אי ההבנה של החמאס

בספרה "מחברות המלחמה" תיארה מרגריט דיראס את אווירת המלחמה ב1943-1949 בפאריס, ובה את הזוועה שעברה עליה כשהמתינה לבעלה, שיחזור, אם יחזור, מן השבי. דעתה כמעט נטרפה מאי-ודאות לגבי גורלו: "אני עייפה, הדבר היחיד שמיטיב עמי הוא להשעין את הראש על תנור הגז, על זגוגית החלון. איני יכולה לשאת עוד את ראשי. רגלי וזרועותיי כבדות, אולם הן כבדות פחות מראשי. הוא אינו ראש עוד כי אם מורסה. הזגוגית הצוננת. […] אני עוצמת עיניים. אם הוא יחזור נלך לים. זה הדבר שיסב לו את ההנאה הגדולה ביותר. אני חושבת שאמות, איך שלא יהיה. גם אם יחזור אמות. אם יצלצל בדלת – "מי שם?", "אני, רובר." – כל שאוכל לעשות הוא לפתוח ואז למות." […] הראש נשען על הזגוגית. לחיי מתלחלחות. יכול להיות בהחלט שזו אני הבוכה. אחת שבוכה בין שש מאות אלף. זה הוא מול הים."

הטקסט הזה, שאני קורא בזמן הצעדה למען גלעד שליט, מחדד את ההבדל בין חמאס לישראל, בנוגע לטיפול בשבויים. קרובי האסירים הפלסטיניים בישראל אינם חיים באי-ודאות, ויודעים בדיוק היכן הם ובאילו תנאים מחזיקים אותם. לכל עציר פלסטיני בארץ יש כתובת. משפחת שליט מתייסרת שנים באי-ידיעה בדבר בנה. הם זכו לראותו בקלטת שצולמה בשבי, אך אינם יודעים היכן הוא מוחזק והאם בריאותו, הנפשית והפיסית, תקינה. הם חיים באותה אימה שחיו בה שש מאות אלף אימהות ונשים באירופה של מלחה"ע השנייה, כשחיכו ליקיריהן שישובו ממנה, חיים או מתים. בהבדל אחד: נעם ואביבה שליט מחכים לבנם שיחזור אליהם מחטיפה מתוכננת ובנם הוא קורבן של טרור.

ההבדל הזה מבטא את המאבק בין הפלסטינים לבין הישראלים ואת הפער בין החברות הללו ודרגת התפתחותן. הפלסטינים אינם מסוגלים לקיים מסגרת לאומית דמוקרטית יציבה, והחמאס אינה דמוקרטיה. זו תנועת טרור, שטבחה אפילו במתנגדיה מבני עמה, הוציאה אותם להורג ברחובות, או ריסקה את גפיהם בפומבי, מיד עם עלייתה לשלטון.

הדברים האלה צריכים לעמוד בפני כל אדם במערב, התומך בפלסטינים בשם זכויות האדם. הביטו בעריכם הנמלאות במוסלמים ובאימתכם מפני התפשטות האסלאם. גם המתנגדים המרים ביותר מביניכם לא רוצים לחיות בחברה הנשלטת בידי רוצחים כאלה.

את מלחה"ע השנייה הנהיג נאצי, שביקש לשנות סדרי עולם. כיום מאיים אחמדניג'אד על העם היהודי ועל אומות העולם, בפיתוח גרעיני ובתמיכה בחמאס, בחיזבאללה ובגופי טרור בכל בירות המערב. תמיכתכם בחמאס מעודדת את האסלאם בכל מקום בעולם, גם בעריכם, ומחריפה את מלחמת העולם השלישית, שאנו כבר מצויים בה, ועוד עתידה להחריף לממדי אסון.

ולראשי החמאס – הצעדה למען גלעד שליט היא מעשה אזרחי, המביע את תחושת הערבות ההדדית של משתתפיה לחייל ולמשפחתו. ישראל עברה הפרטה כלכלית-חברתית ופירוק רעיוני מואצים, אבל הבסיס המשותף בין תושביה לא נשחק. היינו ונותרנו ערבים זה לזה. אם נדמה לכם, שהתעמרותכם בחייל ובמשפחתו וסירובכם לעסקת שבויים מפוררים את ישראל, אינכם מכירים אותנו ואינכם מבינים את רוחנו. זה רק מזכיר לנו מדוע אנחנו כאן, במי אנחנו נאבקים ולשם מה. ואני כותב זאת דווקא כמי שמצדד בהחזרת המרצחים שלכם בעבור גלעד.

מודעות פרסומת

One thought on “אי ההבנה של החמאס

השאר תגובה