השאלה שאיננה צריכה להישאל

הערב נפתח שבוע הספר העברי תש"ע. הוצאת הבית שלי, הוצאת "כתר," הזמינה כמדי שנה את סופריה להרמת כוסית בדוכן בכיכר רבין בתל אביב. נחמד לצאת מן הבית, להגיע לכיכר ולפגוש בה את סופרי ההוצאה, עורכיה ומנהליה, וגם סופרים ומו"לים אחרים. הפגישות האלה שמחות. מי שכותב על שבוע הספר ומתאונן על מצבו של הסופר העברי, על מצב המו"לות ועל מבצעי המכירות של ספרים שוכח ששבוע הספר הוא חגם של הסופרים. אחת לשנה הם יוצאים מחדרי הכתיבה שלהם, ונפגשים איש עם רעהו, וגם עם קהל, בכיכר. זה אמנם מתיש, כמו להסתחרר בתוך מערבולת של כוחות רבים, אבל זה גם משמח.

הדבר העיקרי שהתיש אותי היה השאלה מה עם הספר הבא.

על "מעשה בטבעת" עבדתי שבע עשרה שנים בתפזורת, מתוכן ארבע השנים האחרונות שעות ארוכות מדי יום. על ספרי החדש, שיש האומרים שהוא שניים, אני עובד כבר מזה שלוש שנים, בכל רגע פנוי. היום מצאתי את עצמי כותב לתוכו פרק במהלך נסיעה ברכבת לבאר שבע. בימים אחרים זה נעשה ליד שולחן הכתיבה, תוך כדי חלומות, בזמן ריצה בחדר הכושר. הספר הולך איתי לכל מקום, בולע לתוכו ופולט מתוכו רגשות, חלומות, זכרונות, סיפורים מפה ומשם. הוא חי, הוא נושם. הוא איתי.

כאשר שואלים אותי את השאלה הזאת, מה עם הספר הבא, משהו בתוכי מתכווץ. אני מרגיש שעומדים עלי לזרזני. אבל הספר בתוכי לא אוהב את זה. הוא מרגיש כמו עובר. הוא עוד מתרקם. עוד לא הגיעה שעתו להיוולד. והשאלה הזאת, שאלה חברית, אוהדת, נתפסת על ידיו כפלישה למקום שלא ראוי לפלוש אליו. מפני שהספר מתרקם במחשכים. וברגע שאני נשאל על אודותיו אני נכנס למגננה, מבקש לשמור על השקט שלי, על פרטיותי.

כן, אני אומר, אני כותב מדי יום. מוסיף פרקים לאחור. הדמויות עוד חיות, ומביאות עימן סיפורים. אבל זה כל מה שאני מוכן לומר. וגם זה הרבה מדי.

ספר שנמצא בתהליך הירקמותו הוא הוויה ערטילאית, המבקשת לה מילים, בוררת מילים, חוזרת בה, משתנית ללא הרף. ברייה כזאת, שעוד לא הצמיחה עמוד שדרה, רקמות ושרירים, אינה יכולה להיות חשופה באור הבוהק של השאלה המניעה את שוק הספרים.

להבא, כשתפגשו סופר או סופרת, אל תשאלו אותם מה עם הספר הבא. אמרו להם רק, שאתם מקווים שהוא או היא כותב/ת. ואז נענה כן, ונחייך חיוך כומס סוד. כך מוכרח הדבר להיות.

מודעות פרסומת

השאר תגובה