המתים התרים אחר עקבותיהם

בפרו המתים נשארים בקרבת החיים. מדי שנה מתקיים חג המתים הפרואני, בו עולים קרובי המשפחה לקברות יקיריהם, שם הם שרים שירים ומותירים להם מנחות של פירות ופרחים. אחת האמונות הרווחות שנתקלתי בהן באמזונס מספרת על נשמות המתים התרים אחר עקבותיהם, אם הותירו מאחריהם עניין לא פתור, או שהם חסרי מנוחה מפני שלא התפייסו עימן.
את האגדה המסורתית הזאת נטל התסריטאי והבמאי הפרואני חוויאר פואנטס־לאון ועליה ביסס את סרטו המקסים, "נגד הזרם," שהוקרן הערב (11.5.11) במסגרת מועדון הסרט של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בישראל.
סרט הבכורה הזה מספר על דייג צעיר (כריסטיאן מרקדו), שאשתו (טטיאנה אסטנגו) עומדת ללדת את בנם הבכור. הם חיים בכפר דייגים, והדייג הנשוי הזה נתפס בו כסוג של שמאן, אדם רוחני המחובר לנשמות המתים. זו הסיבה, שהוא המקיים את טקסי הקבורה המסורתיים של הכפר, במהלכם מוסרים לים את גופת המת ומשחררים את נשמתו לאל.
הדייג מאוהב בצייר צעיר (מנולו קרדונה), שתושבי הכפר יודעים על היותו הומוסקסואל ומכנים אותו בשם התואר 'מאריקון,' שם גנאי להומואים בפרו.
כאשר הגבר הנשוי מבהיר למאהב שלו, שלא יוכל לחיות איתו, מפני שהוא גבר, אינו תופס את עצמו כהומו 'כמוהו' ומצפה ללידת בנו, הצייר מחליט לעזוב את הכפר. אבל תחת אשר יעזוב אותו הוא שוחה בים וטובע בו.
עם טביעתו, שבה נשמתו להתראות עם מאהבו. אלא שהפעם, רק מאהבו הנשוי רואה אותו, ועובדה זו מאפשרת לו, לראשונה בחייו, לחיות 'בגלוי' עם מאהבו, במין עולם ביניים רוחי, שרק בו אהבתם מתאפשרת. אבל כאשר בני הכפר ואשתו מגלים את ציורי העירום שצייר אותו מאהבו הנעדר מתגלה סיפור אהבתם, ואז מבין הגבר הנשוי, שהוא מוכרח להתיר את נשמת אהובו מעולם החיים, ומקיים לו טקס קבורה מסורתי, מול כל אנשי הכפר, וגם מול אימו ואחותו.
בעבור הצופה בן המערב, שאינו מצוי באגדות ובאמונות של פרו, עשויה הופעתו של נשמת המאהב להיתפס כטירדה פנימית של האהוב הנשוי, כדמות צל המלווה את התהליך הפנימי שהוא עובר, במהלכו הוא מעבד את מיניותו, את אבלו ואת געגועיו לאהובו המת, עד שלבסוף הוא מעז לקיים לו טקס קבורה, לכבדו באורח מסורתי מול בני הכפר ועל ידי כך גם להודות באהבתו אותו. בעבור צופה המכיר את אורחות פרו, הסרט נתפס כנועז לא פחות מאשר לירי. על רקע זה גם בולטת הקדשתו של הבמאי והתסריטאי את הסרט להוריו. הוא כמו אומר בו, שהוא יכול להיות חלק ממסורות פרו ואמונותיה רק אם יכליל בהם את זהותו כהומוסקסואל. וזה גם היופי בסרט הזה. חיבוק המסורת, מבלי לאבד את זהותו כאחר.
מומלץ לצפות בסרט הזה, שאני מקווה כי יוקרן שוב במסגרת מועדון הסרט של הפסטיבל. יוזמה ברוכה של יאיר הוכנר, שמצליחה למלא, למרבה הפליאה והשמחה, אפילו את האולם הגדול של הסינמטק. ועל כך יבורך.

מודעות פרסומת

3 thoughts on “המתים התרים אחר עקבותיהם

השאר תגובה