ערבות הדדית – וגורלו של גלעד שליט

אילן שיינפלד

"חינכתי בצה"ל עשרות אלפי לוחמים ומפקדים. הבטחנו להם תמיד

שאם יפלו בשבי נעשה כל שביכולתנו כדי להביא לשחרורם. מעולם

לא הבטחנו להם שנעשה הכל"

(אלוף מיל' אלעזר שטרן, ידיעות אחרונות, 28.6.10)

מעשים גדולים, כמו תקומתה של תנועה לאומית, הגדרת לאום, הקמת מדינה, פיתוחה ושמירה עליה, מחייבים כמה עקרונות יסוד, שבלעדיהם אין המעשים האלה יכולים לבוא לידי מימוש. הראשון שבהם הוא עקרון הערבות ההדדית. כאשר קמה קבוצה, בונה לפרטיה מסגרת שייכות לאומית, היא מגדירה את הזכויות והחובות של מי שמבקשים להיכלל בה. אבל כדי שתשמר את כוחה כלפיהם, היא גם מבטיחה להם דברים. הדבר החשוב ביותר שמבטיח הלאום ומבטיחה מדינה לאזרחיה הוא ההשתייכות.

ההשתייכות לקבוצה, אם היא משפחה, קבוצת דעה או אמונה, מדינה או לאום, מיוסדת על עקרון הערבות ההדדית. כל אחד מן הפרטים בה נדרש לעבור את גבולות עצמו, לדאוג לא רק לקידומו ולשלומו כיחיד, אלא גם לתת מעצמו למען קידומה והתמד קיומה של המסגרת אליה הוא שייך. השתייכות הפרט לקבוצה מיוסדת על עקרון הערבות ההדדית, מאחריו עומדת זיקה של יחסי נתינה ומלקוח. היחיד מוותר על חירותו, על התמקדותו המלאה בטובתו בלבד, מאציל חלק מכוחות הנפש והיצירה שלו אל הכלל, כדי לקבל ממנו מידה מסוימת של ביטחון. הביטחון הזה הוא פרייה של הערבות ההדדית. אני נותן לכם את חירותי, ולעיתים את שלומי ואת חיי, כדי שתשמרו עליהם מכל משמר, ותגוננו עלי כשם שאני מגן עליכם.

בראשית קימומם של לאום ומדינה הפעולה מכוח העקרונות האלה היא תמיד נחלתם של יחידים, מנהיגים. בני אדם אלה מוותרים, מכוח חזונם ורצונם בהגשמתו, על טובתם האישית, למען הכלל. גם אם טענתם להנהגה ופעולתם במסגרתה מקנה להם כוח, לעתים כוח להשחית, הם תלויים לגמרי בשיתוף הפעולה של הרבה יחידים עימם, ובהסכמה על עקרן הערבות ההדדית. בלעדיו לא תיתכן הגשמתו של שום חזון. מפני שבלעדי כוחו של ההמון, המון פרטים, המון בני אדם המסכימים ביניהם על מטרה משותפת ומוכנים לתת למענה את כוחם ולעתים את חייהם, אי אפשר להגיע להגשמה של רעיון.

הדברים הללו הם הבסיס עליו התפתחה הציונות, הם התשתית מתוכה ועליה הוקמה מדינת ישראל, הם העקרונות לפיהם הוקם צבאה. הציונות קמה מתוך ההכרה, כי רק הקמת מדינה לעם היהודי, מדינה עם ארץ, צבא וחוקה, ניתן יהיה לשמרו מפני הכחדה. הכרה זו רק מתחדשת מאז הוקמה מדינת ישראל. יכולים אנו לבוא בטענות, בתביעות ובביקורת כלפי נבחרי ציבור אלה או אחרים. יכולים אנו להעמידם תחת שבט ביקורת ואף לענשם. אך אמתו של דבר אינה מותנית באישיותו, בהישגיו או בשחיתותו של מנהיג זה או אחר. הראייה, אנו ממשיכים לקיים כאן מדינה, מתוך הכרה יומיומית בעובדה, שבלעדיה לא יהיה לנו קיום. לא כיחידים, ודאי שלא כעם.

עקרון הערבות ההדדית נשחק כאן בעשורים האחרונים, עם עליית הליכוד לשלטון, הזמנתו של פרופ' מילטון פרידמן לישראל, בשנת 1977, והחלתם של עקרונות הכלכלה החופשית על המשק ועל החברה בישראל. מילטון פרידמן נפגש אז עם בכירי המשק, וניסה להנהיגו ברוח תורתו, לפיה השוק פועל בצורה האופטימלית כאשר אין הממשלה מנסה להסדיר אותו. עם בחירתו של בנימין נתניהו, בשנת 1998, התחדשה העשייה ברוח תורתו ביתר שאת. בנימין נתניהו היה לאדריכל ההפרטה של המשק הישראלי, שיצרה כאן מעמד של בעלי הון, ופוררה את הרקמה החברתית של ישראל.

עם המהפך השלטוני בשנת 1977 קרסה החברה הציונית-סוציאליסטית שהייתה כאן. תנועת העבודה, שהקימה את מדינת ישראל ושלטה בה, פורקה ממוקדי הכוח המרכזיים שלה ומנכסיה. ייתכן שהיה בזה הכרח. אבל התהליך הזה הביא גם לתוצאות הרות אסון. להתפתחות אינדבידואליזם קיצוני ככוח מניע של הפרטים בחברה הישראלית, ולהתמוטטות התפיסה של מדינת הסעד. זו, שיש לה אחריות ממסדית כלפי רווחת אזרחיה, בתחומי הביטחון, הבריאות, החינוך והרווחה.

התפתחות זו באה לידי ביטוי בקריסתן של מערכות הבריאות, החינוך והרווחה בארץ. כאשר הגיעו לכאן גלי העלייה הגדולים, אם מאתיופיה, ב"מבצע שלמה," ועם ממדינות חבר העמים לשעבר, הם מצאו עצמם נקלטים במדינה, שתפיסתה הכלכלית-חברתית, מוסדותיה והרשויות שלה אינם ערוכים לקלטם כבעבר. לכן, בצד השתלבותם המוצלחת של המוני עולים בחברה הישראלית, נוצרו כאן תופעות אופייניות לגלי הגירה, אבל קיצוניות מבעבר, כמו הסתגרות בתאים חברתיים-תרבותיים, פשיעה ועזובה חברתית.

המגמות הללו באו לידי ביטוי גם ביחסה של החברה הישראלית לשירות הצבאי. עד המהפך השירות בצבא היה בגדר קונצנזוס שאין עליו עוררין. מאז, ככל שהתפוגגה הערבות ההדדית בין הישראלים, ונשבר אמונם במערכות השלטון, חל שינוי מהותי גם במידת המוטיבציה לשרת בצבא. אחרי מלחמת הלבנון הראשונה, בשנת 1982, ששיסעה את החברה הישראלית לשסעים, החריפה מגמה זו, עם הקמתו של ארגון הסרבנות "יש גבול," וארגונים נוספים.

בתוך החלל הערכי הזה התרחבה תופעת ההשתמטות מן הצבא, הן בקרב חילוניים והן בקרב החרדים. הסדר 'תורתו אמונתו,' שקבע דוד בן גוריון, במטרה ליצור סטטוס-קוו עם הישוב הישן, הפך למעשה של נוולות חברתית, להכשר שניתן לחרדים לחיות על חשבון הכלל, מבלי לתרום לו. ועדת חוק טל, שהוקמה כדי לתקן את המצב, לא הצליחה לגבור על שיקולים פוליטיים שהנחו את ראשי ממשלות ישראל, וכך, מלבד הנח"ל החרדי , נוצר מצב מעוות שבו חיה החברה החרדית על חשבון מעמד הביניים בישראל.

כל הדברים הללו קשורים במישרין לגורלו של גלעד שליט.

ככל חייל, כאשר התגייס גלעד שליט לצבא בא למלא את חובתו האזרחית. לתת את היקר לו מכל, את עצמו, את חייו, למען הכלל, מתוך ידיעה כי נתינה זו תקנה לו ולמשפחתו זכות חיים. ככל חייל, הוא חונך הן במערכת החינוך שגדל בה והן במערכת החינוך הצבאית על אחוות לוחמים, על ערבות הדדית. איתרע מזלו שנפל בשבי, ומזה ארבע שנים הוא חווה על בשרו את התמוטטות ערכיה של החברה הישראלית, את שברונה ואת חסרונה במנהיג, שיהיה עז נפש דיו כדי לעשות את הנדרש על מנת לשחררו: לשחרר את האסירים הפלסטיניים, ובהם גם רבי-מרצחים, כדי להשיב את גלעד הביתה.

בימים האחרונים, עוד לפני יציאתה של משפחת שליט לצעדה שלהם, ממצפה הילה עד לביתו של ראש הממשלה בירושלים, רבים הוויכוחים לכאן ולכאן. מה המחיר שראוי לשלם בעבור חייו של חייל בודד, ומה הערבות שתינתן בידינו, כי רבי-מרצחים אלה, שישוחררו ככפרתו, לא ישובו למעשיהם הרצחניים.

אך מעטים מאוד מבין המבטאים דעתם על הדבר הזה אינם מזכירים את עקרון הערבות ההדדית, הוא העומד בבסיס קיומנו כאן, ובלעדיו אין לנו סיכוי לחיות כאן ואין לנו גם תכלית.

הצעדה שיצאה ממצפה הילה לירושלים היא אמנם כלי לחץ לגיטימי על ראש ממשלת ישראל ושריה, לכוף את גוום, להשלים את עסקת השבויים ולהחזיר הנה את גלעד שליט. אבל אל נא תטעו. הצטרפותם של מאות אלפי ישראלים לצעדה אינה רק צעד של הזדהות עם כאבה של משפחת שליט. זוהי זעקתו של הרוב הדומם בחברה הישראלית, זה הנושא את עול הערבות ההדדית כל יום מימי חייו, בשירות צבאי, בעבודה במשק ובתשלום מיסים, וזועק כעת את רצונו – חידושה המלא של הערבות ההדדית, כבסיס לחיינו כאן.

אם בנימין נתניהו, אהוד ברק וחבר מרעיהם לא יבחינו בדבר הזה בהקדם, הם לא רק יחמיצו את המסר העמוק העולה מן התנועה העממית הזאת. הם גם יפסידו, ובצדק גמור, את שלטונם.

כדוגמה לעיוורון ולליקוי-המאורות, שגם נתניהו וברק כנראה לקו בו, הבאתי את דבריו של אלוף (מיל) אלעזר שטרן, כפי שפורסמו מפרי-עטו הבוקר ב"ידיעות אחרונות." דברי איוולת אלה הן דוגמה מצערת לשברון ערכיה של החברה הישראלית, כפי שהוא עולה מדברי אדם שהיה לוחם ומפקד, ולמגינת הלב, גם קצין חינוך ראשי בצה"ל. אם אלה מחנכינו, אין תמה על רפיסות המנהיגים.

מודעות פרסומת

6 thoughts on “ערבות הדדית – וגורלו של גלעד שליט

  1. "…..מה המחיר שראוי לשלם בעבור חייו של חייל בודד, …." רצוי שהחייל הבודד הזה יהיה חבר של ראש הממשלה – כטננבאום – אז כל מחיר ישולם.

  2. אהלן אילן.

    הרשה לי להצטרף למברכים על הבלוג החדש ולומר לך שאני נהנה לעקוב אחר הדברים שאתה כותב.

    בעיניי, הצורה שבה הצגת את התפתחות הערבות ההדדית במדינה לוקה בניסיון להסביר תהליכי עומק רחבים שעברו על החברה הישראלית באמצעות אירועים היסטוריים ספציפיים (מהפך 77', מלחמת לבנון ועוד). האמת בדבר תהליכי השינוי היא עמוקה יותר, והיא קשורה גם לאופן שבו אנו מפרשים את המושג 'ערבות הדדית'.

    ערבות הדדית הייתה נגזרת של שותפות לאמונה ('כל ישראל ערבים זה לזה'), ולא הבסיס שלה. לנו היום קצת קשה להבין קהילות שלמות שקידוש השם נמצא בראש מעייניהן וכל מעשי הנהגת הקהילה נגזרים ממנו, אבל כך היו פני הדברים בחברה היהודית. לחילוניות הישראלית לקח דור או שניים עד שהיא הצליחה להמיר את הבסיס האמוני לערבות הדדית בבסיס 'חברתי'.

    הבסיס החדש הוא, אם תרצה, מודרני יותר, אינדיבידואליסטי יותר ונהיר יותר לחברה המבוססת על שיח זכויות במקום שיח מצוות, אבל יש בו שינוי נוסף, והוא – זו כבר אינה ערבות הדדית שאינה תלויה בדבר, או כמו שקראו לזה פעם, עניין שבין אדם למקום. הראייה נמצאת בפוסט שלך, המדבר על הדברים מנקודת מבטו של חייל העומד להתגייס, ושואל את עצמו, איזו ערבות הדדית אני מקבל בתמורה להקרבה שאני מקריב, כאילו שלא הוא האיש שנקרא בנקודת הזמן הנוכחית לתרום את חלקו בערבות ההדדית של החברה הישראלית.

    הבלבול השורר בשיח הנוגע לגלעד שליט נובע בין השאר מהתפצלות המושגים העומדים בבסיס הפרשה, ובראשם, כאמור, 'ערבות הדדית'. פחות מדברים על כך שגלעד שליט נושא על כתפיו חלק עצום מיכולת העמידה של ישראל אל מול הסיטואציה העזתית, משום שקשה לאנשים לגייס לעזרתם את מושג ההקרבה, שהוא במקור מופע קיצוני אך בלתי נפרד ממושג הערבות ההדדית. פחות מדברים על כך, אבל עדיין רבים מבינים זאת, שאחרת היינו רואים 400,000 איש צועדים למענו, ולא 10,000.

    קטונתי מלהכריע בשיקולים המניעים את קובעי המדיניות – חיילים לשעבר והורים בעצמם – אשר מכריעים עד כה נגד עסקה עם חמאס וגם נגד מבצע שחרור נועז/מסוכן. עם זאת, הדיון הקושר מסר פוליטי ברור, ביקורת חברתית פסימית ופרשה כאובה שההכרעה בה רחוקה מלהיות פשוטה נראה לי כלא יותר משילוב של בלבול וכאב.

    בתקווה שסבלו של גלעד בשבי יסתיים במהרה.

    1. גדי,
      תודה על התגובה. ההבחנה שלך לגבי שורש הערבות ההדדית ביהדות היא מאירת עיניים. לא הבנתי רק דבר אחד, את המשפט "משום שקשה לאנשים לגייס לעזרתם את מושג ההקרבה, שהוא במקור מופע קיצוני אך בלתי נפרד ממושג הערבות ההדדית. " אם תוכל להרחיב בזה, אשמח.
      אוהבך,
      אילן.

  3. כדי לענות לך מהו מושג ההקרבה שהזכרתי כ"מופע קיצוני אך בלתי נפרד ממושג הערבות ההדדית" אני אחזור לרגע למובניה המתפצלים של "ערבות הדדית".

    ישנו המובן הנפוץ כיום, החילוני, החברתי, לפיו הערבות שלי לכלל שאליו אני שייך היא תמונת ראי משלימה לערבות של כל חבר אחר באותו כלל. בדוגמה שהזכרת, חייל שמתגייס למען המדינה יודע שכל האזרחים בני גילו מחויבים בדיוק כמוהו ושכולם מחויבים לשמור על בטחונה של המדינה, כפי שהמדינה מחויבת לשמור על בטחונו גם אחרי שיסיים את שירותו. מכאן, אגב, הזעם העצום על כל פרט או ציבור שכופרים בשותפות לחובה זו, שכן הם מערערים לפי הגישה הזו את בסיס הערבות ההדדית שמתבסס על שוויון בנשיאה בנטל, ושוויון בזכות לביטחון.

    וישנו המובן המקביל, האמוני יותר. אמוני לאו דווקא במובן היהודי, אלא במובן שקשור ישירות למצפון ושיקול הדעת של היחיד, אשר מנתח את המציאות באופן עצמאי ומגייס מתוך עצמו מוטיבציה שאיננה תלויה במעשיהם של אחרים או נכונותם לתרום כמוהו. ברור ששני המובנים מתערבבים אצל מרבית האנשים אבל ניתן לזהות את אלה שהמובן האמוני הוא העומד בלב ההתנהלות שלהם אל מול השירות הצבאי, ולעומתם אלה שמוצאים את המובן החברתי כמתאים להם יותר וכזה שקל להם יותר להתחבר אליו. ואף שערבות הדדית אמונית יכולה להיות ייחודית וחילונית למהדרין (אפילו בדבר הזה שנקרא 'מורעל' אפשר לזהות את זה), בכל זאת לא מפתיע לגלות שהיא הולכת ונעשית נפוצה יותר בקרב חיילים המשתייכים למחנה המכונה 'דתי לאומי', ונובעת ממקורות משפחתיים-קהילתיים ולא כלליים-לאומיים.

    לא מפתיע גם שמופעי הקרבה וגבורה יוצאי דופן מתגלים לעתים קרובות יותר בקרב חיילי המודל האמוני, כי הם אינם מודדים את הנתינה שלהם מול החברה והתמורה שהיא מציעה אלא מול עצמם ואמונתם בלבד. יש הרי ביטויים של התגייסות שברור שהחברה לעולם לא תוכל לגמול עליהם באמת, מעבר אולי לאות גבורה, וגם זה לא תמיד. מצד אחד יש הרבה ברכה בגישה החילונית-אינדיבידואליסטית שנוטה לכיוון של 'אין שום דבר שמצדיק למות בשבילו' (אני זוכר את עצמי מתקשה מאוד לצעוק את המלים "ואף להקריב את חיי" בטקס סיום הטירונות), ומצד שני יש משהו מבהיל במחשבה שלא יישאר אף אחד שיהיה מוכן במקרה הצורך לסכן את חייו ולהקריב מעצמו גם את אותם דברים שלא ניתן לפצות עליהם – כמו ארבע שנים בשבי – בשם האמונה שזה הדבר הנכון לעשות.

    ופה מגיע עניינו של גלעד שליט. בעיניהם של הרבה מאוד אנשים בארץ יש משהו בלתי נסבל בעובדה שמניחים לו להימק בשבי העזתי ולא עושים כל מה שרק אפשר בשביל לשחרר אותו. מעבר לרגש ההורי שאף אחד לא מצפה ממנו להיות רציונאלי – נמצאת פה הדבקות במודל החברתי, שחושש כי המוטיבציה לשרת תדעך אם נדרוש מחיילים לשלם מחיר שחורג ממה שחברה יכולה אי פעם להציע לו בתמורה. הרבה דמעות ניגרות משום שבמקרה של גלעד מצופה ממנו במובלע, ואולי באונס, להתחבר למודל האמוני, ולהיות חזק בשביל כולנו, אף שרבים מאיתנו כבר אינם מסוגלים לתעצומות הנפש שנגזרות ממצבו.

    1. גדי,
      אני אוהב חיים מטבעי, ובמשך שנים רבות, במשך נעוריי, חשבתי שאין דבר שראוי למות למענו, ודאי שלא אבנים קדושות או נחלה, כמו במקרה ירושלים והשטחים הכבושים. אבל אני מוכרח לומר, שאחרי האכזבה העמוקה שלי מהסכם אוסלו ומן ההתנתקות, וביתר שאת מן ההתגברות של האנטישמיות במערב, בד-בבד עם ירידת קרנה של הממשלה הנוכחית ויכולתה לשלוט ובעיקר להנהיג את העם הזה למחוזות של שלום, אני חש שאכן יש דברים שראוי להקריב את החיים למענם. והדבר המרכזי שבהם הוא זכות קיומה של מדינת ישראל. אמנם, לא כמדינה כובשת, ומספחת שטחים, אבל בהחלט כמדינה יהודית דמוקרטית במרחב המזרח התיכון.
      אני מניח, שזה עמד גם בבסיס תודעתו של גלעד שליט, כמו של כל חייל בשירות חובה ומילואים. אבל בציפיה ממנו להיות חזק בשביל כולנו, כדבריך, אין כדי להפחית מעומק האחריות שלנו ושל ממשלת ישראל לגורלו.
      בנימין נתניהו קבע 'רף מחיר' שאינו מוכן לעבור אותו, כדי לא לסכן את ישראל, כאילו ישנו בכלל מחיר לנפשו של גלעד שליט. וכאילו מדינת ישראל עומדת חסרי אונים מול כמה עשרות רבי מרצחים, שמסכנים את קיומה עד כדי כך, שנתניהו אינו מוכן לשחררם חזרה לשטחים, ומשלה את עצמו, ומשטה בנו, כאילו יש ביכולתו לכפות את הגלייתם. אבל האמת היא, שגם הרמטכ"ל וראשי זרועות הביטחון, ובהם שר הביטחון בממשלתו, מאמינים שיש לשחרר את כולם ולהשלים את העיסקה. מה שנעשה אחרי כן, מה שזרועות הביטחון תעשינה אחרי שחרור האסירים האלה, זה כבר עניין אחר. אבל קודם כל יש להשיב את גלעד שליט הביתה, בתקווה שהוא עוד חי, ושפוי. והדברים האלה אינם בטוחים כלל וכלל.
      רק החזרתו הביתה תשקם את הדבקות במודל החברתי, המבוסס על ערבות הדדית, ומבטיח את קיומנו כאן.

השאר תגובה