השבוע השלושים – והליבידו

כשהתהליך רק החל, ואחרי כן בן זוגי ואני נפרדנו, נפגשתי עם עדנה, חברתי הטובה. ישבנו על ספסל במעוז אביב, בדמדומים של מוצאי שבת, ושוחחנו. "אילן," היא אמרה לי, "אתה נכנס עכשיו לשלב חדש בחייך. אתה תמצא בן זוג. ואם לא בן זוג, אולי תמצא בת זוג."

הבטתי בה נדהם. היא הרי מלווה אותי מנעוריי, ויודעת ומכירה היטב את התהליך שעברתי, עד שהתייצבתי בזהות ההומוסקסואלית שלי. "מה יש?" צחקה, "עכשיו אתה מקים משפחה. אולי תרצה אישה לצידך."

"זה לא יקרה," אמרתי לה.

"בכל מקרה," הוסיפה חברתי החכמה, "הכנת הבית, הקן המשפחתי, זה לא זמן לזיונים. הליבידו ייעלם לך, וזה בסדר."

כמה חודשים אחרי כן, בתוך מסע איסוף החפצים והציוד, נפגשתי עם ורד ובת זוגה בביתן בגבעתיים. הילדות כבר ישנו. אנחנו ישבנו במרפסת עמוסת האביזרים ועישננו. "דרך אגב," אמרה פתאום ורד, וסיננה עשן מבין שפתיה, "תשכח מהליבידו. אפילו זמן לענג את עצמך לא יהיה לך."

הבטתי בה ושתקתי. להן הרי יש ניסיון. יש להן תאומות.

נזכרתי בעדנה וורד אמש, אחרי שיחה עם האקס שלי, שבה בישר לי שהוא כבר בסיפור חדש. אמרתי לו, שאני נורא מצטער שנפרדנו. שלא יכולתי אחרת. שהייתי מוכרח לאסוף את כל כוחותיי, כדי לעמוד במשימה האדירה שהצבתי לעצמי, לצערי בלעדיו. ואז אמרתי לו, שבניגוד אליו, אין לי כמעט כלום במשך כל החודשים האלה. סטוצים פזורים, שניתן לספור על כף יד אחת, על פי רוב גם לא מצאתי את עצמי בהם, כמה שיחות נחמדות עם בחורים באינטרנט, אפילו התלהבות מגוף של בחור אחד או שניים, ששלחו לי את תמונותיהם. אבל זהו. כל האנרגיה שלי מרוכזת בשני מישורים בלבד – פרנסה, כדי שיהיה לי במה לשלם את השלב האחרון בפונדקאות, ואת השהות הארוכה בדלהי, והכנת הבית בכלל וחדר הילדים בפרט.

"טוב," אמר האקס שלי, "זה טבעי, אתה לא פנוי רגשית."

חשבתי על כך כל הבוקר, וגם בצהריים, על רציף הרכבת בתחנת חוף הכרמל בחיפה, בדרך חזרה מן העבודה לתל אביב. עמד שם בחור צעיר, צנום, שחום עור ויפה תואר. הוא היה לבוש בג'ינס ובדאפל קוט משבצות, אדום-שחור, שהלם את יופיו. באוזנו היה תחוב משהו, שנדמה היה לי כמו כפתור גדול או אוזנייה משונה.

"תגיד," פניתי אליו, "זו אוזנייה, מה שיש לך באוזן?"

"לא," הוא חייך, "עברתי ניתוח באוזן."

נכנסנו אל הקרון. הוא עלה למפלס העליון ואני למפלס התחתון.

מצאתי מושב פנוי והתיישבתי.

לא חלף רגע והוא ירד מן המפלס העליון של הקרון והתיישב למולי.

הוא קרא בעיתון, אחרי כן שיחק בסמארטפון שלו. אני קראתי בעיתון, תוהה האם לפשוט את רגליי מתחת למושבו, כך שתיגענה כבמקרה בשלו. אבל לא עשיתי את זה. הוא נראה לי כל כך צעיר, שלא העזתי.

תחת זאת נרדמתי.

ישנתי כמעט עד נתניה, ואז התעוררתי מול פניו היפים. הבטתי בו. הוא חבש משקפי שמש כהים, כך שלא ידעתי היכן מביטות עיניו.

עזוב, אמרתי לעצמי, הוא צעיר, אתה בדרך להורות, מה אתה צריך את זה.

אבל דמיינתי איך אני מתחיל לדבר איתו, ובסופו של דבר מסיים את הנסיעה מחיפה לתל אביב איתו, במיטתי.

הוא ירד בתחנת האוניברסיטה, עם חוברת לימוד של מתמטיקה גבוהה מתחת לבית שחיו, וקופסת סיגריות מבצבצת מכיס הדאפל קוט שלו.

אני ירדתי בתחנת ההגנה, ונסעתי הביתה.

בערב, במכון הכושר, הבטתי בבחורים מסביב כמו בארץ חמדה נטושה. היו שם רועי, המלצר מבית הקפה שאני קונה בו אמריקנו כל ערב, בית הקפה שהיה פעם שלי, וראיתי איך השובב הזה צובט בישבנו של איזה בחור, כשהתכופף אל הקולר. היה שם הבנקאי הצעיר, כבן שלושים, המתוק, הגבוה, הסקסי, שאני תמיד שוכח את שמו. כיוון שהוא יודע שאני מחכה לילדים, סימן לי 'מה קורה' ממרחק בידיו. סימנתי לו שיקרב אלי, הייתי בדיוק על הסטפר, וכשקרב קירבתי את פניו בידיי אלי, ולחשתי לו, "אף פעם לא אמרתי לך כמה אתה סקסי,."

הוא האדים, וציין זאת.

ואחרי כן, אחרי ששתה את משקה החלבון שהכין לו בקולר, סימן לי להתראות.

שאפתי שאיפה עמוקה של אוויר לתוכי, סיימתי את האימון הארובי השני שלי, כמדי יום, התקלחתי וחזרתי הביתה, לסיים את עריכתם של שני ספרי שירה שאני עובד עליהם כעת.

הליבידו לא נעלם לי, אמרתי לעצמי, אבל הוא בהחלט הצטמצם. אני רואה בחורים סקסיים, שמושכים אותי, אבל אינני מסוגל להניע את עצמי לעשות ולו צעד קל לקראתם. כמו, למשל, לעלות על הרכב ולנסוע למישהו, שממש מצפה לזה, בעיר אחרת. ולתדהמתי, עדנה צודקת. אפילו מצאתי את עצמי השבוע חושק באישה צעירה.

ישמור אלוהים.

אינני יודע אם זה הליבידו, או יצר הקינון. מה שבטוח הוא שהחרמנות שלי מתרככת, נהיית מפושטת, מרפדת לי את הגוף ואת הנשמה ואת הלב, כאילו אני מכין בתוכי עריסה של חום, לילדיי. שרק יבואו לעולם בשלום ויוולדו בשלום. אמן.

מודעות פרסומת

One thought on “השבוע השלושים – והליבידו

השאר תגובה