ללכת למען גלעד שליט

אפשר להיות איש שמאל בישראל, מבלי לתקוף את בסיס הערכים שעליו היא מושתתת

מודעות פרסומת

הערב, אחרי שינה טרופה ויקיצה עצבנית, ברחתי מהבית אל בית הקפה הקבוע שלי, ה"אספרסו בר," כדי לשתות קפה, להתפכח ולהתעורר. כדרכי, הוצאתי את המחברת וכתבתי. אבל הרגשתי בעצבנות גואה בי, והיא לא הייתה קשורה למצב הערות שלי, אלא לעובדה, שהצעדה למען גלעד שליט הלכה וקרבה לתל אביב.

בחוץ נשבה רוח קיצית נעימה. התנועה ברחוב הרצל זרמה כרגיל ועצי השדרה המשיכו להטיל את צילם על העוברים ושבים. שתיתי קפה, עישנתי סיגריה ולא הפסקתי להרעיד את הרגליים מתחת לשולחן, מפני שידעתי, שאם אסתפק רק בכתיבה על גלעד שליט ולמנעו, הרי זה כאילו לא עשיתי דבר, ותהיה בזה משום צביעות ואחיזת עיניים, משום הונאה.

שילמתי על הקפה וחזרתי הביתה. נעלתי נעלי ספורט, מילאתי בקבוק מים ויצאתי במונית לכיוון הצעדה. בדרך ביררתי במטה המשטרה היכן היא נמצאת, והצטרפתי אליהם. צעדו שם אלפי בני אדם, מבוגרים וצעירים, רובם הולכים ברגל, מיעוטם על אופניים ואפילו קלנועיות. הייתה שם קבוצה נכבדת של עובדי בנק לאומי, עם חולצות לוגו, היו גם עולים חדשים, שדיברו ביניהם ברוסית, קיבוצניקים עם מגפונים וטנבורים, שתופפו בקצב ושרו, וקשיש אחד שהלך לידי, מזיע כולו, כנראה צעד מתחילת הדרך, בצומת הסירה, עד לסיום ההליכה בגשר ההלכה בתל אביב.

על הגשר עמדו מאות בני אדם, שיצאו ממקומות עבודתם באותה שעה, וכשקרבה הצעדה אל הגשר הריעו לה ממושכות. זה חימם את הלב. לא פחות מכך ריגשה אותי רבגוניות הצועדים. הייתה בהם אמונה בדרך, אכפתיות כלפי גורלו של גלעד ובעיקר חוסר ציניות, כזו שהביע השבוע דורון רוזנבלום בטורו במוסף "הארץ," או כזו שביטא המשורר יצחק לאור, בשיר נתעב נוסף מעטו, שפורסם ביום שישי האחרון במוסף הספרות של אותו עיתון.

דורון רוזנבלום כתב על "התנועה השליטאית," והלעיג את משתתפי הצעדה. "אנו זוג פנסיונרים," כתב. "אני סובלת מדיפרסיה, מבריחת סידן ומבעיות האימפוטנציה והדמנציה של בעלי. הוא סובל מהתקשורת השמאלנית ומהנחירות שלי… אתמול ראיתי בטלביזיה ראיון עם אלמנה סוכרתית, שמשתתפת בצעדת השליטאים. היא אמרה שהפעילויות בתנועה נותנות לה טעם בחיים, מרחיבות לה את הריאות וממריצות לה את הצירקולציה," וכו'. ואילו יצחק לאור, במין שיר אליפטי אירוני, כותב "אנחנו, רוכבי האופניים, ראשנו/ למעלה מורכן, למטה דורכות/הרגליים חזק, כדרכן, בלי למה/ בלי כמה. אילו רק ציווה עלינו/ אובמה לשחרר, היינו, יורדים/ מתכופפים ומצייתים, אבל אתה/והוריך די למטה, ודי לנו באיזו/ציטטה מהתנ"ך, כך המאבק/ נמשך, מצטטים, מצייתים/ ודורכים, בין כך וכך הזמן/נמרח, אתה בסוף מערב/ובנינו שלנו יוצאים לטייל/במזרח, והעולם הרי גדול/ופתוח (עמנו קשוח, לא/ימצמץ ולא ירעד). תישן/בשקט, גלעד."

מה שמכעיס בשני הכותבים האלה הוא הכרסום האינטלקטואלי-כביכול, בטון אליטיסטי, בבסיס השותפות ההדדית, המאפשרת לנו לחיות כאן. מה שמרתיח את הדם הוא השימוש באירוניה ובציניות כלפי משפחת שליט והתומכים בה. אמנם, מצבנו המדיני על הקרשים. כך גם מצב המנהיגות כאן. אבל התרעלה הזאת אין בה קורטוב אחד של תיקון או תועלת. נשגב מבינתי מתי ומדוע הפכה ההשתלחות במדינת ישראל, בחברה הישראלית ובבסיס הערכים המשותפים, המאפשרים את קיומה, למין בון טון אינטלקטואלי-כביכול, וחסר יושר וקורטוב של אמת, למעשה, בקרב כותבים והוגים מן השמאל.

חוסר היושר הזה נובע מעצם חייהם בארץ, שעה שהם כותבים דברים כאלה. אם אינכם מקבלים את הבסיס המשותף לקיום הישראלי, ערבות הדדית, מה אתם בכלל עושים כאן? אדרבא, סעו לגולה, וכתבו שם את דבריכם. אבל אי אפשר לחיות כאן, ליהנות מן האזרחות הישראלית, ובו-זמנית לכרסם בבסיס הערכים שעליהם היא מושתתת. ואני כמובן לא מתכוון כאן דווקא לדורון רוזנבלום או ליצחק לאור, אלא לרבים אחרים.

אפשר להיות איש שמאל בישראל, מבלי לתקוף את בסיס הערכים שעליו היא מושתתת. למעשה, מוטב להיות איש שמאל כזה. מפני שאם אתה נוקט בעמדה צינית, השוללת מלכתחילה אפילו את זכותו ואפשרותו של אזרח להשתלב בצעדה למען גלעד שליט, אם אתה מלעיג אפילו את המעשה המעט הזה, אתה נוטל בזה מן הפרט את יכולתו להשפיע, ברגליו, על הנעשה. ואם אתה עושה כן, מה לך להלין על כך, שאין כאן די והותר הצטברות של פרטים כדי לחולל שינוי פוליטי, לחדש את תהליך השלום ולהסיר את התועבות – מאלה שגדעון לוי מתאר מדי שבוע בטורו בעיתון – כדי לאפשר כאן חיים ראויים ותקינים? אדרבא, יתכבדו כותבים כדורון רוזנבלום – מיצחק לאור אינני מצפה לדבר, מלבד פרובוקציות – ויצטרפו לצעדה למען גלעד. אחרי כן יכתבו על מה חוללה בקרבם, ומה הם מקווים שתחולל בארץ. ולא ישתלחו במשפחת שליט, ידקרוה במדקרות עטם, אותם ואת הנותנים להם יד בדרך.

מודעות פרסומת

השאר תגובה