השבוע השמונה עשר. פחד אלוהים אחזני.

השבת דווקא הייתה טובה, נהדרת. אחרי ארוחת הערב המשפחתית זיו, אחייני בן התשע, פרש את לוח השחמט בבית אבא-סבא, סידר עליו את הכלים המצוייצים, ושיחק מולי משחק נחוש בשח-מט, שאותו למד מן האינטרנט. הייתי הראשון ששיחק למולו פנים אל פנים. שראל, אחייניתי בת השמונה, עמדה לידי לעוץ לי עצות במהלכיי, ואני נדהמתי לראות איך שני הילדים האלה מסוגלים לחשיבה מורכבת כל כך, כזו הדרושה במשחק השח-מט, ואפילו אותי היא מעייפת אחרי סיבוב אחד.

בשבת עבדתי, כהרגלי. הרבה מירה רז, שעברה ליד האספרסו בר, בשבת בבוקר, שאלה אותי מה אני כותב, וכשעניתי לה שאני בודק עבודות של שבעים תלמידים גערה בי, בדרכה המיוחדת, שעלי לנוח בשבת, שיום מנוחה היא. אבל נהניתי לבדוק עבודות באור השמש המיטיב.

בערב ערכתי כמה פרקים בספר, צ'וטטתי קצת בהפסקה, ואחרי כן ישבתי ועבדתי על כרטיסיות תחקיר לספר הבא (הבא). כלומר זה שרק מתוכנן אצלי בראש וטרם ירד אל הנייר.

אבל אז, בעוד הפסקה קצרה בבית הקפה, שעה שחיפשתי חומר על זכויות של משפחות חד-הוריות, לכדה עיני ידיעה, שרק כותרתה הבעיתה אותי. "

ילדים לאב מעשן בסיכון גבוה ב-44% ללאוקמיה."

בגוף הידיעה, שנדפסה במדור הבריאות של וי-נט, סופר, ש"מחקר אוסטרלי חדש מצא כי ילדים שאביהם מעשן נמצאים בסיכון גבוה ב-15% עד 44% ללקות בסרטן הדם (לאוקמיה). ההשערה: רעלני הסיגריה פוגמים בחומר התורשתי בזרעון, ומגבירים את הסיכון ללקות במחלה."

אל אלוהים, חשבתי לעצמי. אני מעשן כבר מגיל 14. כמעט 38 שנים. אמנם, אני בתהליך של הפסקת עישון, מפני שנשבעתי ביני לבין עצמי, שהילד שלי לא יריח ממני הבל פה של סיגריה בנשיקתי הראשונה על מצחו, עם צאתו מן הרחם. אבל את הזוועה הזאת, האפשרות שמא בלא יודעין אני עומד להביא לעולם ילדים, העתידים בשלב כלשהוא של חייהם ללקות בלאוקמיה כתוצאה מן העישון שלי, את הזוועה הזאת לא יכולתי אפילו לשער.

מיהרתי לקפל את המחשב וברחתי מבית הקפה הביתה, חושב כל הדרך מה יהיה. חושב זו לא המילה הנכונה לתאר זאת. נחרד, מוצף חרדה. האם לכתוב למרפאה בהודו, ולבדוק אפשרות שיעשו בדיקת דם לעוברים? הרי אינם עושים אפילו בדיקת מי שפיר, מחשש לפגיעה בהם. ומה תועיל לי בדיקת דם כזו? הלא אינה יכולה לגלות דבר כזה מראש. אללי.

בדרך נזכרתי בחברתי הטובה עמליה זמר, שנפטרה בכיתה השמינית מלאוקמיה. יצאנו להשתלמות ערכית באיזה מקום ליד ירושלים. כשחזרנו, היא לא שבה לכיתה, ואמרו שהיא חלתה באיזו מחלה מסתורית. שבועיים אחרי כן בישרו לנו שמתה. הסרטן חטף אותה מן החיים בבת-אחת. נזכרתי בה בכאב, בכאב של הוריה, שלנו, ואמרתי לעצמי, ישמור אלוהים, שרק לא אביא לעולם ילדים, שיסבלו כתוצאה ממני, מבחירות שגויות שאני עשיתי במהלך החיים. חיי שלי, לא שלהם, רחמנא ליצלן.

בכלל התכוונתי להעביר את השעה האחרונה של הלילה בגיהוץ בגדי הילדים, מן הערימות המצטברות אצלי אחרי כביסה וייבוש. אבל מי בכלל מסוגל לזה, בכזה מצב. תחת זאת, שליתי מן התיק שלי את חברתי הטובה, הפרטית, המטוטלת. התרתי את שרשרתה, שהסתבכה סביב עצמה, ושאלתי אותה כמה שאלות.

התשובות שקיבלתי קצת הרגיעו אותי ואפשרו לי לכתוב את הפתק הזה. הם ייוולדו בריאים, לא יחלו בגללי, וגם אני אזכה לגדלם עד בגרותם, לחיים ארוכים. אמן ואמן.

אבל הפחד הזה עוד לא לגמרי הירפה ממני, וכנראה ימשיך לרדוף אותי בימים הקרובים.

מזל שכבר קניתי מדבקות ניקוטין. בקרוב מאוד אמיר את הסיגריות באלה, מתוך כוונה לוותר גם עליהן בבוא העת. אבל אל תתפסו אותי במילה. קשה לי אפילו לחשוב על פרידה מן הסיגריה. ועם זאת, כבר כמה שבועות אני אומר לעצמי, כל סיגריה, בגילך, היא פחות עשר דקות עם ילדיך. אז כדאי שתזכור את זה.

מודעות פרסומת

3 thoughts on “השבוע השמונה עשר. פחד אלוהים אחזני.

  1. אילן,
    פאניקתך אינה במקום לעניות דעתי.
    ראשית, זכור את מה שאמר ד'זראלי: יש שקרים רגילים, יש שקרים בוטים ויש סטטיטיקה.
    שנית, אני אמנם לא אומר שהמחקר דפוק אך שים לב להסתברות שגדלה ב 5 חלקים לביליון (!) בלבד כתוצאה מעישון.
    כמו כן מדגם. של 400 ילדי מעשנים וקוצר תקופת הבדיקה מאיינים חלק גדול מהמסקנות.

    שיהווה במזל,

    אלכס

  2. משתתף בטון המרגיע של אלכס שהגיב כאן קודם. מזדהה עם דאגתך לקטנטנים שעומדים להוולד, למרות שאינני מעשן. אני בעיקר שמח לקרוא שאתה מתחייב לתת להם אויר נקי לנשום, למרות שמנסיוני שלי, אמירה כמו "אל תתפסו אותי במלה" מתירה לי לנהוג בעתיד בחופש מופרז מחוסר משמעת עצמית. אני מנסה בדרך כלל לחשק את עצמי באמירות מחייבות, לעצמי וגם קבל עם, כדי שלא אוכל בעתיד להתחרט ולא לבצע את מה שהבטחתי (לא לזלול, ללמוד למבחן, וכו')

    1. רואי,
      תודה על התגובה. פירשת את ההומור שלי כחמיקה ממחויבות. ואין זה כך. לכל היותר אני משחק כאן במסר כפול. שזו אמנות עתיקה הידועה לי היטב.
      🙂
      אילן.

השאר תגובה