נמס בגשם וממיס את הלב

התרגשתי הערב, בפתיחת פסטיבל הקולנוע הגאה השישי, בסינמטק תל אביב. התרגשתי בשביל יאיר הוכנר, שבעבורו זהו מפעל חיים, התרגשתי בשביל עצמי, מפני שלראשונה יוקרן בפסטיבל, בבכורה, סרט קצר שצולם על פי תסריט שלי. התרגשתי גם מן הצפייה בסרטם של דורון ערן (בימוי והפקה) ובילי בן משה (תסריט), "נמס בגשם."

מפיקים: דורון ערן, משה אדרי, לאון אדרי, בילי בן משה. בימוי: דורון ערן. שחקנים (לפי סדר הא'-ב'): לימור גולדשטיין, שושה גורן, עמי ויינברג, חן יאני, עודד ליאופולד, חנן סוויסה, ארנון צדוק, שי קדימי, אייל רוזלס. צילום: דניאל קדם. תסריט: בילי בן משה. עריכה: רעות האן. עיצוב אומנותי: יורם שייר. עיצוב תלבושות: רונה דורון. איפור: ערן ישראלי. מוסיקה מקורית: דני רייכנטל. פס-קול: איתמר כהן, נמרוד מור, יונתן מוליאן. חברת הפקה: תל אביב דוקו בע"מ. בשיתוף: סרטי יונייטד קינג בע"מ.

הסרט, שנוצר בעקבות הרצח בבר-נוער, והגילוי המזעזע, שהיו הורים שלא באו לבקר את ילדיהם הפצועים בבתי החולים, בשל הבושה שהם חברי הקהילה, מספר על שלמה, שגילה בחדרו של בנו, אסף, בגדי ואביזרי נשים, ומחליט "לחנך" את הילד. כשחוזר אסף בלילה גשום לבית הוריו מבילוי עם חבריו, הוא מגלה כי אביו נעל את ביתו בפניו. ארבע שנים אחרי כן, שעה ששלמה גוסס מסרטן, פונה גליה למשרד חקירות, שיסייע לה למצוא את אסף בנה ולהביאו להיפרד מאביו. הבלש הפרטי מגלה את אסף כזמרת טרנסג'נדר יפהפיה, המופיעה במועדון תל אביבי, ועונה לשם "אנה". כמה ימים אחרי כן מופיעה בחדרו של שלמה בבית החולים אחות פרטית, שנשלחה כביכול לסעוד אותו על ידי חברת הביטוח. למעשה אחות זו היא "אנה" (אסף בנו) הכובשת את שלמה. תוך כדי כך נרקמים יחסי קירבה בין האב לבנו/בתו, ואת שאר העלילה לא אספר לכם, כדי לא לקלקל את ההפתעות הצפונות בסרט.

חשיבותו של הסרט היא בהיותו הסרט הישראלי הראשון העוסק בטרנסג'נדר כדמות חיובית, ובתהליכי הקהלה של הורים את ילדיהם. ככזה הוא אכן פורץ דרך, כפי שביטאו זאת הערב כמה מן הדוברים באירוע, וגם עיתונאים בסקירותיהם לגביו. כמו כן, הוא עשוי היטב ומביא בו כמה וכמה רגעים מרגשים, שבהם גם אני עמדתי על סף בכי. גם השחקנים עשו עבודה מרשימה עם הנתונים שעמדו ברשותם. כאן ראוי לציין לא רק את השחקנים הראשיים, חן יאני, המפליאה בדמות הטרנסג'נדר, לימור גולדשטיין ועמי ויינברג כהוריה, אלא את שחקני המשנה, בעלילת המשנה של היציאה מארון של חברה הטוב של אנה/אסף, רגעים המספקים את הריגוש הגדול ביותר בסרט.

אבל דווקא בנקודה זו, שבה דמויות המשנה מפותחות יותר מן הדמויות הראשיות, והן המספקות את הרגע הכי מרגש בסרט, טמונה גם הבעיתיות שלו. בסרט המרגש הזה, כשלעצמו, אין פיתוח מספק של הדמויות הראשיות. התהליך הרגשי שכל אחת מן הדמויות עוברת אינו מבוטא כראוי, בדיאלוג, אלא בסבטקסט בלבד. הסרט גם נמנע מן המקומות הדרמטיים שאליהם הסיפור לוקח. למשל, סצנת ההתפרצות של איציק, אחיו של שלמה (דמות משנה מפותחת שמגלם היטב עודד ליאופולד, אחד השחקנים הכי סקסיים לטעמי בקולנוע הישראלי), יכולה הייתה להפוך לאונס או לאלימות פיזית, שהייתה מביאה את אנה/אסף, הטרנסג'נדרית, לשכב מיטה בצד מיטה ליד אביה, בבית החולים, ולהחרפת הדרמה המשפחתית. וזו רק דוגמה אפשרית אחת לפיתוח סיפורי של סצנה שנקטעה לפני המיצוי שלה.

כמו כן יש בסרט הישענות רבה מדי על צילומי אווירה (נפלאים כשלעצמם), על רקוויזטים (המון סיגריות. כולם מעשנים ו/או מחלקים ו/או משליכים סיגריה מן היד, בכל רגע שבו אין דיאלוג המבטא את מה שעל השחקן להעביר) ועל עבודת פנים (מעולה) של השחקנים, בכל מקום שלא היה להם דיאלוג תומך לתיאור התהליך שהם עוברים.

עצם צילומו של הסרט, שהוא סרט עצמאי, בחמישה עשר ימים בלבד, היא עובדה הראויה לציון ולהערכה. כך גם חשיבותו כפורץ דרך בדיון המגדרי בקולנוע הישראלי. רק חבל שלא הושקע עוד מאמץ בפיתוח התסריטאי שלו. דורון ובילי היו בעבר לקוחותיי בתחום יחסי הציבור, ויש בליבי רק טוב כלפיהם, ואף הערכה רבה על פועלם בכלל, ועל עבודתם המשותפת בסרט הזה. דווקא משום כך, אינני בוחר להסתיר את הסייגים שיש לי מן הסרט, בצד שבחיו.

אבל על עצם יצירתו תבורכו, ואני מקווה שתזכו להכרה.

מודעות פרסומת

השאר תגובה