השמאל והאפרטהייד – מחשבות אחרי כנס החירום של האמנים בצוותא

אתמול הייתי בכנס החירום של האמנים במועדון "צוותא" בתל אביב. הרגשתי חובה להיות שם, מפני שכאשר שרת התרבות לימור לבנת מודיעה כי תבחן מחדש את הקריטריונים למתן תמיכה למוסדות תרבות, על פי נכונות אמנים להופיע בשטחים הכבושים, וכי תייסד פרס ליצירה הציונית; וכאשר הודעה זו מלווה בהתפטרות דרמטית, מסיבות אישיות, של ראש מנהל התרבות, שהיה איש מנהל תרבות מעולה ואהוד בקרב כל מוסדות התרבות, אכן ראוי להקים קול זעקה, ולדרוש מן השרה לעצור מיד את מעשיה וגם להשיב את יד ימינה, צח גרניט, לתפקידו.

אבל ככל שהתקדם הכנס, וחבריי מקרב האמנים עלו על הבמה ודיברו, יותר ויותר הבנתי שאין מקומי שם. לבסוף קמתי ויצאתי החוצה.

בעבורי, מי שדיברו שם דברי טעם, דברים מאוזנים, היו דליה שימקו ורגב לוי. הם גם היחידים שדבריהם לא צוטטו בידיעות שהופיעו לאחר מכן בעיתונים. מה שהופיע בתקשורת הייתה קריאתו של דביר בנדק לשרת התרבות להתפטר, – ברוב המקרים לא הזכירו שגם נימק את דבריו בנתונים חשובים וכואבים, על תקציב התרבות – ודברים חריפים שאמרו אחרים בנוגע לכיבוש.

ככל חבריי שנכחו באולם, אני מתנגד לכיבוש. תמיד התנגדתי אליו, ואני מאמין שהדרך היחידה להשכין כאן שלום כרוכה בקץ הכיבוש. אבל אינני חושב שראוי או אפשר להשיב את כל השטחים הכבושים לידי הפלסטינים, כשם שאי אפשר להשיב להם את ירושלים ויפו ותל אביב, עכו ולוד וערים נוספות. כל תכנית שלום תצטרך לכלול גושי התיישבות, שיישארו בשטחים הכבושים, ותמורתם יקבלו הפלסטינים אדמות אחרות. לכן, בין השאר, התנגדתי לחרם על אריאל.

אך אי הנוחות שלי אתמול נבעה מעניין אחר. מן השימוש שעשו חלק מן הדוברים בלקסיקון האפרטהייד. בשנים האחרונות, מאז התפתחו לימודי המגדר והמיעוט באקדמיה במערב, סיגלו לעצמם אנשי השמאל את השימוש בלקסיקון האנטי קולוניאליסטי. מטבעות לשון כמו 'אפרטהייד,' 'קולוניות' וכדומה, הפכו לשגרת לשון בעבור מי שמבקשים לשלול את הלגיטימיות של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל ברחבי תבל, ולחרדתי השתרשו גם בלשון השמאל הישראלי.

האפרטהייד, מדיניות ההפרדה בין לבנים לשחורים, הייתה שיטת שלטון וחיים חשוכה, בדרום אפריקה, בשנים 1948-1994. היא הייתה מבוססת על תפיסה גזענית, המבחינה בין בני אדם שחורים ללבנים, ומאמינה שהשחורים הם בני גזע נחות מזה של אדוניהם. תפיסה זו התוותה חוקים המפרידים את אזורי המחייה ואת הזכויות בין בני גזעים שונים באותה יבשת, יצרה מערכת ענישה מתאימה ובנתה את המציאות בהתאם.

שלטון הכיבוש של ישראל בשטחים הוא צרה חולה. הוא מעמיק ומחריף את שנאת ישראל בקרב העולם כולו, והפלסטינים בפרט, הוא הורס את נפשות החיילים הנשלחים על ידינו להשליט שם סדר, מכרסם בערכיה של החברה הישראלית ומסיט חלק ניכר מכלכלתה ומתקציבה למימון עוולה, ממון שיכול היה לשנות לגמרי את מצבה החברתי-כלכלי של החברה הישראלית.

אבל הוא איננו שלטון אפרטהייד. הוא נובע מרהבתנות הגנרלים אחרי מלחמת ששת הימים, ומקוצר הראות של המדינאים. הוא הפך למצב קבוע בשל הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים על נחלתם, והוא כרוך בהרבה חשד, דעות קדומות ופחד. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו מבוסס או נובע מתפיסת עולם, הגורסת כי הערבי הפלסטיני הוא נחות, בשל מוצאו ובשל גזעו, וכי על כן יש להפריד בינו לבין הישראלים הלבנים הנאורים.

מי שעושה שימוש בלקסיקון האפרטהייד משמיט את הלגיטימיות מתחת לשורשי קיומה של מדינת ישראל. הוא נענה לנארטיב האנטישמי, שהפלסטינים ומדינות ערביות אחרות שיווקו בהצלחה יתרה בחוגים האינטלקטואליים והתקשורתיים במערב. כאשר ישראל סללה כבישים נפרדים להתנחלויות, כאשר הקימה את גדר ההפרדה, עשתה כן כדי למנוע פיגועי טרור רצחניים, כאלה שהתרחשו בתכיפות רבה ומדממת בשנות האלפיים, לא כדי לשלול מן הפלסטינים זכויות אדם.

בד-בבד עם הגנתה על אזרחיה, מדינת ישראל הציעה לפלסטינים, בשיחות של אהוד ברק עימם וגם של אהוד אולמרט, הצעות מרחיקות לכת, שיכולות היו להביא לסיום הכיבוש ולשינוי פני המציאות במזרח התיכון. אריאל שרון, בהתנתקות, השיב להם את גוש קטיף ורצועת עזה, ותחת אשר יהפכו אותה לאזור סחר בינלאומי פורח הסבו את חורבות גוש קטיף לעמדות ירי על ישובי הדרום. הדברים הללו מראים את הנחיצות בקיומה של גדר ההפרדה, ואפילו בהפרדת כבישים. בעיניי די בהצלת חייה של משפחה אחת, אפילו היא משפחת מתנחלים, שאינני מסכים עם התיישבותה במקום שהיא גרה בו, כדי להצדיק זאת. היזכרו ביתומיה של המשפחה הגדולה שנהרגה לא מכבר בפיגוע ירי שם. אני לא יודע מה אתכם. ליבי שתת מצער עליהם.

ובזה, אדגיש, אינני מצדיק או מקבל את התנהלותם של המתנחלים הקיצוניים, על פי מדיניות 'תג מחיר,' ושל נוער הגבעות. מקומם של אלה בכלא.

אבל, רק כאשר יבינו הפלסטינים שהדרך היחידה לשלום היא דרך הפשרה, יישבו עם ממשלת ישראל ויסכמו איתה את תוכנית השלום, או אז ניתן יהיה להחליט יחד על אילו מנגנוני ביטחון ניתן לוותר ועל אילו יש הכרח לשמור, וודאי לי, שיהיה רוב בקרב אזרחי ישראל שישמחו לוותר על השטחים הכבושים, גם במחיר הכואב של עקירת ישובים, למען שלום. אבל מצב כזה לא יגיע, אם השיח האנטישמי, הרווח במערב ולצערי גם בחלק מן השמאל בישראל, ורואה בישראל מדינת אפרטהייד, יימשך. הוא יביא רק להתכנסות הישראלים בתוך חרדתם, ינציח את הקיטוב הפוליטי בארץ וימנע פתרון צודק לשני העמים.

אסיים במה שהתחלתי בו. לימור לבנת היא אישה חריפת שכל ובעלת יכולות רבות. אני מקווה שכתוצאה מן השיח המתפתח בציבור, על ידי אמנים יחידים וקבוצות אמנים, תבין כי טעתה בדרך שבחרה בה, לבטא את מחאתה על חרם האמנים על אריאל. מוטב שתעצור מיד את מה שהחלה בו, מפני שאם תמשיך במעשה הזה, תדרדר את החברה הישראלית לתהומות חשוכים, שיקשה עלינו להיחלץ מהם. לעומת זאת, אם תחכם ותעודד פתיחות ודיאלוג בין חלקי הציבור, ובתוכו גם האמנים, אם תהיה מסוגלת להכיל דעות שונות, וגם לעמוד מאחרי יוצרי התרבות, כמי שמייצרים ומייצגים דעות שונות, תעשה הרבה לשימור החברה הישראלית ותרבותה, וגם לתרבות הדיאלוג בה.

בלי הקשבה, בלי דיאלוג ובלי פתיחות לדעות שונות, נהיה אבודים.

מודעות פרסומת

12 thoughts on “השמאל והאפרטהייד – מחשבות אחרי כנס החירום של האמנים בצוותא

  1. אילן ידידי כל מלה במקומה, הגיע הזמן להבחין בין "טרנד" לבין המציאות. כל אומן רשאי לנהוג לפי מצפונו שלו וזה לגיטימי ואף נדרש.אך מוסדות אינם רשאים לעשות זאת ובוודאי לא במימון הממסד.
    הטלת חרם קולקטיבי תרבותי היא פעולה לא תרבותית בעליל, היא חרב פפיות.ולא ירחק היום שהם יהיו קורבנות החרם. ע"ע בריטניה והממסד האקדמי.

  2. ואף על פי כן – אפרטהייד!
    לא צריך לימודים גבוהים כדי להבין את זאת,
    צריך רק זוג עיניים כדי לראות זאת ונחיריים כדי להריח את הסירחון.
    ואתה מנסה גם להחזיק במקל בשני קצותיו וגם לפסוח על שתי הסעיפים, זה לא עובד!
    הנחמדות וההתחנחנות מבית מדרשך לא תוביל לסיום הכיבוש – לשם כך צריך עמדה נחרצת, פעולה תקיפה וביצים גדולות. יש לך?

    1. ניר, את גודל הביצים שלי אני חושף רק בפני בן זוגי – וקוראיי. מגיל ארבע עשרה, אז התחלתי לכתוב ולפרסם, עברתי מספיק תהפוכות וקשיים עם הכתיבה שלי וגם במעשיי. האמן לי. הן נפוחות וסרוטות מרוב תקיפות ועמידה על שלי.
      אבל התבגרתי, תודה לאל, ובגיל חמישים אני רואה את הדברים באופן קצת זהיר ומעוגל יותר. וטוב לי בכך.
      אילן.

      1. ולעצם העניין לא הגבת.
        כך או כך, הייה בריא וחזק וקרא את שיריך האמיצים על הבמה הבתולית בק"ק אריאל. בהצלחה.

  3. מחזק את ידיך, אילן.
    מלים הן דרך המלך להתמודד עם מציאות מורכבת, לבור מוץ מבר. אך גם כאשר המלים נכתבות ביד אמן כשלך, ככל שהן מתאמצות לבארה, הן לעולם לא תוכלנה להקיף את רבדיה של אותה מציאות. מן הסתם, אל אותם סדקים בלתי נמנעים יימשכו קיצוניים משני הצדדים כמו פרפר לאש, וינסו לערער את דבריך.
    לא הכל ערים למלחמה המתחוללת על התודעה הציבורית בארץ וקולך במאמר הזה, ובמילייה הזה, הוא אי של צלילות ואיזון.
    גדי

  4. אילן יקר. קודם כ תודה שבאת. נוכחותך היתה מאוד חשובה. אני מצטרפת לקריאה שלך לבקש מליבנ לעצור, לעשות הכל כדי שצח יחזור לתפקידו. מזמן לא היה ראש מינהל קשוב כל כך. גם כשאמר לא לבקשה או להצעה זו או אחרת. ידעת לפחות שהוא הקשיב. חשב וחכך בדעתו. סוף סוף היתה תקווה. הדיסוננס הקוגנטיבי בו פועלת לימור ליבנת הוא חידה בעיני. מצד אחד היא נלחמת על תקציבים ומצד שני היא פועלת ועושה הכל כדי לעצור אותם. התקציב שייך לאנשים. גם את שכרה של ליבנת אנחנו משלמים. לצרכני התרבות ולאלה שיום אחד יהפכו להיות צרכני תרבות או כאלה שיוצרים. כפי שאמר דביר, אם יקקצו בתקציבים, זה פשוט יעלה יותר לאזרח הפשוט ואז צרכנות של תרבות תהיה לא נגישה בעליל. רק מי שיש לו כסף יוכל לצרוך תרבות. מתי כבר ישכילו ויכירו בעובדה שבכל מקום בו משקיעים בתרבות בכסף – הוא חוזר בחזרה בדמות מיסים, נדל"ןֿ ייצור מקומות עבודה ועוד ועוד ועוד. זה באמת הזמן חוקק את חוק התרבות. זה חוק שנוגע לכולנו. לא רק לפלג או לחלק מן האוכלוסיה. נשיקות. סיגל

  5. מסכים לגבי ההתנערות מהשימוש במינוחים אנטישמיים כמו אפרטהייד, שהם בפרוש הומצאו (בהקשר של המזרח התיכון) ע"י האויבים שלנו, ואומצו על ידי השמאל הישראלי שנגמרו לו כבר שמות התואר. אחרי שכולם יתרגלו ל"אפרטהייד" השמאל כאן יאמץ את נאומי ההסתה והשטנה הפלסטיניים ויגיד שאנחנו נאצים.
    לא מסכים להתנגדות למהלך של לבנת. (כלומר כן מסכים עם לבנת). היא לא אומרת שתפסיק תקצוב מוסדות לפי דעה פוליטית, אלא לפי המעשים בשטח. זה כמו שאמליץ להפסיק תקציבים למוסד שידיר את רגליו מערים ערביות ומערי פיתוח עם רוב מרוקאי וכו'.
    אבל גם כלפיך יש לי טענה. מדוע קמת ועזבת את אותה "ישיבת חרום"? מדוע לא תגיד את דעתך בגאון בראש חוצות? למה לתת לשמאלנים הקיצוניים להתלהם בשם כל המגזר האמנותי? אם יש דעות שונות, בואו נשמע אותן. או שאתה חושב שהרייטינג של הבלוג מספק…

    1. רואי, ראשית, הרשימה שכתבתי מופיעה בשלושה בלוגים שונים שלי, ואכן קראו והגיבו אליה רבים, וגם מפיצים אותה הלאה. שנית, לא רציתי להעמיד למבחן את הסובלנות שם, בכנס. ושלישית, אני עולה לבמה כאשר אני נקרא אליה. אינני מחבב את ההידחקות אל הבמה.

  6. אילן
    אני מודע שהיום אתה במקום אחר (חיתולים בהודו) אבל האפרטהייד עדיין אפרטהייד. כשמתנחלי החוות באיתמר אומרים לי בגאווה שערבים כבר לא מעזים לעלות על "רכס הגדעונים", כשמדינתנו דוחקת את האוכלוסייה החוצה משטחי C לגטאות צפופים בשטחי A (למשל בדרום הר חברון), זה אפרטהייד, בהגדרה הבסיסית של המילה – הפרדה. כשיש קיר באמצע רחוב השוהדה בחברון, ורק מצדו האחד מותר לפלסטינים ללכת, ובשני ליהודים מותר גם לנסוע – איך בדיוק תכנה את זה?

    1. גד,
      אם אתה חושב שבין האכלה להאכלה, במחזורים של שעתים וחצי במשך היממה כולה, יש לי בכלל אנרגיה לענות לך, אתה טועה.
      לא מחקתי את תגובתך, כי לא רציתי שזה יתפרש לא נכון.
      תהיה בריא, מצא מישהו אחר לדון איתו כעת באפרטהייד.
      אני עסוק בגידול ילדים.
      אילן.

השאר תגובה