השבוע הארבעה-עשר

ישנם רגעים בחייו של אדם, שהוא מגלה בהם את טוב ליבם של אנשים. רגעים רבים כאלה זומנו לי,  מרגע שסיפרתי כאן על הורותי הקרבה. אנשים מעברי, כאלה שלא שמעתי מהם זמן רב, וגם זרים לגמרי, פנו אלי והציעו את עזרתם בעצה טובה או בתרומת ציוד. רבה הומוניסטית סייעה לי להבין מה עומד לפניי מבחינת גיור הילדים, ועל כך אכתוב בפתק נפרד, אחות של חבר טוב הבטיחה עריסות, עובדת לשעבר, שעבדה איתי שנים, אספה לי המון דברים שעלי לקחת, מישהי אחרת מכינה לי דברים. אבל היו לי גם כמה סיפורים מרגשים, שהגיעו דרך פרויקט "אגורה."

רובכם ודאי מכירים/ות את הפרויקט הזה, אך לטובת מי שאינו מכיר אותו אספר, כי ניתן לתרום ולקבל בו כל מה שעולה על דעתך, בתנאי שמעת לעת גם תתרום משהו.

מאז נרשמתי לאתר, מדי יום אני מקבל התראה אילו חפצים למסירה נתפרסמו בו. יום אחד התפרסמה באתר מודעה על מסירת ישבנון. ובכן, אני יודע שאזדקק לו רק עוד שנתיים-שלוש, ועד אז אעבור הרבה החתלות. אבל כיוון שאני שור, ומשתדל להכין הכול מראש, פניתי אל המוסרת, וביקשתי אותו. היא כתבה לי מיד, ותאמנו תאריך למפגש, בביתה.

היא גרה בבניין רב קומות בדרום תל אביב. כשהגעתי לשם הודעתי לה על כך, והיא ירדה למטה עם הישבנון בידה.

פתחתי פי בכוונה להודות לה, אבל אז סימנה לי בידיה, שהיא חירשת אילמת.

הצמדתי את כפותיי זו לזו והודיתי לה. אחרי כן, כשהגעתי הביתה, כתבתי לה מסרון בטלפון הנייד.

מאוד התרגשתי ממנה.

כעבור יום-יומיים הודיעה לי חברה סופרת, שלחברה אחרת שלה יש ילדים שגדלו כבר, וכי היא תשמח למסור לי לול ואמבטייה. נסעתי שוב לקצה אחר של העיר, לביתה של אימה, הסבתא.

את הדלת פתחה לי אישה מבוגרת, במבטא אנגלו-סקסי בולט. היא הובילה אותי אל המחסן הפרטי שלה, בקומת הקרקע של המגדל שגרה בו, ובה מחסן לכל תושב, והוציאה משם לול עץ מתקפל ואמבטייה עם חצובה.

הודיתי לה על כך מאוד, ואגב הליכתנו אל המכונית סיפרתי לה, שאני עומד להיות אב חד-הורי לתאומים. מופתעת, ביקשה לדעת עוד, ואחרי כן אמרה לי, שצפויה לי עבודה רבה אך גם אושר רב.

האקס שלי שלח עם בעלו שק בגדים, של תאומיהם שגדלו, וזה ריגש אותי עד מאוד, ועוד רבים וטובים מכינים לי כעת דברים שאזדקק להם.

גם הנשים הנפלאות במקום עבודתי, "אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, עוזרות לי מאוד. מנהלת "אסכולות" בחיפה אספה לי שק שמיכות ובגדים, ומנהלת תל אביב סידרה לי קורס כתיבה מרוכז, ממש עד רגע לפני טיסתי להודו, להביא את הילדים, כדי שתהיה לי פרנסה עד אז.

בו-בזמן, מול כל הא/נשים הנפלאים/ות האלה, ישנם מכרים ומכרות שמבקשים לפכח אותי, וחשים צורך לספר לי, עד כמה עומד להיות לי קשה, לגדל לבדי תאומים. אנשים שואלים אותי אם אני יודע למה אני נכנס, אם יש לי בכלל מושג איך זה עומד לשנות את חיי, איך יהיה לי כוח לזה, וכדומה.

לכולם אני עונה, שאשכור מטפלת, וכי מעבר לכך, אני כבר בן חמישים ואחת, תיכף חמישים ושתיים, עשיתי כבר די הרבה בחיי, וכעת אני מאודרוצה ילדים. ואני מניח, שההשתוקקות הזאת היא שתיתן לי את הכוח לפרנסם ולגדלם ולטפל בהם במסירות. אבל ברגעים, שבהם גם רוחי נופלת, אני מתבונן בי ואומר לעצמי, אילן, כל כך הרבה אנשים גידלו ילדים בפלנטה הזאת, ועמדו בזה, אז גם אתה תצליח.

מודעות פרסומת

השאר תגובה