השבוע העשריים ושניים, עם הבכי

נותרו עוד עשרה שבועות עד לשבוע השלושים ושניים. הוא יתחיל ב 23 במרץ 2012. ד"ר שיבאני אמרה לי להיות מוכן בתאריך הזה לקריאה, מכיוון שתאומים נולדים בדרך כלל מוקדם יותר מתינוק יחיד, בחודש השמיני. אבל אני לא אחכה כאן, בבית, כדי שיזעיקו אותי ללידה, ולא אהמר על מקום בטיסה. החלטתי שב 23 למרץ אסע כבר לדלהי, אתמקם, אכין עריסות וציוד, אמצא כוח עזר ואתכוון נפשית למפגש עם תאומיי.

לאט לאט אני קולט איזה שינוי עצום הם עתידים לחולל בחיי, ומרגיש שאינני יכול לגלוש היישר ממציאות חיי כרגע, שבה אני חי כיחיד, וידיי מלאות בעבודה, למציאות הורית משפחתית. לכן, אטוס להודו מקודם, ואשתדל להיות שם כמה ימים לבד, עם עצמי, עם מחשבותיי.

את עומק השינוי אני מרגיש כבר נחמר בי, מממש ובא. באופן מוזר אני חווה אותו כגל עמוק של בכי. בכי עתיק, שדחוק בי מימות ילדותי, וכנראה עתיד לבקוע ממני למול ילדיי. זה התחיל עם הקריאה בספר "התינוק יודע," מאת ד"ר אלטה סולטר. קיבלתי אותו ממאיה, אחת מתלמידותיי לכתיבה, שבאותה הזדמנות גילתה לי, שהיא מתקנת טעויות של הורים בגידול תינוקות. היא המליצה לי עליו בחום.

בספר מוצג בכיו של תינוק כדרך מרכזית לפורקן מתחים וטראומות מתקופת ההיריון והלידה, ואחריה. הוא מדבר על דפוסי בלימה שהשתרשו אצלנו, כמו מתן מוצץ לילד בוכה, נדנודו, ניסיון לנחמו או להשתיקו, וחו"ח להכותו וכדומה, כדי לסכור את בכיו, משום התפיסה לפיה הורה לילד בוכה אינו הורה טוב. הספר מציג את הבכי כמנגנון חשוב והכרחי לפורקן מתחים, שבמידה והוא מושתק, הוא גורם לקשיים רגשיים לכל אורך חייו של אדם.

ככל שהתקדמתי בקריאה בספר הזה, בימים האחרונים, הרגשתי רצון עמוק ועז לבכות. לא בכיתי. אני לא אדם שבוכה, אלא במצבי אובדן. אבל זו כנראה בדיוק הבעיה. הבנתי שאינני בוכה, כי חונכתי לחשוב שזה לא ראוי, כי למדתי לחנוק בתוכי את הבכי. ועצם ההכרה בכך היכתה בי וחיזקה בתוכי את הבכי, שבינתיים הוא עוד לא נשמע.

יהיה קצת מוזר לפרוץ בבכי על הסטפר במכון הכושר, שעליו אני קורא מדי בוקר וערב את הספרים האלה.

אבל התרמזות כזו של בכי שבה ועלתה בי היום, למקרא חלק מן העבודות של תלמידיי. פתאום הטקסטים הניעו אותי רגשית באופן עמוק ביותר. הרגשתי למולם פגיע, נטול שיריון, ומאוד משתוקק כבר לבכות, להתפרק, לפרוק את המתח האצור בי, את ההתרגשות והציפייה לבוא ילדיי, וכנראה שגם מכאובי עבר עתיקים שלי, שהבכי הזה צריך לשטוף אותם מתוכי החוצה.

אולי זה כרוך גם בשינוי הורמונלי. קראתי באיזה מקום, שלא רק אימהות הרות, אלא גם אבות0-בדרך, נתונים לשינויים כאלה. אינני יודע. אני לא זוכר את עצמי כאדם רגשן. רגיש כן, אבל לא רגשן. ופתאום הגאות הזאת.

אני מדמיין את רגע המפגש עם ילדיי לראשונה. אם לא אחטוף בו התקף לב מרוב התרגשות, או אתעלף מעוצמת החוויה, אני כנראה אפרוץ בבכי. בכי עמוק של כאב ושל הודייה. די ברור לי, שברגע הזה לא רק הם ייוולדו, אלא גם אני אוולד שם, יחד איתם, מחדש, בתוך בכי. הבכי שלא בכיתי בינקותי, והבכי שבכיתי רק פעם אחת על חיי, שהתפתחו אחרת כל כך ממה שהובניתי אליו וגם השתוקקתי אליו בילדותי. וזה כנראה יהיה הבכי הטוב מכולם, מפני שהוא יהיה, בו-בזמן, בכי של אובדן, ובכי של זכייה.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “השבוע העשריים ושניים, עם הבכי

  1. הי אילן,
    מחקרים הוכיחו שגם גברים, בני זוג לנשים הרות, לקראת הלידה ובסמוך לה – נמדדה אצלם ירידה בכמות הפרשת הטסטוסטרון.
    הצונאמי הרגשי שאתה חווה יכול להסתמך על כך.
    הנה, אתה כבר בשל להיות אבא.

השאר תגובה