ובחרת בחיים

תיכף חצות. אני יושב באספרסו בר, ומביט מבעד לזגוגית בצומת שדרות רוטשילד הרצל, בליל חורף קר. בחוץ, מתחת לפטריית החימום, יושבים שני גברים. מולי עומד שולחן מספר 42, השולחן הקבוע שלי, עד הערב, ריק. אבל אני לא יוצא לשבת בו. מפני שאני יושב בפנים. מפני שאני לא מעשן.

אתמול, זמן קצר לפני המפגש הרביעי של הסדנה להפסקת עישון ב"מכבי," קיבלתי אי מייל מן המרפאה, ובו תוצאות אולטראסאונד תלת-ממדי. הכול בסדר. התינוקות מתפתחים יפה, וגם הפונדקאית חשה בטוב, דיווחו לי. תינוק אחד שוקל כבר 506 גרם, האחר/ת 430 גרם, גילו של הראשון הוא 22 שבועות ויום, ושל האחר/ת 21 שבועות ושישה ימים.

רגע, תפסתי את עצמי, זה שוב קורה? דילוג כמו בשבוע ה- 14? אני חשבתי שאני בשבוע ה- 19 כעת, והנה מתברר לי שגודלם תואם את השבוע ה- 22, כמעט 23!? אז מה, אני לא בתחילת חמישי, אלא בתחילת החודש השישי!?

נתקפתי בפאניקה. כל מערך חיי מתוכנן עד לתאריך ה- 23 במרץ, שבו נגיע לשבוע ה 32. אבל אם כעת הם בגיל 22 שבועות, צפויה לי לידה בעוד 10 שבועות בלבד, חודשים וחצי, מה שמביא אותי מקסימום לאמצע מרץ.

עד שהגעתי לסדנה לגמילה מעישון כבר הספקתי לפרוק את הלחץ באוזני אבא שלי, שכמו תמיד ידע להיות תכליתי, ולעשן במונית, הנהג בטובו התיר לי זאת. אבל בסדנה גיליתי, שרוב חבריי וחברותיי כבר הפסיקו לעשן, או דיללו מאוד את כמות הסיגריות שלהם, בזכות השימוש בכדורי הזייבן או הצ'מפיקס, שהחלו לקחת, והרופא שלי סירב לתת לי אותם, מפני שזכר לאילו דכאונות שחורים משחור ותופעות לוואי קשות הכניסו אותי בעבר.

ישבתי שם, בין ההולכים ונגמלים, והבנתי שזהו זה, עוד עשרה שבועות עשויים להיוולד לי ילדיי. ולכן מוטב שאקח אחריות על עצמי ואחדל לשחק משחקים.

התחושה הזו התגברה כאשר המנחים, טל ונוי, פיזרו קלפים מצויירים על הארץ, וביקשו מכל אחד ואחת לבחור שני קלפים, האחד מסמל את תחושתו כעת לגבי העישון, והאחר – את תקוותו לעתיד.

הייתי הראשון שבחרתי קלפים והראשון שהציגם, מפני שהבחירה הייתה לי ברורה כל כך. הקלף שסימל את תחושתי לגבי העישון הראה אותו גבר פעמיים, בדיוקן אחד הוא בוכה ובדיוקן האחר, על אותו קלף, הוא שוחק. הקלף הזה מראה את האמביוולנטיות שלי כלפי העישון, אמרתי להם. אני אוהב לעשן, ומצר על כך שעלי לחדול מן העישון.

והקלף האחר, שאל נוי? היה מצוייר עליו בית, בית גדל מידות, עומד בתוך אחו.

זה הבית, בית המשפחה שאני בונה, אמרתי לו, וחלק מן הבנייה הזאת היא, בעבורי, הפסקת העישון.

איך אני שונא סדנאות. הן גורמות לי לומר דברים שאני מצטער עליהם אחר כך.

הייתי כל כך עצבני מהקדמת הלידה הצפוייה שברחתי מוקדם מן הסדנה ונסעתי לוורד וחנית, המגדלות שלוש בנות. הן הושיבו אותי במרפסת ביתן, שם הן מעשנות, ולימדו אותי כמה דברים חשובים לגבי גידול ילדים. שלא צריך לחטא את הבית, שמותר לילד לגדול עם חיות, שילד החי בסביבה רגילה, לא סטרילית, מפתח חסינות רבה יותר למחלות, וממילא את מחלות הילדות הוא יחטוף, שחשוב מאוד שאשן בכל רגע שהם ישנו בו, שאני יכול לשכוח מן הליבידו לשנים הקרובות, והעיקר – שאזכור לשמוח בהם/ן, כי הרי זה כל העניין, להיות שמח. וכמובן עישננו את עצמנו לדעת שם, בכפור, על המרפסת.

ואז, אחרי שסיימנו להעמיס על המכונית כל מיני צעצועים ואביזרים ודברים שנתנו לי ברוב טובן, נעמדה ורד בקצה גרם המדרגות, ואמרה, "טוב עשית," וזהו.

ואני חזרתי לאחור, ונשקתי לה על לחייה. מחווה שלא הייתי מעלה על הדעת לעשות, ועוד עם ורד, עשור מקודם לכן.

אבל כנראה שהזיקנה מרככת

.

בלילה, כשנגמרה לי חפיסת הסיגריות, הלכתי עמד לפיצוציה בלילינבלום, אבל אז החלטתי שאני לא קונה קופסת "טיים", אלא שתי סיגריות "קאמל," חזקות במכוון. שלא יעשו לי חשק לעשן, ושלא תהיינה לי סיגריות הבוקר, ליד הקפה. ואכן, עישנתי רק אחת, אמש.

הבוקר קמתי, ומיד שמתי על עצמי מדבקת ניקוטין. הכי חלשה. לשמחתי, עברתי איתה את היום בשלום. אבל מה שעזר לי לא היה רק מדבקת הניקוטין. באופן משונה ביותר, בפעם הראשונה שרציתי היום סיגריה, פתאום שמעתי קול בתוכי אומר לי "ובחרת בחיים." כך, בפשטות. בלי שום הוספות.

בתוך הציווי הזה התקפלו כל מהלכיי חיי כעת. הבחירה להיות הורה, הבחירה להיות אב לתאומים, הבחירה לחיות למענם וגם למען עצמי. וכל פעם שמתתי לסיגריה, שב ועלה בי הציווי הזה.

זה החזיק עד הערב, רגע לפני הסדנה, כשישבתי ושתיתי אמריקנו בחצר. פתאום נטרפתי מתשוקה לעשן. אמרתי לעצמי, הופה, עד הנה, אילן. את זה אתה לא עושה לעצמך. אתה לא נטרף בגלל סיגריה. אתה כל כך רוצה? אז תעשן. מספיק שאתה בדיאטה בכלל ובדיאטת הרזייה, עובד כמו חמור בהוראה ובעריכה, מכין את הבית ומפסיק לעשן. אל תשתגע.

הלכתי למכולת, קניתי סיגריות, ועישנתי שתיים.

ואחרי כן שמתי על עצמי מחדש את מדבקת הניקוטין ויצאתי אל בית הקפה.

אני יושב כאן כבר שעתיים. מתקן תיקוני מחברת לספר שערכתי. לכתוב אני לא מסוגל ככה, בינתיים. אבל לערוך כן. בפעם הקודמת חזרתי לעשן כי לא הייתי מסוגל לכתוב מילה, במשך כמה חודשים. אבל כעת ממילא אני כותב בעיקר על הילדים, על ההורות המתקרבת, ואת זה אני עושה בכל מצב. אז אולי בכל זאת אפסיק לעשן. ואם לא, גם הפחתה ניכרת בזה תעשה רק טוב.

במחשבה שנייה, אולי אוריד כעת את המדבקה, ואצא לעמוד מתחת לפטריית החימום, לעשן עוד סיגריה אחת. אחת וזהו.

לילה טוב לכם.

מודעות פרסומת

השאר תגובה