השבוע העשרים ושישה, אופס, כבר התחיל השבוע העשרים ושבעה, בעצם

השבוע הזה היה כל כך עמוס, עד שלא היה לי זמן לכתוב עליו בבלוג שלי. אבל בשל התמיהה של קוראיו הקבועים, אני ממהר לעשות זאת. הכל בסדר, חברים/ות, אין מה לדאוג, פשוט הגברתי קצב ואני עובד, בכל מישורי החיים, כמו מטורף, כדי להספיק להכין הכול בזמן.

מראשית השבוע שעבר אני מלמד שלושה בקרים בחיפה, ועוד שני בקרים ושני ערבים בתל אביב. שבעה מפגשים בשבוע של סדנאות כתיבה. במקביל, אני מסיים עריכה של שני ספרים וכבר התחייבתי לעוד שניים, שאספיק עד הנסיעה, וקיבלתי עוד שלושה ספרים לקריאה ולחוות דעת.

בתוך ההמולה הזאת, הספר הבא שלי בשלבי עריכה, ואני מחכה לשמוע מן העורך מה יש לדעתו לעשות בו.

בשבת שעברה באו הנה חמישה חברים, כדי לעזור לי לאבק את הספריות ולסדר את הספרים מחדש, בחדר העבודה-שינה שעיצבתי לי, במקום חדר העבודה הישן, שיהפוך לחדר תינוקות. משה ועופר, יבין, גיל וגיא, בילו פה שעות בשבת שעברה באיבוק ובסידור ספרים, וכל כך היינו עסוקים, שאפילו קפה שכחתי להציע להם. אחר כך ממש התביישתי.

במהלך השבוע בא רם לעזור לי, והיה גם עובד ששכרתי לכמה שעות עבודה, כי כבר נשברתי מרוב עומס. בשבת, אפילו האקס שלי בא לעזור. הוא אמנם לא רוצה להיות אבא, אבל יודע להיות חבר.

הלילה, בחצות וחצי, השלמתי את פינוי המחסן מכל המלאי של "שופרא," שעבר לארכיון במושב, ואת העמסת המחסן במיטות לתינוקות, בכסאות תינוק, בעגלות תאומים, כל מה שאזדקק לו עם שובי מהודו. בקיצור, טירוף גמור.

בתוך כל זה אני עוד בדיאטה, ועושה שני אימוני ארובי ביום.

אין לי מושג איך אני עומד בזה, אבל כל מי שפוגש אותי אומר שאני מלא אנרגיה. אני חושב, שהמטרה שהצבתי לעצמי, להיות הורה, פשוט מחדשת את כוחותיי בצורה בל תיאמן. כל מי ששומע את זה אומר לי, 'חכה חכה, זו רק ההתחלה,' כאילו שאינני יודע, או אינני מדמיין מה צפוי לי. אבל אני בשלי, משתדל לעשות את כל ההכנות האפשריות לקראת הילדים, כדי שעם בואם אהיה עסוק בעיקר בהם.

הנחמה שלי כרגע היא, שבעשרים ושלושה במרץ, עם תחילת השבוע השלושים ושניים, אני טס לדלהי. אני נוסע מוקדם במכוון, כדי להתארגן גם שם כיאות, וגם כדי לנוח, לפני הלידה והאתגר, שמשכו כמשך שנות חיים, המצפה לי אחרי כן. ארז יבוא לגור פה עם החיות, ואני אשב בדלהי, אעבוד משם עם תלמידיי בארץ ואחכה לבשורות טובות.

השבוע אסיים את ריקונו של חדר העבודה הישן, והחלטתי, סלחו לי על הטעם הנדוש, לסיידו במו-ידיי בצבע לילך רך. אני לא רוצה שיגדלו בחדר צבוע בקרם, אלא בצבע חם יותר. ואני צריך להרגיש את המברשת בידיי, לדעת שהכנתי במו-ידיי את חדרם.

ואחר כך וילונות, שידת החתלה ועריסות, וזהו.

מסוף פברואר, אחרי קבלת האולטרא סאונד הבא, שיבוא עלינו בטובה, בעזרת השם, אני רוצה להתעסק באריזת מזוודות בלבד ובהכנת ערכת לידה.

לילה טוב.

אילן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה