול בנוכחות דניאל ובשיתופו.

ואז, כשישבתי רגע לנוח ליד המחשב, דניאל ביקש שאכתוב שיר מפיו. הוא התיישב על הכורסה לידי, שר באוזניי שיר, שהמציא אותו תוך כדי שירתו, ואני כתבתיו בעבורו. הנה השיר, וכולו, כולל חתימתו המיוחדת, מלבד, כמובן, הקיטוע לשורות, הוא פרי מחשבתו:

השיר של דניאל

 

היו שלושה פיראטים,

הם ראו פיראט, ואז

הפיראט נסע עם הפיראטים

החברים שלו, אז הסירה

טבעה, והם שחו עם

זק וקוואק, ואז

גיבור-על בא להצילם אותם

ובנה להם סירה מקרטון.

 

הם שטו עליה, וגם

הוא הצטרף, כי לא היה לו כוח

לעוץ לשמיים.

 

ובאו מיניונים, והם שכחו את

החבר שלהם על האי, אז הם

באו לאסוף אותו עם האוטו.

זה היה צוללת אוטו,

והמיניון נסע איתם

והם חזרו הביתה לאכול מיני

בננות משונות, בננות משונות,

שנראות כמו בננות של מיוניונים.

 

הם נסעו אל הבית,

וקנו רחפן עם מצלמה,

ומיניון אחד, ששכחו אותו על האי,

שיחק ברחפן, והרחפן עף לו רחוק רחוק

וצילם את כול המיניונים ועף בחזרה.

 

והבקבוק עף, זה היה בקבוק

מרחפן עם מצלמה, והבלון

התנגש ברחפן, והרחפן פוצץ אותו

בגלל שסובב את הפרופלור שלו,

והפרופלור פוצץ את הבלון

ואז הכדור עף ישר לכדור הארץ.

 

סוף.

 

דניאל, אילן שיינפלד, מיכאל, פינו,

החתולים וציפור.

 

19.7.18

*

יש לי ילדים נהדרים. אני מאושר איתם כפי שלא הייתי מאושר מימיי. הלוואי ואצליח להחזיר את החובות על שני התהליכים הקודמים, ואזכה לתהליך נוסף לפני גיל שישים. הלוואי ואזכה לעוד ילד או שניים. כאן, במדינתי. לא באלבניה או בארצות הברית, המקומות היחידים שפונדקאות אפשרית כעת. רק כאן.

ביום ראשון הקרוב, בשעות 09.00-11.00, אעמיד משמרת מחאה של הקהילה הלהט"ב בצומת כרמיאל. הודעתי על כך למשטרה, וגם אחתום מולה על טופס. אשמח אם תבואו, ואם תפיצו את זה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

ארורים אתם, תומכי העוולה בכנסת ישראל. תימקנה ידיכם.

מרגע היוודע תוצאות ההצבעה בכנסת על התיקון לחוק לנשיאת עוברים, אינני יכול להירגע. גם לא לעשות כלום. אני מרגיש כאילו מכבש של עשרה טון מוחץ לי את המוח. אמנם, אני כבר אב גאה לשני בנים נהדרים, בני שש ומחצה, ולכאורה לא אמורה להיות לחוק הנפשע הזה השפעה כול כך קשה עלי. אבל אני בן הקהילה הלהט"בית, בשר מבשרה, וגם כמה לעוד ילדים. וכאשר מחוקקים חוק המפלה את חבריי וחברותיי ואותי באופן ברור, בוטה ומנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם למוסר ולהגיון הישר, אני לא יכול לקבל זאת או להשלים עם זאת. אני לא יכול להירגע.

בסוף השבוע שעבר קראתי בתכניתה של יעל דן, וגם כאן, למרד מיסים ומרד גיוס, וגם לשביתה כללית של בני ובנות הקהילה. בסופו של דבר שילמתי החודש את המיסים, מחשש להיתקלות קשה עם רשויות המס. אני שמח שרעיון השביתה מצא אוזן קשבת והוא מתקיים, וכן כי בני הקהילה החלו מודיעים על מרד מילואים. כעת הגיע הזמן גם לחסום כבישים, ולפעול כול פעולה נוספת כדי להרחיב את המרי האזרחי הזה, שיבטא באופן ברור את העוול שנעשה לנו הערב ואת אי המוכנות שלנו להשלים איתו.

החוק שהתקבל הערב מערער באופן עמוק וקשה את מעמדנו כהורים. כדי להבהיר לכם עד כמה, אספר לכם סיפור. הערב, בפעם הראשונה בחייהם, מארחים בניי, מיכאל ודניאל, חבר מהגן שישן אצלם. מדובר בילד מתוק להפליא, שאנחנו מאוד אוהבים. הוא ביקש פיצה, אז הכנתי פיצה לכולם, ואחרי ארוחת הערב נשכבנו כולנו במיטות הכפולות הענקיות של הילדים (תודה לשושנה וייג על תרומתה!), וקראתי להם סיפור. ואז נשכבנו לשוחח. והילד הזה אמר "אבל אין לכם אימא, וגם לא סבתא!".

"אבא, נכון שהייתה לנו פעם אימא?" ניסה דניאל להתגונן, "אימא שלך, נכון?"

"לא דניאל, הייתה לכם סבתא, והייתה לכם פונדקאית," הזכרתי לו.

"אבא לא רצה להתחתן, ולכן אין לנו אימא," הוסיף מיכאל.

"נכון, לא רציתי להתחתן, אבל מאוד רציתי ילדים, אז נסעתי להודו ונעזרתי בפונדקאית כדי להביא אתכם לעולם."

"כן, הם היו בבטן שלך ואז בבטן שלה," אמר אורחנו.

ואחרי כן הלכו לישון.

הילדים שלנו פגיעים וחשופים לא פחות מאתנו. הערות כמו "אבל אין לכם אימא," הן רק תחילתה של הדרך. בהמשך הם יגלו, שאינם מוכרים כיהודים על ידי הרבנות, אלא על ידי היהדות הרפורמית ומשרד הפנים בלבד, בהמשך יטיחו בהם שאבא שלהם הומו או מזדיין בתחת, והם יצטרכו לגלות מה משמעות הדבר. נשמות טובות – שמרניות וחשוכות – תתנדבנה להסביר להם עד כמה אנחנו אגואיסטים, שהבאנו אותם לעולם כיתומים מאם (כאילו יש בכלל איזו משמעות למילה 'יתמות' בהקשר לפונדקאות), יסבירו להם שחבל שאבותיהם לא אימצו ילדים של אחרים במקום להביא אותם לעולם, ובאופן כללי – יעשו כול מה שהם יכולים כדי להרוס לילדים שלנו את החיים, כמו שהם עושים לנו.

על זה, חברים וחברות, צריך לפתוח במרי אזרחי. לא רק על הרצון שלנו להיות הורים, אלא גם על הרצון להבטיח מרחב קיום הגון, חם ומקבל לילדינו, בכול מקום שיפנו אליו ובכול מקום שיחיו בו.

אז כן, אני יודע, החברה הישראלית היא רבגונית, היא נשלטת כרגע בידי ממשלת ימין, יש בה דתיים וחילוניים, חרדים ואתאיסטים, וכך הלאה. אבל מה שקרה הערב בכנסת הוא חציית קו אדום בעבור כול בני ובנות הקהילה שלנו. וכשזה בא בתוספת לחוק הלאום, המפלה את האוכלוסייה הערבית בישראל, ולטירלול ההדתה בצה"ל, לפגיעה במוסדות התרבות ובתקשורת, במערכת המשפט ובמערכות הבריאות והסעד – זה כבר באמת מגדיש את הסאה.

צאו ביום ראשון לרחובות. קחו אתכם/ן דגל גאווה ושלט וצאו לרחוב. מי שאינו חושש מפני היתקלות עם המשטרה, שיחסום כביש, ולו לכמה דקות, עד שהניידת תגיע. מי שאינו רוצה להתחכך עם החוק – שיעמיד משמרת מחאה. מותר בישראל לקיים משמרת מחאה המונה עד שישה או שבעה אנשים, כמדומני, ללא בקשת רישיון מן המשטרה. עשו זאת. עמדו משפחה ועוד משפחה, יחידים וזוגות, עם דגלי גאווה ברחובות, בפתח המשרד או בית העסק שלכם, בכול פינת רחוב. עימדו ומחו על האפלייה, והקפידו על הניראות.

אסור לנו לתת לעוול הזה לעבור.

 

הפורפרה מרחוב בלפור והתיקון לחוק הפונדקאות.

התזזית שאפיינה הערב את נוהגו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביחס לתיקון לחוק הפונדקאות, אינה מחדשת דבר באשר לאורחותיו. אחר הצהריים, אחרי התוועדות עם חברי, חבר הכנסת אמיר אוחנה, הודיע נתניהו כי הוא תומך בהקניית זכות הפונדקאות גם לזוגות ויחידים חד-מיניים, וכי על כן תידחה ההצבעה השנייה והשלישית על התיקון לחוק הפונדקאות עד לתיקון התיקון, לקראת מושב החורף של הכנסת.

הצהרתו של נתניהו עוררה שמחה גדולה בלב הקהילה ותומכיה. היו שדיברו עליה כעל הישג היסטורי, אחרים חגגו את נצחונם. מעטים זכרו גם להגיד תודה לחה"כ אמיר אוחנה, שמאז היבחרו ליו"ר התא הגאה במפלגת השלטון, ומאז התמנותו לחבר כנסת, היה ללעג ולשנינה בפי רבים מבני ובנות הקהילה, ובהם בעיקר מתחריו הפוליטיים.

והנה, עברו רק כמה שעות וכבר התבשרנו כי ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו, והתיקון לחוק הפונדקאות כן יידון הלילה במליאת הכנסת. לכן יצאו באופן ספונטני כמה מבני ובנות הקהילה להפגין בתל אביב, וחסמו בין השאר כבישים.

אין טעם להתאכזב מנתניהו. האיש הזה מפרפר תמידית בין משאלות לבו לבין המציאות הפוליטית שקלע את עצמו לתוכה. לו היה מקים ממשלה עם הבית היהודי, יש עתיד, כולנו והמחנה הציוני, כול זה היה נמנע מאתנו. כול כך הרבה טעויות היו נמנעות ממנו ומאתנו. אבל הוא הקים לו ממשלת ימין קיצונית, שבמשך שנות כהונתה עד הנה שמה לעצמה למטרה להחריב את מרקם החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ובו מערכת המשפט, התקשורת החופשית ועוד.

דבר אחד נתניהו לא לקח הערב בחשבון. הקהילה הלהט"בית נמצאת בנקודת רתיחה מסוכנת. הגם שבהפגנה במוצאי שבת השתתפו רק אלפי הורים מן הקהילה, עם ילדיהם, במידה והתיקון המפלה לחוק הפונדקאות יאושר הלילה בכנסת – ייפתחו שערי שמיים. הקהילה כולה תצא לרחובות, ותראה לממשלת ישראל מה קורה לממשלת זדון, המקבלת חוק מפלה, מנוגד לחוקי היסוד של ישראל, לפסיקתו של בית הדין הגבוה לצדק וגם למוסר האנושי הפשוט.

התלמוד הבבלי, במסכת נדרים, דף פא, עמוד א' אומר: "היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה." בהשאלה אומר כאן בבהירות רבה – מר בנימין נתניהו, היזהר בנו, בני ובנות הקהילה הלהט"בית, כי מן הזעם שלנו, בתוך מפלגתך ומחוצה לה, תאבד את שלטונך.

נ.ב.

ולכול מי שהלעיזו על חה"כ אמיר אוחנה, לא מאוחר לבקש ממנו סליחה ומחילה. דעותיו המדיניות והאחרות אינן כדעותיי. הזדעזעתי ממנו השבוע, כאשר הודיע שלא ייתן ליועץ המשפטי לממשלה לשאת את דברו בוועדה שהוא עומד בראשה, אחרי שהיוהמ"ש סירב לשלוח נציגים ממערכת אכיפת החוק לדיון בוועדה, מחשש להכתמת חקירותיו של ראש הממשלה. אבל דעות פוליטיות לחוד, ומאבקי קהילה לחוד. אמיר אוחנה סייע רבות לקהילה, כאשר הורים לתינוקות שנולדו בנפאל נתקעו בה, אחרי רעידת האדמה הקשה, וסייע לה גם היום, בהצלחתו להוציא מראש הממשלה הצהרה, התומכת בפונדקאות לזוגות ויחידים חד-מיניים ואת דחיית הדיון בתיקון. למרבה הצער, כוחו לא עמד לו מול יו"ר הקואליציה והלחצים שהופעלו על ראש הממשלה בנושא. אך כוחו עודו במותניו, ואנו נהיה זקוקים לו, לאמיר אוחנה, גם בהמשך הדרך. אז כדאי שתבקשו ממנו את סליחתו, ותאמרו לו תודה.

 

האמת היא שנשבר לי הזין.

היהודים שלי.jpg
ארוחת שישי האחרון אצלנו, רגע אחרי הקידוש. 

 

"אם לא תשלם מיסים, הרי תשלם על זה," אמר לי הערב חבר, שהוא רואה חשבון בכיר ועורך דין, "בשביל מה לך? אם אתה רוצה להילחם, הילחם בכנסת."

"אני את המלחמות שלי כבר עשיתי," השבתי לו, "אבל האמת היא שהבוקר פשוט קראתי את הכותרות ואת הפוסטים על חוק הפונדקאות, ונשבר לי." וזו האמת.

אני נמצא בתקופה הכי טובה בחיי. יש לי שני בנים מדהימים שעולים לכיתה א', אני חי איתם בישוב קהילתי מדהים, ובאמת מאושר מן החיים. הייתי שמח לקצת יותר פרנסה, אבל כולנו כך. אני אפילו מאוהב במישהו. אבל על זה לא תשמעו דבר.

אבל הבוקר, באמת שנשבר לי כבר הזין מהמדינה הזאת. אני אוהב אותה, נולדתי בה, חייתי בה את כול חיי. חונכתי להאמין שאין לנו מקום אחר, והתמדתי באמונתי. שירתתי בה שירות צבאי מלא, בסדיר ובמילואים, שילמתי מיסים כול חיי. אבל הבוקר, הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר.

שאני לא יכול לראות שמשתינים עלי מוועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת, ולומר שזה גשם. מילא שהייתי צריך לקחת הלוואה בנקאית ענקית, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולנסוע להודו כדי להביא את בניי לעולם. מילא שהרב המוהל, שמל את בניי, לא הסכים לומר את מלות הברכה, המקבלות אותם אל עם ישראל. מילא שהגיור היחיד שיכולתי לזכות בו בעבורם הוא גיור רפורמי, כי סירבתי להעמיד פנים שאני סטרייט, להתחייב לחינוך יהודי אורתודוכסי לבניי ולשמירת מצוות. מילא שהייתי צריך שוב ושוב להעיר במוסדות שונים על כך שאין להם אימא, ולכן אין שום תקפות לטפסים במוסדות שונים, המדברים על אב ועל אם. מילא. הכול מילא. אבל על דבר אחד אני לא יכול לעבור – על הערעור של ועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת על עצם זכותי להיות הורה, הגם שאני כבר הורה. זאת, משום שמה שאני הכי משתוקק לו בעולם הוא להביא עוד אח ו/או אחות לבניי, בטרם אהיה בן שישים.

אז צעקתי. קראתי היום לראשי הקהילה הלהט"בית לשקול מרד מיסים ומרד גיוס. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה רחוק ממני. אני בן של שופט, הנזהר בקלה כבחמורה בשל כך, ואדם שומר חוק באופן כללי. אבל כמה אפשר לשאת בעול החיים כאזרח בארץ הזאת, בידיעה שמפלים אותך ביודעין, במתכוון, בשל זהותך?

אני לא יודע מה לומר ומה לעשות. האמת היא, שמאז שעות הבוקר, שפרסמתי בהן את קריאתי לשקול מרד מסוג זה, אני מותש לגמרי. אין לי כוחות למאבקים כאלה, ואני מעדיף להשתקע בחיי וביצירתי. אבל אני לא יכול לשתוק למול העוול הזה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, ושלחתי אותו גם לנשיא המדינה, לכול חברי הכנסת ולכול פעיל קהילה שיכולתי למצוא.

הדמיון היוצר שלי עובד כעת שעות נוספות. אני מדמיין, למשל, סיטואציה, שבה כול הומו, לסבית, טרנס ובי, בכול מקום עבודה שהוא, ישבות שביתת מחאה של שעה, ביום ראשון בבוקר, משמונה עד תשע. פשוט יעצור את עבודתו, יעמיד דגל גאווה ושלט על האפלייה ליד שולחנו, ויסרב לעבוד למשך שעה תמימה.

אולי זה יישמע לכם מעשה קטן, אנקדוטלי. אבל אם באמת מאות או אלפי הומואים ולסביות ובי וטרנס ובני משפחותיהם ותומכיהם יעשו כן, יצטלמו כך ויעלו את תמונתם כשובתים לרשתות החברתיות, אולי זה יעשה משהו. הרי זה יהיה מעשה חוקי, לא כן? מרד אזרחי של שעה, לא אלים, פחות לא חוקי מאי תשלום מיסים או אי גיוס, למשל.

אגב, בנוגע לעיל נועצתי היום עם כמה אנשים מביני עניין. הם אמרו לי, שאת המע"מ חייבים לשלם, מפני שאנו גובים מע"מ בעבור המדינה, וזהו כסף של המדינה. אבל את מס ההכנסה ואת התשלום החודשי למוסד לביטוח לאומי, אפשר לא לשלם. ללוות את זה במכתב לראש רשות המיסים, המסביר מדוע אינך משלמ/ת, ולשים את הכסף בצד, כי הרי בסופו של דבר תשלמ/י אותו כמובן, ורק תצטרך להיאבק על ביטול הקנסות שיהיו כרוכים בכך.

נכון לשעה זו, עוד לא החלטתי האם לשלם מס הכנסה או ביטוח לאומי החודש. אני באמת מתלבט. אין לי רצון להיעצר, להישפט או להיות מוזמן לבירור כלשהו. אבל באמת שנשבר לי הזין, ואני באמת לא חושב שאפשר לעבור על החלטתה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת לסדר היום.

ראו, חברי הכנסת שהצביעו בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות הם ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), נאוה בוקר (ליכוד), אברהם נגוסה (ליכוד), מיכאל מלכיאלי (ש"ס), ישראל אייכלר (יהדות התורה), מוטי יוגב (הבית היהודי), טלי פלוסקוב (כולנו), אכרם חסון (כולנו). יש כאן שני ח"כים חרדים, המייצגים ציבור, שאני מממן את השתמטותו מן החובות האזרחיים על ידי המיסים שאני משלם. מדוע שאמשיך לעשות כן? יש כאן גם חברי כנסת ממפלגות הימין – הבית היהודי, ליכוד וכולנו – שצריכות להפוך מהיום למוקצות מחמת מיאוס לכול הומו, לסבית, בי, טרנס ובני משפחותיהם.

אנחנו לא חמורים ברשות התורה. אנחנו גם לא חמורים בשדות הימין הפוליטי. מגיע לנו לחיות כאזרחים שווי חובות וגם שווי זכויות בארץ הזאת. והדרך היחידה להבהיר זאת היא על ידי ניצול זכות ההפגה וזכות השביתה, וגם על ידי מרי אזרחי, עד כמה שהחוק מאפשר אותו.

אני רוצה עוד ילדים. ואני כורע תחת תשלום החובות לבנקים על תהליך הפונדקאות הקודם. לכן, הדרך היחידה שתהיה לי להביאם לעולם היא אם אזכה באיזה פרס ו/או מלגה ו/או ייפול עלי איזה סכום משמיים, שיאפשר לי להיכנס להליך נוסף בטרם ימלאו לי שישים. אבל נעזוב אותי. אולי זה באמת כבר מאוחר מדי בשבילי, להביא לעולם עוד שני ילדים. אבל אני מכיר לפחות זוג חברים אחד שכמה לילד, ולא יכול להרשות לעצמו את התהליך הזה, בשל מחירו. את המלחמה הזאת אעשה, אם כן, לפחות בשביל זוג אחד, של חברים קרובים, שאני מכיר ואוהב, שיכולים להיות שני אבות נפלאים, ואי אפשר להם לעשות כן, אלא כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

לא נהיה אזרחים שווי-חובות אך לא שווי-זכויות!

לא שווה.jpg

התיקון לחוק הפונדקאות, שהתקבל השבוע בכנסת, מאפשר מעתה פונדקאות בישראל גם לנשים יחידות, אך לא לזוגות להט"בים או לגברים הומואים. זהו תיקון מלא עוולה, העומד בניגוד לחוק השיוויון ובניגוד לפסיקות שונות ומגוונות של בית המשפט העליון בסדרת פסקי דין שניתנו במהלך השנים, והתייחסו לקהילה הלהט"בית. כעת מדינת ישראל, באמצעות בית המחוקקים שלה, החליטה החלטה המנציחה עוולה ואפלייה ברורה כלפי בני ובנות הקהילה, ומונעת מהם את הזכות להיות הורים, אלא אם כן יעשו כן בחו"ל, במחיר כלכלי כבד מנשוא.

אני מניח כרגע בצד את השאלות האתיות שמעלה הפונדקאות. יש לי כמובן את עמדתי בנושא. אך הדיון כרגע אינו על עצם קיומה של פונדקאות בישראל, אלא על החרגתה של הקהילה הלהט"בית משאר האזרחים היכולים לקיים פונדקאות בארץ.

אפלייה ברורה זו מעמידה אותנו, את הורינו ואת כול סובבינו כקבוצה שאינה זכאית לאחת מן הזכויות הבסיסיות ביותר של אדם – הזכות להורות. בד-בבד עם זאת, אותו בית מחוקקים מצפה מאתנו להמשיך ולתרום למדינת ישראל את כול אוננו, עמלנו ולהיות אזרח שווה-חובות אך לא שווה-זכויות במדינתו.

המצב הזה לא ייתכן עוד.

הנחיית האפלייה הזאת, מעמידה בפני בני ובנות הקהילה הלהט"בית מספר ברירות, שעיקרן התנגדות לא אלימה לחוק. רק הירתמות רבה של בני ובנות הקהילה ליוזמות אלה תבהיר למוסדות המדינה ולראשיה, שהדבר הזה לא יעבור. להלן כמה אפשרויות שעלו בדעתי:

  • מרד מיסים – דיווח על ההכנסות וההוצאות ב-15.7.18, אך אי-תשלום מס בגינן. את הכסף ראוי שכול אחד ישמור בפק"מ, למועד שבו יידרש על ידי בית המשפט לשלמו. אולם, במעמד זה, בבית המשפט, יישא את דבריו על האפלייה החוקתית שהוא נאבק בה.
  • מרד גיוס – התייצבות לצו השני בלשכת הגיוס וכן לצו מילואים, אך אי-הסכמה לשרת בפועל. או-אז, במעמד השיפוט, הבהרת טבעו של המעשה.
  • השימוש בזכות ההפגנה – הפגנות של בני ובנות הקהילה הלהט"בית וילדיהם במקום ובזמן הנכונים שיקבעו ראשי הקהילה ופעיליה.

אלה הדברים העולים על דעתי כעת. התלבטתי קשות לגבי עצם העלאתם על הכתב. שלא לומר על מימושם. אינני יודע למה צפוי מי שמסרב לשלם מיסים או מסרב להתגייס בפועל. ניסיתי להשיג כרגע שופט שאני מכיר כדי להיוועץ בו בזה. אשמח אם עורכי/ות דין מן הקהילה יגיבו לפוסט קצר זה וכך נפתח דיון פומבי לגבי אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו, מידת חוקיותן, והאם יש דרך לקיימן מבלי להסתכן במאסר מיידי, שהרי חלקנו הורים יחידנים שצריכים להיות בבית עם ילדיהם.

כל זאת, עד שבית המחוקקים יתכנס כדי להיסוג בו מהחלטתו, וידון לכול הפחות בהצעת התיקון לחוק הפונדקאות של חברת הכנסת יעל גרמן. הגם שאינני מסכים עם נוסחה – מפני שהיא מגבילה את הזכות לפונדקאות להומואים לגיל 56, ולמי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ואני בן 58 ומאוד רוצה להביא לעולם אחים/אחיות לבניי, מוטב זה מאשר בכלל לא.

אבל להמשיך בחיים כרגיל, לעבור על סדר היום, ולהסתפק בכתיבת פוסטים בפייסבוק – זה לא, חברים. אנחנו קהילה למודת קרבות, וברובם גם הצלחנו. ואם מאות עצמאים ושכירים יודיעו על מרד מיסים, ואם אלפי קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים יודיעו על מרד שירות, וכול זה ילווה בהפגנות גדולות, אולי יזוז כאן משהו. אולי בית המחוקקים הישראלי וממשלת ישראל יבינו, שיש דברים שהקהילה הזאת אינה מוכנה, פשוט אינה מוכנה, לעבור עליהם לסדר היום.

אני מבקש מאוד לשתף פוסט זה.

במכוון לא פניתי ולא החתמתי עליו אף ח"כ גאה ואף פעיל בולט, כדי להעלות את האופציות האלה לדיון, בטרם מימושן.

תודה,

אילן.

 

תשובה למכתבה של מועצת מפעל הפיס לתרבות

לא זכיתי

הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי בִּפְרָס בְּיָאלִיק, וְגַם לֹא

בִּפְרָס בְּרֶנֶר, לֹא בִּפְרָס עַגְנוֹן וְלֹא בִּפְרָס

רָמַת גַּן, אֲפִלּוּ בְּמִלְגּוֹת הַמּוֹעָצָה לְתַרְבּוּת

שֶׁל מִפְעָל הַפַּיִס, הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי, וְגַם

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לְמֵיזָם הַבָּתִּים הַפְּתוּחִים

שֶׁל שָׂרַת הַתַּרְבּוּת, וְגַם לֹא לְפֶסְטִיבָל

מְטוּלָה וְלֹא לְפֶסְטִיבָל הַנֶּגֶב, נָאדָה,

יוֹק, כְּלוּם, שׁוּם דָּבָר.

 

יֵשׁ פֹּה הַרְבֵּה מְּאֹד מְשׁוֹרְרִים וְסוֹפְרִים,

וּמְעַט מִדַּי כֶּסֶף, אֲנַחְנוּ מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים,

כְּמִסְפָּר סַדְנָאוֹת הַכְּתִיבָה כָּךְ מִסְפָּר הַכּוֹתְבִים,

וְאֵין דֵּי מָמוֹן וְאֵין דֵּי קְרָנוֹת כְּדֵי לְמַמֵּן בָּהֶם אֶת כֻּלָּנוּ,

וּלְאַפְשֵׁר לָנוּ לָשֶׁבֶת, וְלוּ חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּשֶׁקֶט,

לְהָגִיר עַל הַנְּיָר אֶת דְּמֵי לִבֵּנוּ.

 

צָרִיךְ לְהָקִים קֶרֶן פְּרָס בְּכָל רָשׁוּת מְקוֹמִית.

צָרִיךְ לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת לְסוֹפְרֵי יִשְׂרָאֵל

בְּכָל בַּיִת. צָרִיךְ לְהָפִיץ קֻפּוֹת תְּרוּמָה

מִפַּח, כְּמוֹ פַּעַם, שֶׁל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת,

לַקֶּרֶן לְהַצָּלַת הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית –

 

אוֹ לְהַזְמִין אֶת כֻּלָּנוּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁבוּעַ,

לְבֵית הַאֲרָחָה בְּאַיֶּילֶת הַשַּׁחַר, אוֹ

בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב, בַּגָּלִיל אוֹ בַּמִּדְבָּר,

חִנָּם אֵין כֶּסֶף, כְּדֵי שֶׁפָּשׁוּט נוּכַל לָשֶׁבֶת

 

בְּלִי עֶשֶׂר מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה בְּשָׁבוּעַ, בְּלִי

עוֹף בַּתַּנּוּר וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, בְּלִי תַּשְׁלוּמֵי

חַשְׁמַל וְאַרְנוֹנָה, וְטִרְדּוֹת הַקִּיּוּם

 

הַיּוֹמְיוֹמִי, וּפָשׁוּט נִכְתֹּב. נִכְתֹּב

אֶת עַצְמֵנוּ לָדַעַת. וְלֹא נְגָרֵד אֵיזֶה

עֶשֶׂר דַּקּוֹת, אַגַּב סַדְנָה, כְּמוֹ בְּעֵת

כְּתִיבַת הַשִּׁיר הַזֶּה. כָּכָה זֶה

גַּם נִרְאֶה.

 

10.7.18

תיקשורים, אהבות ונשמות תועות

יש אנשים שצריכים טקס כדי לתקשר. אצלי, למשל, זה מגיע דרך החשכת הבית והדלקת נר, על פי רוב למול מכונת הכתיבה, או במדיטציה. אני נשכב על הארץ, עושה מדיטציה לפי שיטת סילבה (ספירה לאחור מ-100 עד 1 כמה פעמים, בלב, בשקט) ונכנס לאלפא סטייט. אתמול, למשל, עשיתי מדיטציה בלילה, הכנסתי את עצמי למערת ריפוי כרויה בסלע מאד מיוחד, שהקרין אור כחול של ריפוי, אור נעים ושוטף וקריר, וריפא אותי וחידש את כוחותיי.

ויש אנשים שלא צריכים שום טקס כדי לתקשר. הם פשוט רואים. כזאת היא חברתי, מרסלה לונדון, שהיא קודם כול משוררת נפלאה וסופרת ילדים וגם מתקשרת ותיקה. בכול פעם שאנחנו מדברים, היא מפתיעה אותי מחדש בעומק ראייתה את הדברים.

אני כותב זאת כי היום שוחחנו שיחה ארוכה, בדרכי מתובל למפגש הסופר שלי בהוד השרון. המצחיק הוא, שאני לא באמת צריך לספר לה משהו, רק לומר לה שלום. היא כבר יודעת הרבה ממה שאני רוצה לספר לה, ולעתים גם מה שאני עוד לא יודע. כך היה היום, כשסיפרה לי מה עומד להיות מהלך הכתיבה הבא שלי, וזה הדהים אותי, כי היא דייקה לגמרי עם תחושותיי, כך גם לגבי הבחור שנכנס לחיי לא מכבר, וקשר עמוק ומיוחד נטווה בינינו, קשר של אהבה רוחנית.

אני כבר מכיר את הדיוק שלה. אבל הפעם הדברים שאמרה פשוט עוררו בי השתאות, אז ביקשתי ממנה רשות לספר זאת כאן, והנה עשיתי זאת.

הערב אצל מרב ודני נקר היה משגע. בסלון ביתם רחב-הידיים והמשופץ להפליא, לא פלא, דני הוא אחד הנגרים הטובים בארץ, התכנסה חבורה מובחרת של א/נשים. ישבנו יחד, סיפרתי להם את סיפור חיי, ליוויתי אותו הפעם בהרבה יותר קטעי הקראה מאשר באירוע בנתניה, אתמול, ומסביב סיפרתי את סיפורי התיקשור שלי.

שכן, חיי נחלקים למה שהיה לפני מות בן זוגי הראשון, ומה שהיה, ועודנו הווה, מאז. אז גיליתי את היותי מתקשר, ומאז אני נותן לזה לקרות לי באופן טבעי. אני כול הזמן קולט. אבל הכי טוב אני קולט כשאני יושב עם נר ליד מכונת הכתיבה שלי, או שוכב בתוך מדיטציה.

שעה ארוכה אחרי שסיימתי לדבר עוד ישבתי שם, בחצר, ושוחחתי עם אנשים. הם גם קנו הרבה מספריי, ויצאתי משם בתחושה עמוקה של סיפוק.

אחזור ואומר, שאם אתם רוצים לחוות יחד עם חוג חבריכם וחברותיכם חוויה מיוחדת, אשמח להיפגש גם אתכם/ן. כול שעליכם לעשות הוא לקבוע אתי תאריך, לוודא שיהיו לכם לפחות כעשרים איש ואישה, שישלמו 75-100 שקלים לאדם, לפי רצונם, ואבוא בשמחה.

שיהיה לכם לילה טוב.

מפגש הסופר הראשון שלי, עם נשות הקהילה הלהט"בית.

לפני כשבועיים סיפרתי כאן, שיש לי בעיה רצינית של פרנסה הקיץ. תלמידיי הודיעו לי שברצונם לצאת לחופש, עד אחרי החגים, וכך, בהינף יד ומבלי שידעתי על כך מקודם לכן, הורידו לי את כול פרנסתי למהלך חודשי יולי-ספטמבר. באותו רגע הבנתי שאני בבעיה גדולה, וחשבתי שמפגשי סופר בבתים פרטיים, הם שיחלצו אותי מן הצרה הזאת.

כתבתי על כך, ומיד קיבלתי פניות בנושא. עד כה הזמינו אותי שלוש משפחות לשוחח בביתן עם אנשים, שכול אחד מהם ישלם 75-100 שקלים בעבור כך. אבל אני זקוק לעוד מפגשים כאלה, כדי להבטיח את פרנסתי הקיץ, ואשמח אם תרצו להזמין אותי אל חוג ידידיכם/ן.

היום באחת עשרה בבוקר התקיים המפגש הראשון, בביתן של זוג חברות יקרות שלי. אחת מהן למדה אצלי כתיבה יוצרת. שתיהן מלוות אותי ואת הילדים באהבה ובדאגה כבר שנים, וכעת גם עוזרות לי בתרגום חומרי התחקיר לספרי הבא, מספרדית לעברית.

בביתן התכנסו הבוקר נשים יקרות, כולן מן הקהילה הלהט"בית, חברות ארגון "בשלה." אני לא ידעתי על קיומו של ארגון זה, שעיקרו מפגשי נשים, הרצאות ועוד, וגם פריסת רשת של עזרה הדדית. זה הפעים אותי, לדעת שיש דבר כזה בקהילה שלנו. לפחות בצד הנשי שלה.

היו שם נשים יקרות, שבאו לשמוע אותי. ואני סיפרתי להן את סיפור חיי והתפתחותי כיוצר, קראתי (מעט מדי) מיצירתי, במפגש הבא כבר אתקן זאת, ואחרי כן השתהיתי שם לשיחות קצרות, וגם למכירת ספרים וחתימה עליהם.

אינני מזכיר את שמותיהן, מפני שאינני רוצה להוציא מישהי מהארון, חלילה. אבל התרגשתי מאוד מן המפגש הזה, בראותי כיצד הקהילה הלסבית מאורגנת כול כך יפה, וגם משום שזכיתי מן המשתתפות במפגש לחום בלתי רגיל, עד כדי כך שהזמנתי אותן לבקר אותנו כאן, בתובל, עם הנכדים שלהן או בלעדיהם.

מחר בערב מתקיים מפגש נוסף אתי, בביתם של מרב ודני נקר, בהוד השרון. מרב היא אחותו של חברי הטוב ביותר, ערן פוגל. ואני כול כך מתרגש לקראת זה, שאין לכם בכלל מושג.

אם ברצונכם/ן לקיים ערב מרתק בעבור חבריכם וחברותיכם, בביתכם, בו תפגשו מפגש בלתי אמצעי עם סופר, אני כמובן, ותשמעו את סיפור חייו ויצירתו – שהוא מדהים, אני מבטיח לכם/ן – אשמח לבוא גם אליכם. אני פנוי בכול יום בשבוע כרגע, מלבד ימי שלישי וחמישי, שאני מלמד בהם. אבל צריך לארגן את סבא או בייביסיטר, כמה שיותר זמן מראש. אז צרו קשר, ונראה לאן הדברים הולכים. ניתן להשיג אותי בטלפון 0522-300098, או במייל ilan@isheinfeld.com, או כאן, בהודעה פרטית.

תודה, ולילה טוב לכם/ן.

להיות אלמנה

להיות אלמנה זה כואב. אני יודע את זה, כי גם אני איבדתי בן זוג פעם.

בתחילה הלב מסרב להאמין. אחרי כן הגוף זועק. הגוף כמה למגעו שוב, והנפש יודעת שזה כבר לעולם לא יתאפשר. והידיעה הזאת מכאיבה פיסית, מפוררת את הנפש ואת הגוף.

במשך השנים הערגה הזאת מתקהה. את מקומה תופס היגון העמוק, הבא לידי ביטוי בהתקפי בכי או זעם או שניהם, ואחרי כן היגון הזה נקלש והופך לצער, צער עולמים, שנהיה למי חוט סמוי של צער, שכול הימים מעתה ואילך שלובים בו.

כי הצער על אובדנו של אדם אהוב אינו עובר. הוא פשוט הופך לחלק ממרקם החיים.

היום שמעתי מישהי יקרה שאני מכיר, מתראיינת ברדיו על יצירת בעלה. עם סיום התכנית התקשרתי אליה. היא הופתעה מאד, משום שלא שמעה ממני לפחות עשור. "התקשרתי כדי להגיד לך שאת עושה עבודה נהדרת עם היצירה של בעלך," אמרתי לה, "התקשרתי להגיד לך יישר כוח, ותודה."

היא התרגשה מאד. גם אני.

אינני כותב את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לעשות כן, וגם אין זו דרכי לספר על שיחות פרטיות עם בני אדם. אבל אחרי כן צלצלתי לחברתי עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, ואמרתי גם לה תודה, תודה על כך שלימדה אותי מה זה להיות אלמנתו של סופר. כמה מחויבות, התמדה, קושי וצער כרוכים בזה.

ראיתי את זה גם במפגש שהיה לי לא מכבר עם גבי גלבע, אלמנתו של אמיר.

בעבר נתקלתי בעוד אלמנות סופרים. למשל, במאשה לווין, שטרחה הרבה על הוצאתו לאור של ספר הסיפורים של בעלה המנוח, מנשה לווין, שהוציא לאור בעצמו רק את ספרו הראשון, "מאה לילות ביפו העתיקה," ורק בזכותה נדפסו כול ספריו אחרי מותו – "שלושה מלאכים מושלגים", "שמשון ודלילה," "חולות כחולים" "הרקדנית המעופפת" ו"פתיחה ללילה."

מנשה לוין היה בן העליה הרביעית, ואחד מן הסופרים שהתנסו בכתיבה סוריאליסטית. הייתה לי הזכות ללמוד אותם ולחקרם בהדרכתה של פרופ' נורית גרץ, אי שם באמצע שנות השמונים. כאשר באה אלי מאשה, אלמנתו, עם ספר סיפוריו, התבוננתי באישה הקטנה והנחרצת הזאת, וראיתי שוב מהו פשר המחויבות של אשה ליצירת בעלה.

אני כותב את הדברים האלה, מפני שבזמן האחרון ראה אור ספרו החדש של חיים באר, "בחזרה מעמק רפאים." עוד לא קראתי אותו. אך זה מה שכתוב על אודותיו באתר הוצאת 'עם עובד' –

"טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בבחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

רומן מעין-בלשי זה מאיר בתערובת ייחודית של אכזריות וחמלה את החיים שלאחר המוות; לא במובן המטפיזי, אלא במובן המציאותי ביותר – בבחינת הפער הדרמטי בין פועלו של האדם בחייו לבין החותם שהוא מצליח להטביע בעולם; ובין השליטה שחותרים אליה כל העת לבין אובדנה המוחלט."

שמעתי ראיון עם חיים ברדיו, קראתי גם כמה דברים על הספר הזה. לא אומר עליו דבר מבלעדי שאקרא בו מקודם לכן. אבל חשוב לי לכתוב לכם, שבעיניי, בכול הנוגע ליחסן של נשים ליצירת בעליהן, מדובר בקודש הקודשים ממש.

הספרות העברית ותרבותה צריכות להסיר את הכובע בפני אלמנות הסופרים, הפעילות בשימור ובפיתוח היצירה של בעליהן. בלעדי פועלן הנדיב, המבורך, היינו מחמיצים הרבה יצירות ספרות מעולות, שלא היינו יודעים כלל על קיומן בלעדיהן. שערו בנפשם, למשל, מה היה קורה ליצירתו של עגנון לולא פועלן של אסתרליין ושל אמונה בתו.

המחשבה, האימה, מה יהיה על יצירתו, תוקפת כל אדם יוצר, בעיקר עם סופר הוא, בשעה שהוא מהרהר במותו הוודאי. כאנשים כותבים, אנחנו מותירים אחרינו ארכיונים גדולים. הדאגה העיקרית של כול אחד (ואחת) מאיתנו היא – מי בכלל יטרוח לפתוח אותם, למיין אותם, למצוא מה שעוד ראוי לפרסום מתוכם, ויממשו. אמנם, ישנם בנמצא כמה מקומות, שסופרים יכולים לצוות להפקיד בהם את ארכיונם – בראש וראשונה מכון "גנזים," של אגודת הסופרים העבריים, הפועל מתוך ספריית "בית אריאלה," כיום בניהולה של אדיבה גפן. הוא מחזיק בו את הארכיונים של רבים מן הסופרים העבריים, מאחד העם ועד ימינו. כך עושה גם הספרייה הלאומית, וישנם גם מכוני מחקר המחזיקים בהם ארכיוני סופרים, כמו מכון "הקשרים" של אונ' באר שבע, בראשותו של פרופ' יגאל שוורץ, אהוב לבי, מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית באונ' ת"א (ששינה את שמו לאחרונה כמדומני) ועוד. אבל לא די בזה שיש מי שמחזיק את הארכיון. סופר צריך לדעת שיש גם מי שישלים את עבודתו אחרי מותו. ומי מתאים לזה יותר מאשר אלמנתו?

הדברים הללו הם גם המנחים אותי בדריכותי המתמדת להספיק עוד ועוד. אנשים תוהים מניין יש לי הכוחות לעשות את כול מה שאני עושה בחיי. הסוד הוא מאוד פשוט – ניחנתי בחוסר הסיפוק המתמיד שכול אדם יוצר ניחן בו, זה המחייב אותו כול העת ליצור עוד ועוד. אך ניחנתי בדבר נוסף. לי אין ולא תהיה אלמנת סופר. מקסימום אלמן. ולכן אני יודע, שעלי להספיק לממש כמה שיותר מן הארכיון של כתביי. הלוואי והייתי יודע שיש לי אלמן אחריי. זה היה מרגיע אותי מאוד.

אז אם אתם פוגשים אלמנה של סופר, או יוצר, הגידו לה תודה. בשם בעלה, וגם בשם התרבות העברית.

לילה טוב.