ניסים קטנים, שמחות גדולות

אני בחוץ.jpg
יצאתי החוצה כדי לעשן, ואודי תפס אותי עם השתקפות השולחן מבעד לחלון.

 מדי שנה מתקיימת בתובל מסורת משפחות מארחות. ועדת התרבות מודיעה על ההרשמה, וכול מי שרוצה לארח או להתארח מודיע זאת. כמו בשנה שעברה, אני תמיד שמח לארח, והערב התארחו אצלנו כחמשה עשרה אורחים ואורחות.

     מכיוון שחזרתי שלשום רצוץ מיום שלם בתל אביב, בתוכו חצי יום בצום, עד לבדיקת דם בצהריים, אתמול הייתי כול כך מותש נפשית, שלא יכולתי לגעת במלה כתובה. כול מה שעשיתי היה ניקיונות, בישול, כביסה, ניכוש עשבים בגינה.

     הבוקר התעוררתי כבר במצב רוח אחר לגמרי. עד שמונה, שעת ההליכה עם הילדים לגן, כבר ניקיתי את הבית ועשיתי כביסה. אחרי שמיכאל ודניאל הלכו, בדילוגים של שמחה, מלאי חן, אל הגן, ויתרתי על אימון הכושר והמשכתי לנקות. רצפה, חרסינות, מדפי הספרים, שאיבת אבק מן הספות והשטיח. ואז השריתי במים עדשים וכרובית ותפוחי אדמה קלופים, כדי לחסוך זמן אחר הצהריים, ונסעתי לבדיקות דופלר בנהריה.

     חזרתי הביתה, אכלתי ונחתי, ואז הבאתי את הילדים מן הגן והתחלתי לבשל. הכנתי לביבות תפוחי אדמה, לביבות מנגולד בקמח חומוס, לביבות עדשים בקמח עדשים ולביבות כרובית, חלק מהן מטוגנות וחלקן אפויות בתנור, סלט ירוק ומרק כתום. גם האורחים הביאו סופגניות ולביבות ועוגה וספינג'. היה שולחן מהמם.

שולחן חנוכה.jpg
גם דניאל כאן. מתחת לשולחן:)

     סיימתי בחמשה לשש ורצתי למקלחת שלישית, להסיר מעלי את ריחות הטיגון. האורחים התאספו עד שש וחצי, ואז הדלקנו נרות ושרנו שירי חג. את חלקם ניסיתי ללוות בגיטרה. עד הבוקר לא ידעתי שתהיה לי גיטרה. אבל הילדים שברו את הגיטרה הקודמת שלי לשני חלקים, בהיותם בני שנתיים וחצי או שלוש, ומזה זמן אני מתכנן לרכוש גיטרה, אקורדיאון ופסנתר. היום, בנהריה, גיליתי שאני חונה מול חנות "כלי זמר," אז קפצתי אליהם, בתקווה לברר שם מה מחירו של אקורדיאון.

     אקורדיאון לא מצאתי שם. אבל גיטרה כן. קניתי לי גיטרה עם מיתרי מתכת ויכולת הגברה, ב-18 תשלומים, וכבר הערב פרטתי בה קצת. איזה כיף. לילדים אמרתי, שאלה דמי החנוכה שלי לעצמי. הם כמובן ביקשו מיד לנגן בה. אבל השתדלתי שיגעו בה כמה שפחות. "אם אתם רוצים לנגן," אמרתי להם, "לכו ללמוד אצל משה" (המורה למוסיקה שעבר עם בני משפחתו לגור כאן לא מכבר).

     אבל כרגע יש להם חוג שחיה בימי שלישי, חוג כדורגל בימי רביעי, ומיכאל גם רוצה להצטרף לחוג הטבע בימי חמישי. זה נראה לי די והותר.

     כיף לארח. זה עושה לי טוב. זה גם מפיג קצת את הבדידות הכרוכה בגידול שני ילדים לבד, במקום שקשה להשיג בו בייביסיטר. רוב הערבים אני לבד בבית, בודק עבודות, עורך, קורא או כותב. לעתים אני מוצא את עצמי ימים ארוכים בחברת בניי בלבד, או תלמידיי, להבדיל. לכן כול כך טוב לי, כשבאים הנה אנשים, ואפשר לנהל עמם שיחה.

אני בחוץ2.jpg
כן, הסתפרתי. סבטלנה לא שאלה אותי באיזה גובה אני רוצה את התספורת עם המכונה, וקיצצה את שערי לגמרי. אבל זה נעים.

     השבוע הזה היה לי מעורב ומטלטל. לא זכיתי בפרס ספיר, גם לא בפרס עגנון או בפרס ברנר. קיוויתי לזכות באחד מהם. ידעתי בדיוק למה אייעד את הכסף. אבל אני שמח בעבור האחרים שזכו בהם, ובייחוד שמח בזכייתה של תלמידתי לשעבר, רעיה טילינגר, בפרס ברנר לספרות ביכורים עם ספרה "עתידה."

     יכולתי לשקוע במרה שחורה בשל אי הזכייה בהם. אבל זו לא דרכי. להפך. החלטתי להקדיש את כול ימי חנוכה לעבודה על ספרי הבא, בצד עריכה של אחרים, ולכן ביטלתי שיעורים עד אחרי חנוכה. חיפשתי אמש גם אחר קולות קוראים להגשות לפרסים ולפסטיבלים בתחומי המחזאות והתסריטאות, שאני  מתגעגע אליהם, ואשלח גם אליהם יצירות. החלטתי שהשנה הבאה, שנת 2018, תהיה שנת מפנה דרמטי לטובה בקריירה שלי כסופר, ואני לא מתכוון להותיר זאת רק בידי הכוכבים, הנוטים לי חסד בשבע השנים הקרובות, לפי תחזיתה של מרים בנימיני, שאני כל כך מעריך. טוב שהכוכבים אתי, אבל אני צריך לעשות את העבודה שלי.

     "תשחרר," אמרה לי אתמול חברה יקרה, שהתקשרתי אליה כדי ליטול ממנה את פרטיה האישיים, כדי שאוכל להגיש גם את יצירתה לאיזה פרס, "שחרר, ואז הכול יגיע."

     הקשבתי לה היטב. היא צודקת. אבל בלבי אמרתי, אני לא מהשוקעים בדיכאון יצירתי עמוק ולא מאלה המניחים ליקום לעשות את מלאכתו. אני מן העושים. וזה בדיוק מה שעשיתי ביומיים האחרונים, בתחום החברתי והקהילתי. וממחר גם בחיי כסופר.

     בדבר אחד אני מתברך. שהגשתי השנה אנשים רבים לפרסים ספרותיים, מלבדי, וכתבתי המלצות לרבים. פעם, הייתי משורר צעיר שביקש המלצות מחברים. היום אני כותב אותן. השנה גם שפטתי בתחרות אחת, ואני מקווה להתמיד גם בזה. טוב לשמח סופרים אחרים, טוב לשוב אל מעגל העשייה למען הספרות העברית. זה עולמי, זה מקומי.

     שיהיה לכם/ן חג שמח ולילה טוב.

נ.ב.

אתמול קיבלתי הודעת ווטסאפ מאשה יקרה, דמות מרכזית במאבק על זכויות האישה בישראל. לא שמעתי ממנה כעשרים שנה. ופתאום הודעה. וכך כתבה לי: "אילן, שלומות. סיימתי לקרוא את ספרך האחרון, 'אשת הפיראט היהודי,' וחשוב לי להביע את התפעלותי מהכתיבה, דקויות הביטוי, העברית והסיפור. מצפה בשקיקה לספר הבא."

לפעמים די בהודעה אחת כזאת כדי לרונן את הלב ולחזקו, וכדי להזכיר לי שזכיתי, שמגיל 14 ועד היום אני עושה בדיוק את מה שאני אוהב לעשות ומוכשר לעשותו, וממלא בזה את תכלית חיי וייעודם. יושב וכותב. אין שמחה גדולה מזו. הלוואי ויגבר, הלוואי וימשיך.

מודעות פרסומת

תעשה לי נעים

פוזות2.jpg
הבוקר הילדים הסכימו לחבוש את כובעי הצמר המתוקים שלהם רק אחרי שהבטחתי להם שהגננות והילדים בגן מאוד ישמחו לראותם בכובעים אלה. הם מיד פצחו בצהלות שחוק ומשובה עם הכובעים, אבל השאירו אותם, בסופו של דבר, בבית.

     אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא, שאושר עשוי מדברים קטנים, מדברים נעימים. שאפשר לעורר אושר ולחדשו, אם אנחנו עושים עם עצמנו דברים נעימים. ולא מחכים שמישהו אחר יעשה לנו נעים, כמו שמרמזת הכותרת הפתיינית של הפוסט הזה.

     הדבר הנעים הראשון שעשיתי בסוף השבוע הזה הוא, שהזמנתי את אבא שלי אלינו לסוף שבוע ארוך. עצם בואו הנה הוא שמחה בעבורנו. ולקראת בואו ערכתי קניות, ניקיתי את הבית ואפילו הכנתי לו לבני חורף ארוכים, כדי שיחמו אותו בלילות הקרים כאן.

     הדבר הנעים השני שעשיתי הוא להזמין לנו מקומות בארוחת ערב שישי, שהתקיימה הערב בחדר האוכל. מאז ביטלו בתובל את ארוחות הצהריים היומיות, ואחריהן את ארוחות ליל השישי השבועיות, יצרו כאן מתכונת של ארוחות ליל שישי דו-שבועיות. לעתים מבשלת אותה כאמלה, מבשלת  נפלאה, שיש לה חברת קייטרינג, והיא גם האחראית על הבישול היומי לגני הילדים. לעתים שף אחר מבני או בנות המקום. לעתים רחוקות כול משפחה מבשלת את ארוחתה ומביאה אותה כדי לחלוק הכול עם החברים.

     את חדר האוכל סידרו הערב לא בחית, כמו בפעם הקודמת, אלא שולחנות-שולחנות, כך שכול משפחה תמצא לה עוד משפחה לשבת עמה. האוכל היה משובח, פרגיות ושניצלים ומג'דרה ואורז ותפוחי אדמה בתנור ומרק כתום וסלטים ירוקים ועוגות ויין ותה צמחים. ריצ'רד בירך על היין ועל החלה, ואחרי כן התיישבנו לאכול. היה ממש כיף, להיפגש עם חלק מחברי הישוב, שברוב השבוע כולנו טרודים. יתר על כן, סוף סוף הייתה לי הזדמנות לשוחח עם צביקה שיחה נעימה, מעבר לשלום-שלום ועבודה יחד בצוות יום השואה, רחמנא ליצלן.

     לפני שיצאנו לחדר האוכל הכנתי בצק שמרים, והותרתי אותו לתפוח בבית. כשחזרנו משם, הוא כבר שילש את נפחו, והיה לבצק לתפארת. אז הכנתי כעת שלוש רולדות, שתיים עם תפוחי עץ ואננס ואגוזי מלך, ואחת עם קקאו ופירות. הן בתנור.

     תוך כדי זה נזכרתי, שעץ התפוח הסיני שלנו שופע, וחבל על הפרי. וכך גם עץ הרימון, שהפרי שלו כבר התחיל להתפוצץ על העץ ולהגיר את גרגריו ארצה, והמנגולד, ושיחי הפטרוזיליה, שהשתלטו על כול החצר האחורית. הערוגות שלי גם נמלאו בשיחי גדילן מצוי, שהוא קוץ ראוי למאכל ומאוד בריא. אז הכנתי כעת מצבור מתכונים לבישול למחר בבוקר. אני הולך להכין לראשונה בחיי ריבת רימונים וריבת תפוח סיני ללא סוכר, ובורקס גדילן מצוי, וביום שלישי, נר ראשון של חנוכה, שבו התנדבתי לארח שתי משפחות מן הקיבוץ, אכין, מלבד הלביבות הרגילות, גם לביבות כרובית ופטרוזיליה ולביבות מנגולד.

פוזות1.jpg
וכך הם הגיעו אל הגן, בסופו של דבר. כאן צילמתי אותם שרים שיר של סטטיק ובן אל. אבל הקלטת הווידאו הסתיימה אחרי שמונה שניות בלבד, בשל חוסר זיכרון מספיק באיי פון. אז הנה התמונה.

     עברנו רק כמה ימים של גשם, והחצר כבר כול כך שופעת, שאני מתחיל להרהר ברצינות על חלוקת התוצרת החקלאית שלי. המתכונת הכי מוצלחת בעיניי היא סחר-חליפין. אבל אם התחזיות שלי תתגשמנה, ובחורף החצר תניב עוד ועוד תוצרת מעשרים וכמה מיני הירקות ועשבי התבלין שטמנתי באדמתה, והכול אורגני כמובן, ייתכן וגם אציע מזה משהו לממכר. אין דבר שישמח אותי יותר מהכנסה קטנה מגן הירק שיצרתי במו-ידיי.

     ובעניין חידוש השפע, האושר וההנאה, גם סיגלתי לעצמי הרגל חדש: מדי בוקר, ארבע פעמים לפחות בשבוע, בעודי הולך על ההליכון במקלט הכושר הישובי, אני קורא ספר שירה חדש. יש לי ערימות של ספרי שירה שקיבלתי מחברים, וגיליתי שספרי שירה הם הספרים היחידים שאני יכול לאחוז בידי ולקרוא בהם, בשל נמיכות קומתו של ההליכון, שאינה מאפשרת לי להשעין עליו ספר עב כרס.

     לכן אני פותח כל בוקר, מזה שבוע ויותר, בקריאת שירה. וזה משמח אותי ביותר, ואפילו מעורר בי חשק לכתוב על אודות הספרים שקראתי. וגם זה עוד יקרה, בעזרת השם.

     אז דונלד טראמפ ובנימין נתניהו יכולים לקפוץ לי, מבחינתי בדילוגים מעל חומות ירושלים. שניהם יפלו כמו חומות יריחו, אינשאללה בעזרת השם במהרה בימינו. ואני אחגוג לי בינתיים עם תנובת גינתי ואשקע את כוחותיי ביצירת שפע ובהתמד האושר.

     ואני מציע לכם לעשות את אותו הדבר.

     בשל הריחוק מתל אביב, וגם מפני שאינני רוצה לחשוף את מיכאל ואת דניאל להמון אדם רב, לא אשתתף, לצערי, בהפגנה שתתקיים מחר בשדרות רוטשילד. אבל אני נושא אליה את עיניי בתקווה שתהיה גדולה ורבה מקודמתה, ותמשיך לסלול את הדרך לשינוי.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה. אמן.

     נ.ב.

     אתמול אחר הצהריים הייתי צריך להספיק, בשעתיים, לנקות את הבית לקראת בואו של אבא, לרחוץ את הילדים, להלביש אותם בפיז'מות ולתת להם ארוחת ערב, לפני שש בערב, שאז נכנס הנה רותם, בן השכנים, כדי לשמור עליהם בזמן שאני מלמד במשגב. הילדים די שיגעו אותי, במעשי המשובה שלהם. בשלב מסוים, כשכבר לא יכולתי יותר להכיל את הלחץ, נעצרתי והוכחתי אותם. "תשמעו, אני לא יכול ככה, עם ההשתוללות הזאת שלכם. גם לנקות את הבית, גם להכין לכם ארוחת ערב, גם לרחוץ אתכם לפני שרותם מגיע וגם להתמודד עם ההשתוללות שלכם. די כבר! אין לי כוחות לזה!"

     "אז למה אין לנו אימא?" הפתיע אותי דניאל בשאלה, בקול מתוק.

     "מה זה קשור, דניאל? הרי אם הייתה לכם אימא הייתם משגעים גם אותה," השבתי לו, ושבתי לנגב את הרצפה.

      יכולתי, כמובן, להיכנס מיד לסחרחרה של רגשות אשם. נמנעתי מזה. התבוננתי בזה, ואמרתי לעצמי שדניאל מתכוון לומר בזה, שלו הייתה לי בת זוג, כול העול הזה, שתיארתי בפניהם, לא היה מוטל על כתפיי לבד. ולזה גם עניתי. ותו לא.

     שלא תגידו שאין לי בנים חכמים.

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

היציאה התקופתית שלי מן הארון. אני תימני.

     אין לי ברירה, ואני חייב לעשות את הטקס הזה שוב, לצאת מהארון.

     אני מטורף על חילבה.

     לא בגלל מה שאתם חושבים, שזה נראה כמו זרע. לא. זה פשוט בעיניי המאכל הכי מדהים שיש.

     וזה התחיל עם צנצנת של עמבה.

     השבוע קניתי לי צנצנת של עמבה, שתהיה בבית. אני כול כך אוהב עמבה. בכול פעם שאני קונה פלאפל אני מגיר לתוכו המון עמבה. אז אמרתי לעצמי שמוטב שתהיה לי צנצנת עמבה בבית. והתחלתי מורח אותה על לחם מתחת לגבינה או לבשר או לכול דבר אחר, במקום המזולה, שהייתי מכור לה. תודו שזה עדיף בהרבה.

     ואז סובבתי ברוב סקרנותי את הצנצנת, קראתי מה מרכיבי העמבה – וגיליתי את החילבה. חתיכת אידיוט שכמוני, אמרתי לעצמי, איך לא הבנתי עד היום, שמה שאני אוהב בעמבה זו החילבה. הרי אני מטורף על חילבה. בפעמים המעטות שאכלתי אותה במסעדות תימניות נשבעתי שאתמיד בזה, ועם גילוי העובדה שאני קדם-סכרתי אפילו קניתי לי גרגרי חילבה. אבל לא עשיתי עמם דבר, עד כה.

     אז השבוע בישלתי לי חילבה. השריתי אותה למשך 24 שעות במים, החלפתי אותם כמה פעמים, ואז טחנתי אותה בבלנדר יחד עם צרור כוסברה, ארבע שיני שום (שזה יותר מדי, כי היא יצאה חריפה לאללה), מלח ומיץ משני לימונים.

     זה יצא חלום. לא שקוף-זרע כמו החילבה שאכלתי במסעדות. יותר ירוק-ריר. אבל מדהימה. כבר מרחתי אותה על לחם והכנסתי אותה למרק והיום אפילו הוספתי ממנה לקארי חצילים חדש שניסיתי, ויצא לי חריף אש.

       חוץ מזה גם עשיתי לי שייק ירוק, ואני עורך כול מיני שינויים בתזונה בהתאם להוראותיו של הנטורופת השכן שלי. אמש אפילו ביליתי שעה בצפייה בסרטונים על ליקוט עשבי בר ביוטיוב, כדי ללמוד מהם איך לבשל את עלי הגדילן המצוי המתרבה בקצב מדהים בחצרי, וכמובן את העולש ואת החובזה.

     אחרי הכול, עשיתי עם עצמי השבוע הסכם שאני חי עד גיל תשעים, כדי לזכות לחבק את נכדיי, וזה מחייב.

      וזה עוד לא הכול.

    בקיבוץ תובל נהוג, שכאשר מישהו חדש מגיע ו/או נכנס לבית חדש, עושים לו 'מי שבירך.' ומכיוון שהיום נכנסו שכנינו החדשים, שבנם לומד עם בניי בגן, אל ביתם החדש, השכמנו קום, והצעתי לילדים לאפות יחד עוגת הפתעה לשכנים החדשים. מלבדם, החלטתי לאפות עוגה דומה גם לחיים, ההנדימן של תובל, שכול כך התענג עליה כשעבד כאן. הוא כול כך  טוב איתנו, שהתחשק לי להודות לו. אה, וצריך גם לבשל מרק עוף לארוחת הערב.

     הקיצור, מיכאל ודניאל נעמדו אל השיש במטבח בשש וחצי בבוקר, ובילו יחד איתי כשעה בחיתוך ירקות למרק, אחרי כן בחיתוך ה-מ-ו-ן תפוחי עץ לשלוש עוגות (הם גם אכלו מפה ומשם כמובן), ואחרי כן שברו ביצים והוסיפו שמן וקמח וקינמון, ובחשו את הכול היטב, ילדים תענוג. חבל שלא צילמתי את זה.

     בעשרה לשמונה, כשיצאנו מן הבית לגן, סיר המרק כבר היה אחרי רתיחה ראשונה, ואת העוגות הלא אפויות עדיין הפקדתי במקרר, עד שאשוב הביתה מן הסדנה שלי במכללת כנרת, ויהיה לי זמן לאפותן.

     אחר הצהריים גם קפצתי לכפר לקנות עוף לשבת ופרגיות והעמדתי עוף בתנור. ביקשתי מהילדים שיתקלחו בעצמם ויתלבשו בפיג'מות בזמן שאני מבשל, וזה בדיוק מה שעשו. הם עלו לבדם למעלה, התקלחו בכוחות עצמם, וירדו למטה מבושמים בריח קוקוס-יסמין, ריח התחליב החדש שקניתי להם.

     עשינו קידוש, עם חיים שקפץ לקבל את העוגה מידינו, אכלנו ארוחת ערב, ודניאל בחר ספר פזמונים לילדים וביקש שאקרא וגם אשיר להם מתוכו. הוא נרדם בתוך שנייה. מיכאל תמיד נשאר ער אחריו, והערב, זה הערב השלישי ברציפות, הוא ביקש שאראה לו בקצה אצבעי כול מילה שאני קורא בספר, לומד אותה בעיניו.

     הילד לומד לקרוא לבדו. לא ייאמן.

     רק אתמול פרסמתי את "הרשימה." היום כבר קיבלתי הודעות על אנשי תמיכה בוורדפרס, על מיטה זוגית ועל שיעורי פסנתר. בקצב הזה דברים יתרחשו מהר מאד. ועוד לא העליתי אותה באנגלית.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה.

הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

סינכרוניות

     הבוקר, ברכבת שלקחתי מכרמיאל לתל אביב, יחד עם אבא שלי, ערכתי את אחד משלושת הספרים שאני עובד עליהם כרגע. זהו ספר על תנועת האימן, שאני עורך בעבור הוצאת פארג, בית ההוצאה היחיד בישראל המתמחה ברוחניות.

     הייתי כולי שקוע בתפיסות הרוחניות המובעות בספר זה, כמו, למשל, בפסקה הבאה: "'מחשבה יוצרת' הוא אחד החוקים הבסיסיים והעתיקים ביותר של המאגיה. המחשבה מקשרת ומחברת אותנו עם מאגרי אנרגיה הקיימים באסטרל לייט, ואפשר לנוע אתה בזמן אל העתיד והעבר. היא מחברת אותנו עם רעיונות, אך גם עם אנשים ומקומות אחרים. אנחנו יכולים להיות בישראל והמחשבה שלנו באמריקה. צריך להיזהר במה שאנחנו חושבים עליו, השאלה היא מה המטרה שלנו?"

     אמש ביליתי שעות ארוכות בבדיקה תקופתית של מיפוי לב במאמץ, עם הזרקת חומר רדיואקטיבי, בבית החולים 'אסותא' בחיפה. יצאתי בארבע אחר הצהריים מהבית, שבתי אליו לקראת חצות, ישנתי ארבע וחצי שעות וקמתי הבוקר כדי לנסוע לתל אביב.

     בדרך החוצה מן הקיבוץ עברתי דרך תיבת הדואר שלי במזכירות. מצאתי בה מכתב התראה מבית החולים בנהריה, לפיו טרם שילמתי את חובי בעבור הביקור הלילי המבוהל שעשיתי בו,  יחד עם מיכאל, לפני כחודש, כאשר תקע לעצמו מקל בעין.

     מיד עם הגעתי לסדנה שלי בתל אביב, שילמתי את החוב.

     מקץ פחות משעה קיבלתי שיחת טלפון מן הגננת בתובל, שסיפרה לי כי דניאל נעקץ על ידי עכביש גדול. היא שלחה לי את תמונת העכביש, ואני העליתי אותה מיד לפייסבוק בבקשת עצה. בו-בזמן התנצלתי בפני תלמידיי, סיימתי בבהילות את השיעור, עשר דקות לפני הזמן, ותלמידה שלי הטיסה אותי לתחנת הרכבת, שם עליתי על רכבת חזרה לכרמיאל.

     הגעתי לגן הכי מהר שיכולתי. מצאתי בו את דניאל ואת מיכאל במצב מצוין. דניאל סיפר לי, ששמע את אחת הבנות בגן צווחת מפחד למראה עכביש, ואז ניגש אליו ונגע בו, ו"העכביש לחץ לי את היד לשלום, עם הצבת שלו," הסביר לי. מיכאל הוסיף, "כשהעכביש עקץ את דניאל הרגשתי זרמים חשמליים ביד." אמרתי להם, שככה זה אצל תאומים. כאשר אחד מהם נפגע השני מרגיש זאת.

     במקום לרוץ איתם לחדר המיון, ובראותי שהכול בסדר, ואחרי התייעצות עם רופא טוקסיקולוג במחלקת ההרעלות ברמב"ם ועם רופאת ילדים – לקחתי אותם לשיעור שחייה ראשון בחוג השחייה החדש שלהם, בכישורית. הילדים הפליאו עשות, המורה מעולה, וכבר בשיעור הזה יכולתי לראותם ממש שוחים. זה שימח אותי מאוד, וקצת נרגעתי.

     בהיותנו בבריכה פגשתי שם עוד אמא לתאומים, ושאלתי אותה היכן בניה לומדים. היא סיפרה לי שהם מתחנכים לפי שיטת 'השחר המוזהב' של האימן, בבית הספר במעלה צביה, שהוא ישוב שהוקם בידי תנועת האימן. היא גם הזמינה אותנו לבזר שיערוך בית הספר בשבת הקרובה, במעלה צביה, ובו הפעלות ודוכני מזון.

     מיד קלטתי שזו סינכרוניה, סימן בעבורי. ושזה לא מקרי. באותו רגע נזכרתי בפסקה שציטטתי לעיל מן הספר שאני עורך, על תנועת האימן. לפתע היכתה בי ההכרה, שהרצף הרפואי שחוויתי בעשרים וארבע השעות האחרונות עלול להיות מונע על ידי מחשבותיי, חרדותיי, בעיקר חרדת המוות המפותחת שלי. בו-זמנית הבנתי, שאני פשוט מובל אל הידע של האימן.

     זה לא מפתיע אותי. אחרי הכול, הבית שרכשתי בתובל לא מכבר נבנה על ידי משפחה, שבנותיה מתחנכות באותו בית ספר, וכתוצאה מכך החליטה למכור את ביתה בתובל ולעבור לגור במעלה צביה.

     אם כך, לפי האימן, יש לי כנראה עבודה רוחנית לעשות, בעיקרה היא ניקוי מחשבותיי כך שלא תמשוכנה אלי ואלינו חוויות שליליות כאלה שחווינו היום. אבל מכיוון שאני רואה באופן ברור את הקשרים הסמויים מן העין, המתקיימים בין התופעות השונות המרכיבות את יומי, כנראה שמדובר בכיוונון רוחני עדין בלבד.

     שיהיה לכם ערב טוב,

     אילן.

נ.ב.

המדהים הוא, שככול שאני משתקע בידע של האימן אני קולט בבירור, שזה גוף הידע, שבן זוגי הראשון, סער עפרוני, שהיה אדם מואר, הביא אל ביתנו כבר בשנת 1984-1986, ואני אז התווכחתי איתו וניסיתי להוכיח לו שמדובר במניפולטיביות גרידא. מותו המצער, הסימנים שקיבלתי לגביו לפני מותו וכול השנים מאז ועד כה, הראו לי שהידע הזה תקף. מה שמפליא אותי כעת הוא, כיצד ידע דברים רבים כול כך, הקשורים למשנת האימן. אני מניח, שלמד אותם מן התורות האחרות שהסתובבו באותן שנים, ראשית שנות השמונים, ומהן ובתוכן צמח גם האימן, תורותיהם של אוספנסקי, גורודייף ורודולף שטיינר.

חרב הפיפיות של הפרסים הספרותיים.

     לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.

     עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.

     שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.

     היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.

     חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.

     אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.

     גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.

     הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.

     כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.

     רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.

     אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.

     לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.

     להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

סיוטי לילה, החלפת חדרים ומדליות אהבה

     מאז עברנו לביתנו החדש כאן, לפני שנה, מיכאל ודניאל התגנבו שוב ושוב אל מיטתי. דיברתי איתם על זה, הסברתי להם שגם אני זקוק לשינה, אך לשווא. מיכאל טען שיש לו סיוטים בחדרם, ודניאל תמיד אוהב לישון עם אבא שלו.

     בחודש האחרון הבנתי, שאולי הסיוטים של מיכאל מתרחשים מפני שהחדר שלהם צפוני, בעוד ששלי הוא דרומי. רוחות ההר הקרות והרועשות הן צפוניות. זוהי הסיבה בשלה חדר הילדים קר בהרבה משאר חדרי הבית. אולי הם שומעים את הרוח נושבת ושורקת בלילות?

     שאלתי אותם האם ירצו להחליף חדרים. הם נענו לזה בשמחה.

     חדר הילדים כאן כפול בגודלו משאר חדרי הבית. הוא נבנה כך במכוון, כדי שניתן יהיה להפרידו בגיל ההתבגרות. לכן החלטתי, שלא אחכה עד גיל ההתבגרות שלהם, ואפצל אותו כבר עכשיו. אתן לילדים את חדרי, אפצל את חדרם, ואשתמש בחלקו האחד בעצמי, ובחלקו האחר לאבא שלי, שישן עד כה בממ"ד, חדר שמטבעו הוא די חנוק ולא מאוורר.

     זה מה שקרה כאן השבוע. מיום ראשון עד יום שלישי חיים, האיש הכול יכול של תובל, פתח דלת נוספת לחדר העתידי של אבא ליד הדלת של חדר הילדים, התקין קיר גבס שיפריד בין שני חלקי החדר הגדול לשניים, שייף וצבע אותו.

     אחרי כן היה עלי לנקות את הקומה השנייה ביסודיות, ולבצע את החלפת החדרים. חיים ואני העברנו יחד את כול המיטות מקומה לקומה ומחדר לחדר, ואז הייתי צריך למיין את בגדי הקיץ של הילדים, לראות מה אמסור לתאומים השכנים, הקטנים מהם בשנה, ומה אשמור לקיץ הבא, להחליף בין בגדי הקיץ והחורף שלהם, ולהעביר את כול בגדיי לארון שהיה שלהם – ואת כול בגדיהם לארון שהיה שלי.

     זה מה שעשיתי כל היום. זה סחט אותי לגמרי. לא יכולתי לכתוב מילה או לערוך דבר. כול מה שיכולתי לעשות אחרי כן זה לבשל. אז בישלתי סיר כוסמת ירוקה במנגולד, ופול גדול בשום, ונזיד שהמצאתי ממנגולד, תפוחי אדמה, גריסים ובצל, שיצא מהמם.

     אחרי מנוחת צהריים קצרה היה עלי לאסוף את הילדים מן הגן ולהביאם היישר למגרש הספורט, לשיעור הכדורגל השבועי שלהם. מזג האוויר בחוץ היה מקפיא. הילדים לבשו את מדי הספורט שלהם על בגדי החורף, כולל המעילים. מיכאל שיחק נהדר. דניאל לא רצה להשתתף באימון, אבל הצטרף לקבוצה כדי לשחק כדורגל ולבעוט לשער.

     כול כך  נהניתי מן האופן שמיכאל השתתף בשיעור, שהבטחתי לו שכאשר נגיע הביתה אעשה להם אמבטיית קצף, כפי שהוא אוהב. הכנתי לו גם את מה שהוא הכי אוהב לאכול – נתחי פרגית על הפלנצ'ה. שניהם אכלו מזה, ואז מנה של דגנים, ואז עוד 'דניאלה.' את התבשילים אנסה לתת להם כבר מחר.

     אחרי שקראתי להם סיפור, רגע לפני שנרדם, מיכאל ביקש ממני לא להסיר מן הקיר של החדר שהיה חדרי את הציור התלוי עליו. זהו דיוקן בעירום מלא של מארק אהובי, אותו צייר הצייר המעולה אמנון גרוף בגיר צבעוני.

     "למה אתה רוצה אותו כאן?" שאלתי את מיכאל, "זה החבר שלי, מארק, שאני כול כך אוהב,  ואני רוצה אותו בחדר שלי."

     "כי אני צריך משהו ממך בחדר הזה, כדי שלא יהיו לי סיוטים," השיב לי מיכאל, תשובה ממיסה לחלוטין, ואחרי כן ביקש שוב להיות בטוח, שאם יהיו לו סיוטים מותר לו לבוא אל מיטתי.

     "ברור שכן, מיכאל," עניתי לו, נישקתי אותו ללילה טוב ואמרתי לו שוב עד כמה אני אוהב אותו. עשיתי את זה כמובן גם עם דניאל, שנרדם תמיד מוקדם מאחיו.

     כאשר עבדתי היום על החלפת החדרים וסידור הארונות הייתי מותש, וחשבתי על כך שניהול בית ואימהות זו גבורה יומיומית. חשבתי על אמי המנוחה, שהחזיקה בית עם ארבעה ילדים, ואמרתי לעצמי שהיא הייתה גיבורה אמתית. חבל שלא הייתה לי ההזדמנות לומר לה זאת.

     היא משמשת לי כמודל לחיקוי, כמו אבא שלי, במישורים שונים של החיים. והלילה קיבלתי ממיכאל מדליית אהבה, על כך שאני האמא והאבא שלו.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

# גם אני (2)

     כשהיינו ילדים, בראשית שנות השבעים, החלו לבנות את שכונת קרת על השטח שהיה מזבלה, שהשתרעה בין בתיה האחרונים של השכונה שלנו, שיכון 'פקר' ברמת השרון, לבין שדות הכותנה שהשתרעו על גבול רמת השרון ושיכון דרום בהרצליה.

     עם תחילת הבניה הקימו במרכז המגרש בקתת קרשים, בעבור השומר בן המיעוטים שישן בה, והשגיח על כלי הבניין ועל חומרי הבנייה.

     מדי ערב, כשהחושך ירד, היה אותו שומר מדליק מדורה קטנה בפתח בקתתו, מבשל עליה את ארוחתו ואחרי כן שופת עליה קנקן קפה.

     דמותו משכה וסקרנה אותנו. כך אירע, שערב אחד הזמין אותנו השומר להצטרף אליו, ואחי ואני התיישבנו לידו, מסביב למדורה המעלה גיצים, יחד עם עוד כמה מילדי השכונה, והוא הציע לנו קפה. ישבנו והבטנו מוקסמים באש, הקשבנו לדבריו, בעברית משובשת, ולא שמנו לב לזמן העובר, עד שקול אימא שלנו נשמע צועקת את שמותינו במורד הרחוב.

     מיהרנו הביתה. אימא עמדה בפתח החצר, מבוהלת.

     "כבר חושך לגמרי! איפה הייתם!?" קראה.

     "השומר הזמין אותנו לשבת איתו וסיפר לנו סיפורים ואפילו הציע לנו קפה," השבתי לה בתום.

     אימא התחלחלה.

     "אסור לכם אף פעם ללכת עם מישהו זר שאתם לא מכירים, ובטח שלא לאכול או לשתות אצלו משהו!" נזדעקה.

     "אבל למה, אימא?" תהיתי.

     "כי יש אנשים רעים שיכולים לעשות דברים רעים לילדים," אמרה, "וחוץ מזה, בקפה שלו יכול להיות רעל." או כך לפחות נדמה לי שאמרה.

     כך למדנו שאסור לנו ללכת עם אנשים זרים.

     עברנו שנים רבות. בשנת 1992, אחרי מלחמת הטילים הראשונה עם עיראק, החלטתי לשפץ את דירת דמי המפתח שגרתי בה. קניתי אותה שש שנים מקודם לכן, והיא הייתה במצב רעוע. השיפוצים נערכו על ידי קבלן יהודי, שהביא עמו כמה פועלים, וביניהם פועל בן מיעוטים.

     בתקופה זו התראיינתי לעיתון, אינני זוכר איזה, ובין השאר דיברתי בו על היותי הומו.

     עם סיום השיפוצים החלטתי לקיים חנוכת בית ולהזמין אליה את חבריי. זה היה יום שישי. הלכתי לשוק, קניתי משקאות וכיבוד, הכנתי כדרכי סלטים תוצרת בית ובשרים לצלייה על האש, וניקיתי את הבית. בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים שמעתי דפיקה בדלת. דלת הכניסה שלי הייתה אז דלת מתכת, כך ששמעתי אותה היטב.

     פתחתי את הדלת. על סיפה ניצב הפועל בן המיעוטים.

     "אהלן," אמרתי לו, מופתע, "מה שלומך? מה אתה עושה כאן?"

     "באתי לראות את השיפוץ," השיב.

     מהפה שלו עלה הבל חריף של אלכוהול. זה גרם לי לחשד מסוים, אך לא מספיק.

     "בבקשה, תיכנס," זזתי מעם הדלת.

     הוא הביט מסביב, ואז נפנה אלי.

     "יש לך משהו לשתות?" שאל.

     הנדתי בראשי לשלילה. אמנם, המקרר שלי היה מלא בבקבוקי אלכוהול. אבל מכיוון שחשדתי בזה שהוא שיכור, לא רציתי שישתכר במחיצתי עוד יותר.

     "הקבלן סיפר לי שהיה כתוב עליך בעיתון," הוא אמר, "שאתה כזה." הוא לא השתמש במילה המסוימת.

     "כזה מה?"

     "אתה יודע, אחד שאוהב גברים."

     "אוקיי," הפטרתי.

     "אז באתי לעשות לך טוב," הוא אמר.

     הבטתי בו מזועזע.

     "תצא מפה עכשיו," אמרתי לו.

     "למה, אני אעשה לך טוב," הוא אמר.

     "אני לא רוצה, תסתלק מכאן!" הרמתי את קולי.

     הוא לא שעה לדבריי והתחיל מתקדם לכיווני.

     נסוגותי לאחור, צעד אחר צעד, עד שנעמדתי בגווי אל השיש במטבח. הוא התקרב אלי, כמעט נוגע בגופי, הבל נשימתו על פניי, על עורי. "תן לי, אתה תיהנה איתי," הרים את ידיו אלי.

     באורח אינסטינקטיבי לחלון תפסתי בסכין מטבח גדולה שעמדה במתקן לייבוש הכלים, על השיש, לפתתי בניצב שלה ונופפתי בה למולו. "תסתלק מפה עכשיו, או שאני חותך אותך!" זעקתי.

     הוא נסוג לאחור, ובסופו של דבר, אחרי עוד צעקות ואיומים מצדי, הסתלק משם.

     בימים שאחרי כן ישנתי עם סכין מתחת לכר. גם סיפרתי ליוסף ז"ל, השכן מלמעלה, שיש איזה בן מיעוטים שמטריד אותי, ושאם ישמע אותי צועק הצילו שיזעיק מיד את המשטרה. ואמנם, הפועל הזה הפתיע אותי איזה לילה בעוד ביקור מחוץ לדלתי, אבל אז כבר ניגשתי אל הדלת עם סכין ביד אחת ועם טלפון אלחוטי בידי האחרת. "אם אתה לא מסתלק מפה עכשיו אני קורא למשטרה!" צעקתי אל מעבר לדלת. ומכיוון שלא זז, גם חייגתי ליומנאי.

     רק כששמע אותי מדבר עם היומנאי וצועק 'הצילו' נמלט משם.

     חלפו שנים. בשנת 2000 החלטתי להקים בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה, במקום שמשרד יחסי הציבור שלי שכן בו, ברחוב לילינבלום 1 בנווה צדק. שכרתי חלל אחר למשרד מאחור, חבר יקר, ארכיטקט, עיצב לי תוכנית, שכרתי קבלן שיפוצים אמין, ועבודות ההריסה והשיפוץ החלו.

     הקבלן הצעיר הביא עמו צוות. מכיוון שהחלל היה פרוץ לרווחה בפינת רחובות די הומה, הפקיד שומר על המקום.

     השומר היה אותו שומר ופועל בן מיעוטים. אני זיהיתי אותו  מיד, אבל לא אמרתי דבר.

     בלילה, כמו מדי לילה, הייתי קופץ מהבית, שעמד במרחק 20-30 מטרים ממשרדי, כדי להכין משימות לעובדיי ליום המחר. כך יצא, שהייתי חייב לעבור דרך החלל הקרוע של מה שעמד להיות בית קפה, עד אל דלתו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בעודי מדלג בין ערימות הקרשים ושברי הקירות, הוא הגיח מאיזו פינה. "אני רוצה להגיד לך שאני מצטער," הוא פתח, "בפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שנים, הייתי אלכוהוליסט, והתנהגתי כלפיך לא יפה. אני מבקש ממך סליחה. אבל אני מבקש שלא תספר שום דבר מזה לקבלן, עכשיו, אחרת הוא יפטר אותי ואני אשאר בלי עבודה, ויש לי משפחה לפרנס."

     נצרתי את הסיפור הזה בלבי. לא אמרתי לקבלן ההוא דבר. מאז עברו 17 שנים. אני חושב שכבר אפשר לספר את זה.

     אינני יודע אם הפועל הזה עוד בחיים. כבר אז היה די מבוגר. אבל הסיפור הזה היה נצור בלבי כול השנים, מאז הייתי ילד בן עשר ועד עכשיו. הפועל הזה, שבילדותי קירב אליו אותי ואת אחי בשביל לשמוע את סיפוריו ולשתות קפה מפינג'ן על האש, הוא אותו בן מיעוטים שניסה לתקוף אותי בביתי בשנות התשעים ושב אל חיי בשנות האלפיים, כדי להתנצל.

     ככה זה בחיים. והכול אמת.