הסתבכתי עם מפכ"ל המשטרה (סיפור)

זהו סיפור שלם שחלמתי. משתלם לי לישון.
🙂

מודעות פרסומת

מכל האנשים בעולם, הסתבכתי דווקא עם מפכ"ל המשטרה. ואני בסך הכל רציתי למלא דלק.

נסעתי בפיאט פונטו של האקס שלי, דודי, ונכנסתי לתחנת "דלק" הישנה מול הכפר הירוק, התחנה היחידה שעמדה שם מאז ילדותי,  למלא אותה בדלק, כדי שיספיק לי לנסיעה.

איך שנכנסתי לתחנה ראיתי שכל רציפיה תפוסים מלבד הימני, זה שהכי קרוב לדלתות המשרד והמסעדה. אז כיוונתי לשם את הרכב. אותתתי, פניתי שמאלה ונהגתי אל נתיב המכוניות הימני ביותר.

ואז, כשעצרתי בשקט, הם היו שם. קצין משטרה גבוה במדים, גבה קומה וזקן, אבל מדושן פנים, וקצינת משטרה גבוהה ושמנה, עם אגן של אווזה ופנים של חזיר.

ברגע שעצרתי התנ"צ התנודד על מקום עומדו, כאילו פגע בו משהו. הקצינה מיד אחזה בזרועו.

יצאתי מהרכב כדי למלא בעצמי – אני שונא שמשרתים אותי – שעה שקראה לי.

"אדוני," היא קראה, "בוא הנה, עם תעודות!"

הייתי כל כך מופתע שסבתי לאחור. חשבתי שהיא מדברת אל מישהו אחר.

"כן, כן, אתה," היא קראה, "הג'ינג'י עם הליפה בראש."

שמעתי איך כינתה אותי וכעסתי, אבל לא העזתי להראות את זה. הוצאתי את הארנק מכיסי, קרבתי אליה והושטתי לה את תעודת הזהות.

"אבל מה עשיתי?" שאלתי.

היא הוציאה מן התיק שלה פד מתכת אליו הייתה צמודה חבילה שלמה של דפי תלונה, והעתיקה פנימה את פרטי הזהות שלי.

"אבל מה עשיתי," שאלתי שוב, מבוהל.

"אדוני, אל תתחכם. כרגע דרסת את המפכ"ל," אמרה ביבושת.

חשבתי שאני מתפלץ.

"אני!? אני רק נכנסתי לכאן למלא דלק!"

היא לא ענתה לי, והמשיכה לרשום לי את התלונה.

הבטתי במפכ"ל. הוא עמד שם זקוף, מגולח למשעי, עם קצת עודף משקל. מדיו היו מגוהצים ונעליו המצוחצחות בקפידה החזירו את ברק השמש. הוא לא נפגע ולו כנימה.

"אדוני המפכ"ל," פניתי אליו בקול נואש, "איך זה יכול להיות, הרי אין עליך אפילו שריטה!?"

המפכ"ל הציץ בי מבעד עיניו החמות, וניגש אל החלון הימני של הרכב. החלון היה קצת פתוח, כי מקודם עישנתי. הוא לחץ בחוזקה את לחיו אל המרווח בין החלון לבין מסגרת הדלת, השתהה רגע ואז הרים משם את פניו.

"אתה רואה," סימן בידו את הקו שחרץ בלחיו, "הנה. נפגעתי!"

הייתי המום. לא תיארתי לעצמי שאפול ככה לידי כוחות גדולים ממני. ועוד בלי עדים.

הסתכלתי סביבי. עובדי התחנה היו עסוקים כל אחד בשלו. כך גם הנהגים בכלי הרכב והסועדים במסעדה הסמוכה. הייתי לבד לגמרי.

"אוי, גם אני נפגעתי!" קראה הקצינה הפרה והטיחה עצמה על מכסה הרכב הקדמי שלי, כאילו נתקעתי בה בברכיים, ואז הרימה עצמה בעליצות למצב עמידה.

היא הביטה במבט מלא כוונה וריצוי אל המפקד שלה. הוא חייך אליה מאוזן לאוזן.

שלפתי את הקלף היחיד שנשאר לי, שאני כמעט לא עושה בו שימוש. קלף מנצח במצבי הסתבכות עם רשויות החוק.

"מצאתם לעצמכם את מי להאשים בהאשמות שווא," אמרתי להם, "את הבן הבכור של נשיא בתי המשפט לנוער."

"את מי!?" קפצה הקצינה.

"מה ששמעת," אמרתי בנחת.

"מה שמך," שאלה הקצינה, ואז הביטה בטופס התלונה שמילאה לפני רגע. "אה, אילן שיינפלד. שיינפלד ה-י-ה נשיא בתי המשפט לנוער," הדגישה.

"הנשיא ל-ש-ע-ב-ר," הוסיף המנכ"ל בקול מלא עונג.

היה ניכר בהם שהמעמד משעשע אותם, משום מה.

אבל אותי לא שעשע כלל וכלל. לא רק מפני שאני פוחד משוטרים, ומפני שעשיתי שימוש לרעה בשם של אבא שלי, אלא גם מפני שבאותו רגע הבחנתי שהרכב שלי נעלם. נעלם כלא היה.

חיפשתי מסביבי, בדקתי בנתיבי המכוניות האחרים, אבל הם היו ריקים לגמרי. שאלתי את עובדי התחנה האם ראו את הפיאט פונטו שלי. הם אמרו שלא. ואז אחד מהם נזכר שראה מישהו נכנס אליה, מתניע – ונוסע משם.

"אבל איך זה יכול להיות," צרחתי מבהלה ומזעם, "הרי המפתחות היו לי ביד!"

אבל אז הסתכלתי בידיים שלי והן היו ריקות. כנראה שכחתי את המפתחות בתוך הרכב.

בזמן שהתעכבתי בוויכוח הטיפשי עם המפכ"ל, תנ"צ שנלר, ועם הקצינה, סנ"צ אברמסון, כך היה כתוב על פסי המתכת המוצמדים לכיסי חולצותיהם, הרימו לי את הרכב.

וזה בכלל לא היה הרכב שלי, אלא של האקס. הוא השאיל לי אותו בתנאי שאבוא לאסוף אותו ואת בן הזוג שלו מחופשתם בדרום.

לא ידעתי מה לעשות. אז הנחתי למפכ"ל ולקצינה שלו והתקשרתי אליו בטלפון הנייד.

דודי היה מאוד נחמד ולא עשה מזה עניין. הוא ביקש לדעת רק דבר אחד. איך אחזיר אותם הערב הביתה. הוא לא רצה להיתקע בדרום, בערד.

"אתה לא יודע כמה משעמם כאן," אמר.

"אבדוק אם אני יכול להשאיל את האוטו של אבא שלי," אמרתי לו, "ואם לא אשכור מכונית."

"איך תשכור מכונית," שאל דודי, "הרי אין לך יתרת אשראי באף כרטיס."

הוא צדק. הרי בגלל זה השאלתי ממנו את הרכב.

"טוב, אני עוד אראה," גמגמתי, "אשאיל רכב מאחד מאחיי או ממישהו אחר. אל תדאג, אני אגיע אליכם."

ניתקתי ונסעתי משם בטרמפים אל בית הוריי ברמת השרון.

הוריי לא היו בבית. מי שפתח לי את הדלת היה אחי הצעיר אביב, שבילה שם עם חבר נעוריו. הוא שמח לראות אותי, אבל איך שנכנסתי הביתה אמר לי לעצור היכן שאני עומד.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

"תראה מה אתה מכניס הביתה," אמר והצביע על הרצפה.

על הרצפה הנקייה, שאמא שלי בדיוק סיימה לנקות, מרחתי טיט.

הסתכלתי עליו ואחר כך הרמתי את נעליי. הן היו מלאות בטיט ורוד.

"כנראה דרכתי על משהו בתחנת הדלק," התנצלתי. "אל תשאל מה קרה לי שם."

"חכה רגע," השיב אחי, וניגש להביא מטלית לחה מן המטבח.

כרעתי על ברכיי וניקיתי את הטיט הוורוד מרצפת הבית. כשסיימתי הייתי מרוצה. הרצפה הבריקה כמקודם.

אבל הוריי לא היו שם, וגם רכב לא היה לי.

התיישבנו על הרצפה לדבר. הוא ישב על הארץ ואכל משהו. אני נשענתי בגווי אל הסף.

סיפרתי לו מה קרה לי בתחנת הדלק, איך הסתבכתי עם המפכ"ל והקצינה שלו, וחשבתי עליה, על הקצינה המפוטמת הזאת, ופתאום היא הופיעה. כן, פתאום היא הופיעה על סף הבית שלנו, יחד עם עוד שתי חברות קצינות שלה, אחת מהתביעה והאחרת מן הפרקליטות, שתיהן שחרחרות ורזות, לבושות במדים הדוקים.

"מה את עושה פה!?" צרחתי עליה, "מה את רודפת אחרי לכל מקום!?"

"מה אני עושה פה," שאלה אותי כמו הד, "מה אתה עושה פה, חוצפן!?" שאלה והחוותה בידה מסביב.

רציתי לומר לה שאני יושב בבית הוריי. אבל אז ראיתי שאני בכלל לא יושב בבית הוריי, אלא על ספו של בית משפט השלום ברחוב וייצמן.

זה כבר היה לי יותר מדי.

קמתי, וניערתי את האבק מבגדיי.

"מי זה," דחקה הקצינה השחרחורת מן התביעה, שנראתה כבת חמישים, תימנית, את מרפקה בצדודית של שלומית אברמסון.

כבר לא היה אכפת לי שהנעליים שלי מלאות טיט ורוד, גם לא שמילאה לי תלונה והעלימו לי את הרכב. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה בחוזקה.

שלומית אברמסון הסמיקה, שמטה מידיה את תיק המסמכים שנשאה בחיקה, והצמידה אותי אל ירכיה.

שנים אחרי כן, כשסיפרנו את הסיפור לילדים, לנכדים, סיימתי אותו בקול נכאים, ואמרתי – ואני בסך הכל רציתי למלא דלק.

מודעות פרסומת

השאר תגובה