ילדים של אחרים

מאז פרסמתי את הטור על רצוני להיות הורה בווי נט קיבלתי הרבה תגובות. בטוקבקים, במיילים, בטלפונים וגם בעל פה. רוב התגובות היו מרגשות מאוד. היו בהן גם כמה שהתמיהו אותי, כי שאלו מדוע איני פונה למסלול האימוץ.

כשכתבתי שאני רוצה להיות אבא, התכוונתי שאני רוצה להוליד בן ובת יוצאי חלציי, ולזכות לראותם גדלים. לא שאני רוצה לטפל בילדים שהולידו אנשים אחרים, אשר מסיבות כלשהן, אסונות או רעב, מצוקה או חולי, אינם יכולים לגדל אותם. עבדתי עם ילדים ובני נוער מחצית מחיי, כמדריך בתנועת הנוער העובד והלומד. במחציתה השנייה עד כה אני עובד עם אנשים בוגרים ורבים מבוגרים ממני בשנים רבות, כמורה לכתיבה. אבל כהורה, אני כמה לגדל ילד משלי.

הופתעתי מן התגובות ששאלו, לעתים במפגיע, מדוע אינני מאמץ ילד. בעבורי, היה בהן אפילו טעם לפגם. מפני שהנחת היסוד שלהם אומרת, שכיוון שאני הומו, אינני אמור לרצות להיות הורה בעצמי, ומוטב שאסתפק באפשרות להיות הורה של ילדי אחרים. ההנחה המובלעת בזה הופכת אותי שוב לאזרח מסוג ב', האמור לתת את רגשותיו ולהפנות את כמיהתו לתיקון מקומות שאחרים כשלו בהם. אם מערכות סעד ורווחה של מדינות ואם הורות של יחידים. יש בזה סוג של אימפריאליזם סטרייטי, מובלע, עטוף בחמלה ובהומאניזם, השולל ממני את זכותי להיות לאב, בשם ילדים שהולידו אחרים, ולא ידעו או לא יכלו לטפל בהם.

אינני שולל כמובן את האימוץ כתופעה חברתית. אני מברך עליו. אני מכיר לפחות בחור אחד, מוכשר מאוד, שגדל במשפחה מאמצת והיה לאדם נפלא, ומכיר משפחת אומנה אחת, בנווה צדק, שעושה עבודת קודש ממש בגידול ילדיה. אפילו משוררת צעירה מבטיחה ומוכשרת גידלו בה. אבל עובדת היותי הומו אינה אמורה להפוך אותי לממלא מקום של אחרים.

הדרך היחידה לתיקון מצבם של הומואים כמוני, כמו גם של זוגות לא נשואים סטרייטים, המבקשים להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאות, היא תיקון חוק הפונדקאות בישראל. הלוואי וירבו בני אדם המבקשים לשמש כמשפחות אומנה לילדים הזקוקים לזה, או לאמץ ילדים. אבל אל תבקשו ממני לטפל בילדי אחרים, שעה שאני עומד על זכותי להיות לאב ולטפל בילדיי שלי.

ואגב, אני כותב את הדברים האלה בידיעה, שאם אוליד ילדים, ואז חס וחלילה יקרה לי משהו, הם יאומצו על ידי בני משפחתי. דאגתי לזה מראש. כדי שלא יישארו, חלילה, חסרי הורים.

מודעות פרסומת

השאר תגובה