אני גרה בפריפריה

מרוב שלא היה לנו איפה לגור בעיר החלטנו לגור בפריפריה.
אנחנו, זאת אומרת שלושת החלקים שלי, אלה ששניהם הומואים וחיים עם זה בשלום, והצעיר יותר, שעדיין לא החליט.
הורינו הם שהמליצו לנו על הפתרון הזה. אימא שלי, זכרה לברכה, שהייתה אישה טובה ושקטה, ובדרך כלל לא התערבה בעניינים כאלה, היא זו שהציעה – תעברו לפריפריה, אמרה. פה המחירים מאמירים, אי אפשר למצוא איפה לגור פה יותר.
אבא שלי מלמל משהו שנשמע כמו המהום הסכמה לדבריה, והשתתק.
יורם, החלק הבוגר בינינו, חיפש הרבה זמן ושקל הרבה אופציות. זה לא כל כך פשוט למצוא בפריפריה מקום שיהיה רווחי בעתיד, רטן.
הוא כופף את גוו מעל דפי הלוח בעיתונים, קרא בהם בעיון וסימן עיגולים סביב כל מיני אופציות. מדי פעם יישר את גוו, הסיר את משקפיו וניגב אותם במטלית מדוק האדים של הבל פיו ומן הדמעות שנשרו מהן מרוב מאמץ.
בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בסוף השבוע דחוסים שלושתנו בסימקה 1100 אדומה בורדו שלנו, קטנה, ישנה וזקנה כתרח, אבל נוסעת, בדרך דרומה.
החלק הבוגר והמיושב בינינו העמיס על הרכב ציוד כאילו אנחנו כבר עוברים. החלק הרומנטי, אבל החם, שהוא אני, הזכיר לו, שאנחנו עוד לא עוברים דירה, בסך הכול סיכמנו איתה שנבוא להתנסות בדירה שלה למשך שבוע.
אני העמסתי על המכונית מוצרי מזון, בקבוקי מים מינרלים, אוכל מבושל לשבת, בגדים להחלפה, בגדי ים ומטקות. אני אוהב לשחק במטקות. בחוף הים, ברחוב, אפילו מעל שולחן פינג פונג ירוק.
הצעיר מבינינו העמיס את עצמו, בן שבע עשרה ומחצה, ממש נער, לבוש בחולצה קצרה וג'ינס. הוא השתחל למושב האחורי, סידר לעצמו מקום בין כל החבילות שהיו שם, תחב אחת מהן מתחת לראשו, קיפל את רגליו הארוכות על הספסל, הכניס אצבע לפיו ונרדם.
נסענו כמה שעות. המפוכח והבוגר נהג כל הדרך. הוא התעקש לעשות זאת בעצמו.
"אצלך אי אפשר לדעת," צחק והביט במראת הנהג, לוודא שהוא שומר מרחק ממי שאחריו.
כי לפניו היה מדרון ריק, ומי שבא אחריו יכול להיכנס בנו.
גם אני צחקתי. פני האדימו, אבל היה לי נחמד שמישהו אחר נוהג במקומי. זה נתן לי אפשרות להתבונן בנוף.
בתחילה, כשיצאנו מן העיר, היו שדות קטנים מוקפים בבתים. אחרי כן השדות התרחבו, שדות זהובים של תבואה קצורה, ועליהם חבילות רבועות של חציר.
אחרי כן השדות גדלו עוד יותר, והגיעו ממש עד האופק. אבל לא תבואה הייתה בהם כי אם קוצים יבשים. רק מדי פעם היה ביניהם עץ זקן ועקשן, שהצליח להשתרש באדמת המדבר.
ככל שירדנו דרומה התמעטו הישובים. גם הערב ירד. השמש נטתה לשקוע ודמדומים מרהיבים שטפו את המרחבים הפתוחים.
"תראה איזה יופי," הצבעתי על השקיעה.
"למקומות יפים אני לוקח אותך, מה?" הבוגר מבינינו היה מרוצה.
נשקתי לו על שפתיו. בסך הכול אנחנו זוג כבר הרבה שנים, והקטן מבינינו, זה שעוד לא יודע, ממילא לא רואה דבר, מפני שהוא במושב האחורי, ישן.
אחר כך היטבתי את מטפחת הראש הבהירה שקשרתי בה את שערי, שלא יתבדר ברוח, ונשאתי פני אל הרוח שנשבה בין חלונות המכונית.
זו הייתה רוח ערב מדברית קרירה, אבל די צלולה, יחסית לרוחות החמות שנסענו בהם כל הבוקר.
הרגשתי כמו כוכבת קולנוע.
"אכפת לכם?" שאל נמרוד, השלישי, מאחור.
"בוקר טוב גם לך," צהלתי אליו.
"את יכולה לסגור קצת את החלון?" שאל, "אני קופא פה מקור".
"אז היית צריך לקחת משהו ללבוש," עניתי בנחת, וזרקתי אליו סווטשירט ירוק, שיתלבש.
הוא רטן, התלבש והתיישר על המושב.
"איפה אנחנו?" פיהק.
"אין לי מושג," עניתי לו, "יורם?"
"אנחנו כבר מגיעים," ענה לי יורם בקול סמכותי.
"כדאי," רטן נמרוד, "תיכף השבת נכנסת."
"אנחנו נוסעים לישוב חצי דתי, לא?" נבהלתי, והרמתי עיניי אל עיניו של יורם, במראת המכונית.
"אל תדאגי, בת שבע," אמר לי, "הכול בשליטה. יהיה בסדר."
לא הבנתי מה פתאום הוא קורא לי בת שבע, כששמי הוא יובל. אבל לא העזתי למחות בפניו.
המשכנו לנסוע.
ירדנו בנוף המדברי, הרבה הרים אפורים של לס, עד שהגענו למורד תלול בכביש הערבה.
ההרים הלכו והחשיכו, תלולים ומאיימים כמו חומה אימתנית. המורד היה תלול בזווית של ארבעים וחמש מעלות, והכביש התפתל בו. זה היה בהחלט לא נעים.
כבר באמצע הירידה יכולנו לראות את העיר מבצבצת מבין דיונות החול.
נשמתי לרווחה.
"את רואה?" שאל אותי יורם, הביט במראה, אותת ופנה ימינה בצומת, "אמרתי לך. הבטחה זו הבטחה."
נכנסנו לעיר. המראה היה בלתי נשכח.
העיר נראתה כמו מחנה פליטים ענקי.
בתיה היו מסודרים בשורות, זו מעל זו, בתים חד ודו-קומתיים. לכל הבתים היו מרפסות, בכל המרפסות היו מתוחים חבלים, שכביסה לבנה וצבעונית השתלשלה מהם והתנופפה ברוח.
והיו שם המון אנשים. ברחובות, במרפסות, בחלונות הריקים.

כל הבתים היו צבועים באותם צבעים. ורוד בזוקה עם לבן בשוליים. אבל הוורוד היה אכול ממשב הרוח המדברית, חורים ניכרו בציפוי הוורוד של הקירות, ודלות נוראה נשבה מסביב.
"טוב, הבנתי," זרק נמרוד מאחור, "אפשר לסובב את המכונית?"
יורם זרק בו מבט מאיים במראת הנהג וחשק את שפתיו. הפעם יכולתי להזדהות עם נמרוד. גם אני נבהלתי ממה שראיתי שם. מין עיירת פיתוח או מחנה פליטים בדואי, כולו בוורוד מזעזע, על רקע הרי לס חשוכים. אבל לא רציתי לצער את יורם. הוא כל כך טרח.
יורם נהג את המכונית שלנו, שהייתה כבר מאובקת לגמרי, בין הרחובות הצרים. הכול נראה סגור ומאיים. בתים דחוקים זה לזה, בנויים בצפיפות, כאילו מלכתחילה שיכנו כאן בני אדם בתת-תנאים.
יורם הביט בשמות הרחובות, יוסיפון, עובדיה, שמות דתיים כאלה, עד שבסוף קרא בתרועת ניצחון, "זהו זה!"
נכנסנו לרחוב שמכוניות חנו רק בתחילתו, כי מיד אחריה התחיל תחום השבת.
ידענו את זה, כי פתאום חצתה את הכביש נערה צעירה בחצאית כחולה וחולצת סרפן לבנה, ונעמדה בקצה המכוניות החונות, בעיקול הרחוב.
היא אחזה בידה כינור אלקטרוני, מחובר לחוט מאריך, הניחה את הכינור על כתפה, והחלה נוגנת.
עצרנו להקשיב.
היא ניגנה יפה מאוד, והצליחה להפיק מן הכינור החשמלי שלה צלילים יהודיים נוגים.
אבל ככל שהתחזק הניגון הבזיקה אש, עלתה מן הכינור ונאחזה בבגדי הכנרת.
יורם ואני קפצנו ברכב. לסימקה שלנו יש גג נפתח, אז עמדנו בה וצרחנו, כמו שני תיירים.
"הילדה! הצילו את הילדה!"
אישה אחת ניגשה אלינו מן ההמון שהסתופף להאזין לה, ואמרה לנו בפנים רגועות שהכול בסדר. לילדה לא יקרה שום דבר.
"אבל היא נשרפת!" זעקתי.
"אל תדאגי, גברת. היא עושה את זה כל שבת," חייכה האישה.
ואכן, כבמטה-קסם, הילדה, שהאש נאחזה בבגדיה ושרפה את בשרה, החלה לבכות בכי של תודה ושל אושר, ודמעותיה כיבו את האש שנאחזה בה, ונגינת הכינור שככה.

משתאים חזרנו אל המכונית. המשכנו בנסיעה למעלה. אבל נסענו רק כמה מטרים, עד שקבוצה של שלוש נשים ניגשה אלינו מאחרי אוטובוס חדיש, מעברו השמאלי של הכביש.
האוטובוס היה מלא במשפחות וילדים. שלוש הנשים האלה היו חלק ממנו. הן היו לבושות לטיול, לא לקבלת שבת.
אחת מהן ניגשה אל החלון של בעלי.
"יורם?" שאלה והביטה בו מבעד למשקפיה.
"מזל בן מוחא?" חייך.
היא הנהנה.
"תעודת זהות בבקשה," סימנה בידה.
נפגעתי מאוד. מה פתאום היא מבקשת מיורם תעודת זהות. הרי סיכמו איתה שנגור אצלה שבוע, מפני שהיה לנו מזל גדול, כך אמרה, ובדיוק אותה שבת הם נוסעים לטיול בפטרה.
יורם לא אמר כלום, רק הושיט לה את תעודת הזהות שלו.
היא הביטה בה, רשמה את מספר הזהות שלו בפנקסה והשיבה אותה לידיו.
"הנה, בבקשה," הוציאה מכיסה צרור מפתחות, "אלה המפתחות לדירה. היא נמצאת בקומה השנייה," הצביעה על מרפסת, שפתחיה היו חשוכים.
"כבר הוצאנו הכול," היא אמרה, "אז שיהיה לכם שבוע נחמד."
וכבר נעלמה עם חברותיה באוטובוס, והוא הפליג לדרכו.

בשבריר השנייה שהבטנו למעלה היה נדמה לי שראיתי משהו. גבר עירום ושעיר עומד במרפסת השכנה לזו שלנו. אבל עוד לא הייתי בטוחה בזה.

"הנה החדשים הגיעו," אמרה נערה אחת לנער השחרחר שעמד לידה.
כולם הסתכלו עלינו.
נמרוד הזדקף בספסל האחורי והביט בהם בעניין. הוא לא האמין שימצא כאן בני גילו, שלא נראים דתיים.

פרקנו את כל מה שהיה במכונית והעלינו למעלה.
הדירה הייתה לגמרי ריקה. מלבד מיטות ומזרנים, שולחן במטבח וכמה כורסאות ישנות בסלון לא היה בה דבר. הקירות היו חשופים, גם הרצפה. ארונות המטבח היו ריקים ודלתותיהם פתוחות, כמו להראות לנו שלא הותירו דבר מאחריהם.
אבל עמד שם ריח דחוס, ריחם של מי שגרו שם מקודם, ריח בישולים שנספג בקירות ובעץ.
סידרנו הכול. הייתה בזה בהחלט תחושה של התחדשות, של הרפתקה.
בינתיים השבת נכנסה והלילה ירד. היה כל כך הרבה אור מדירות השכנים, עד שהשארנו את הבית שלנו חשוך.
נהנינו לראות את כל חלונות הרחוב מאירים. יצאתי אל המרפסת, כדי להביט באורות הנרות מרצדים ולהריח את ריח תבשילי השבת שנישאו לעברנו ברוח.
אז ראיתי אותו, את מקסים, השכן מן המרפסת ליד.
הוא היה גבר כבן שלושים וחמש, גבוה, רחב כתפיים, חסון. הוא היה שעיר מאוד. תלתלי שיער שחורים כיסו את גפיו, את בטנו ואת חלציו.
והוא עמד ואונן במרפסת.

השבת נכנסה, השבוע עבר. משפחת בן מוחא, שגרה בדירה שלנו, אני לא מבינה איך כל כך הרבה בני אדם נדחסו לדירה כל כך צרה, לא חזרה מן הטיול שנסעה אליו.
נתקענו בדירה קטנה ביישוב חצי דתי בפריפריה.

נמרוד הסתדר מצוין עם בני גילו שם. יש לו חבר, אותו נער שחרחר, וחברה, זו שהייתה לצידו אותו ערב.
אני מתגעגעת לעיר הגדולה. לבתי הקפה, לעשן המכוניות, להמולת בני אדם בשדרה לעת ערב.
אבל אם אני רק פותחת פה ואומרת משהו, יורם מוריד מעיניו את העיתון, מסיר את המשקפיים, ואומר, "בת שבע, תירגעי, את עוד תראי. יום אחד יזמים וכרישי נדל"ן יגלו את העיר הזאת, ואז תביני איזו השקעה מדהימה עשינו."
מאז אנחנו גרים שם, זוג הומואים עם החלק השלישי שלהם, שעוד לא החליט, עם סימקה אדומה 1100, דירה ורודה קטנה ברחוב יוסיפון, ושכן ושמו מקסים, שמדי ערב בשש, עם שובו מן המפעל, הוא מתקלח, יוצא מן המקלחת עירום, שערו השחור רטוב ונוצץ ברוח, ומאונן במרפסת, מול השכנות, האורות המנצנצים בחלונות הבתים ורוחות המדבר.

מודעות פרסומת

One thought on “אני גרה בפריפריה

השאר תגובה