לא השתגעתי

"זעם" של סרחיו ניסיו (הוצאת סמטאות), מביא את סיפור אהבתו של מריו, פועל בניין אלים, שגדל בשולי החברה, למאריה, עוזרת בית בבית עשירים בבואנוס איירס. הוא כתוב כמו well made play. מעט דמויות, הדחוסות בתקופת זמן קצובה בחלל אחד.
אינני רוצה לקלקל לקוראיי את חווית הקריאה, ולכן אומר רק, כי מריו מוצא את עצמו כלוא בווילה שמאריה עובדת בה, חי שם כמו צל, וגם מבטא, בצורה רבה, את צד הצל הדמוני של החברה הבורגנית בארגנטינה. הוא מסתובב בקומה העליונה של הווילה רוב הזמן בעירום, גונב את מזונו, מאונן, מתקלח רק כשאפשרי לו לעשות כן מבלי להתגלות, מטפח חולדה כחיית מחמד, ומנהל שיחות טלפון עם אהובתו, מאריה, שכלל אינה יודעת שהוא חבוי בתוך הווילה שהיא חיה ועובדת בה.
סיפורם של מאריו ומאריה הוא מעין משל ריאליסטי על הפער החברתי-כלכלי בארגנטינה. זו הסיבה שנמשכתי לקרוא בספר הזה, כמו בכל דבר הקשור לדרום אמריקה. גם היוזמה של הוצאת "סמטאות," המקדמת יצירות שאינן מן המיינסטרים, סקרנה אותי. אבל אני מוכרח להודות, שהספר הזה אכזב אותי.
אמנם, לא יכולתי להפסיק לקרוא בו, מפני שהאופל של מאריו החזיק אותי בו. אבל ניסיונו של סרחיו ביסיו להעביר דיאלוגים מן המציאות אל הספרות, כדי להמחיש בצורה ריאליסטית – עד כדי ייצוג שתיקות בדיאלוג באמצעות מרכאות ריקות "-" את עולמן הפנימי הקלוש של הדמויות מן המעמד הנמוך הוא מעצבן, ונתפס בעיניי כחובבני. והסגירות של העלילה כולה בתוך וילה אחת, יש בה כוח, אבל היא לא מתאימה לטמפרמנט שלי. אני צריך עלילה זזה. לא עלילה המתרחשת במקום אחד. ככה היא פשוט חונקת אותי.
ייתכן שהמחבר ביקש להשיג בדיוק את אפקט החנק הזה. לתפוס לקורא בגרון ולהמשיך איתו הלאה. אבל עלי זה היקשה.
עם זאת, סוף הרומאן מרגש, ואמין.
על כריכת הספר מציינים המו"לים כי "זעם הוא רומאן נועז וחתרני, הכתוב בצורה מרומזת וקלילה. בזכות הנימה הקולנועית וה'פופית' לכאורה שלו מתקבלת חווית קריאה מרעננת וסוחפת." לא יודע. לא בטוח בזה.
אבל בה-במידה ייתכן שאני שמרן. בחיי.

מודעות פרסומת

השאר תגובה