הקסם ושברו – רביזור של "גשר"

היה לי לא נוח הערב, בבכורה של "רביזור" בתיאטרון "גשר."
באתי לתיאטרון עם ציפיות גדולות. בעבורי, כל הפקה חדשה של "גשר" היא בגדר חג. אחרי שהתפעלתי כל כך משפת התיאטרון הייחודית של יבגני אריה בהפקה הקודמת של התיאטרון, ב"שש נפשות מחפשות מחבר," באתי אליו בציפייה לראות כיצד מיישם יבגני אריה את סגנונו התיאטרוני הייחודי בבימוי הקומדיה הקלאסית, שזכתה כבר לאינספור הצגות, נוסחים ועיבודים, ובהם גם העיבוד הישראלי של המחזה, "מבקר המדינה," מאת ידידי, אילן חצור.
העיבוד של יבגני אריה ובתרגומו של רועי חן לרביזור מזמן לצופה חוויה ויזואלית מהממת. יש כאן שימוש מיוחד בתפאורה, שכמו מולידה את הדמויות מתחתיות שאול או, כפי שמגדירה מחלקת המכירות של התיאטרון, ממוחו הקודח של גוגול. גם עבודת השחקנים על שפת הגוף ומחוות הגוף הקומיות היא מעולה.
אבל בניגוד לרבים אחרים בקהל, שהתפוצצו מצחוק למראה השחקנים על הבמה, בעיבוד הלשוני המודרני שנקט בו רועי חן, ובבימויו של יבגני אריה, אני מוכרח להודות שדי התפתלתי בכסאי.
התחושה המרכזית שהייתה לי היא, שהקומדיה הזאת, בגירסתה הישנה, הכפרית, המדברת על מתחזה המגיע לכפר של אידיוטים, המאמינים כי הוא פקיד ממשלתי רם דרג, ומקיימים סביבו הילולת חנופה, אינה עומדת במבחן הזמן. היא כבר לא מצחיקה. היא רחוקה מדי ופשטנית מדי מכדי לשמש אפילו מטפורה לטפשות, לחנופה ולהערצת הכוח השלטוני בעידן מתוחכם כמו שלנו, גם אם כל התופעות הללו שרידות וכנראה תיוותרנה בעינן כל עוד האנושות קיימת.
כל עוד מעבדים את המחזה למונחי מציאות ישראלים, כמו ב"מבקר המדינה," זה עוד עובד איכשהוא. אבל כאשר נתקלים במציאות הכפרית הרוסית הטיפוסית על הבמה, גם כשהיא עוברת קיצור ועיבוד לשוני מודרני, וצבועה בצבעי סגנונו המיוחד של יבגני אריה, זה לא עובד, לפחות לא בשבילי.
יתר על כן, בניגוד להצגות אחרות של "גשר," שכל כך אהבתי והתרגשתי מהן, בשל השילוב המופלא בין יכולת משחק מעולה ושפה ויזואלית מדהימה בעושרה, כאן הייתה לי תחושה של אי הלימה בין סגנונו העשיר של הבמאי לבין עברנותו וחוסר האקטואליות של הטקסט.
זה היה לי ריק. ריק כמו בהצגת בידור מלאה אפקטים. ונורא קשה לי לכתוב את זה על תיאטרון שאני כל כך מעריך ואוהב.

בתוכנייה היפהפיה של ההצגה, הכוללת רישומי סקציות מאת מיכאל קרמנקו, מצוטט קטע ממכתב שכתב גוגול לאיש ספרות אחד, זמן קצר לאחר ההצגה הראשונה של "רביזור." וכך כתב: "רביזור עלה – ובנשמתי פשתה כזאת עכירות. מוזר מאוד… היצירה שלי עצמי נראתה בעיני דוחה, פראית כאילו לא הייתה שלי כלל. התפקיד הראשי נכשל. כך חשבתי שיקרה. חלסטקוב הפך לסתם כזבן רגיל עם פנים חיווורות."

אז אמנם, ההצגה הזאת יפהפיה מבחינה חזותית, ומבחינת היכולת המשחקית הקומית, אבל אותי היא ממש לא הצחיקה. והיו רגעים שהרגיזה אותי, עם העיצוב הסיסי/הומואי/נשי במודגש של רביזור, בכיכובו של אלון פרידמן. זה כבר היה מרגיז, ומביך.

אבל לא משום כך כתבתי את כל מה שכתבתי לעיל.

השחקנים הם טובים. דביר בנדק עושה כאן תפקיד ראשי יפה מאוד כראש עיר, ונוכחותו על הבמה מרשימה. שמחתי לראותו כך על הבמה של "גשר." גם אלון פרידמן מבריק בדרכו בתפקיד הגרוטסקי של רביזור, ורבים אחרים עושים כאן עבודה נהדרת.

אני מניח, ש"רביזור" תהפוך לשלאגר. הקהל הישראלי אוהב קומדיות, והוא מקבל כאן קומדיה בשפה תיאטרונית מיוחדת ובביצוע משובח. השאלה היא אם זה מספיק.

רביזור מאת נ.גוגול. קומדיה מיסטית. תרגום : רועי חן. בימוי: יבגני אריה. תפאורה ותלבושות : מיכאל קרמנקו. מוסיקה: אבי בנימין. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי) עוזר במאי לשפה ודיבור: יוני לוקאס.אסיסטנטים להבמאי: קטיה ששונסקי, סשה קריינדלין. משתתפים: אלון פרידמן, דביר בנדק, נטשה מנור, נטע שפיגלמן, אלכסנדר סנדרוביץ', אורי יניב/יבגני טרלצקי, בוריס אחנוב, דודו ניב, גלעד קלטר, ז'יל בן דוד , ציון אשכנזי, קלים קמנקו, יובל ינאי, רומן גרשקוביץ, אורי אוריין, אנדריי קוליש, אלכסנדר טורפובסקי, מיכאל ריבקין, סווטלנה דמידוב, נועה קולר , דניאל צ'רניש, ויקטור סוקולוב, גור קורן. תזמורת: יעקב זילברמן, ולדיסלב פלוטניקוב, אלכסיי גרישוקוב, איגור אוקון, מארק וולכוב ואלכסנדר דון.

מודעות פרסומת

השאר תגובה