השבוע השלושים ושניים

היום מלאו עשר שנים לפטירתה של אמי הצדקת, זכרה לברכה. היום גם התגייס לצה"ל אחייני הבכור, עמרי, יבדל"א. השבוע אני טס להודו ללידה של תאומיי, ומיכל גיסתי, אמו של עמרי, מתלווה אלי. לכן, היום הזה היה חזק במיוחד, לכל המשפחה.

כבר ביום שישי בירכתי את עמרי, שאימא שלי, שלנו, סבתו, תשמור עליו מכל רע, שייצא בשלום וישוב בשלום מקץ שלוש שנות שירות בצבא. הבוקר גם התקשרתי אליו, כשהיה בדרכו לבקו"ם.

בלבי אמרתי לעצמי, שעלי לעשות אותו הדבר, כמו שעשיתי כשרק החל ההיריון. לנסוע לקבר סבתי ואחרי כן לקבר אמי, לפני שכל המשפחה תתאסף שם לאזכרה, ולבקש מהן את עזרתן. שהלידה תעבור בשלום, שהפונדקאית והילדים וגם אני נהיה בסדר, ושיתנו לי אריכות חיים כדי לטפל בילדיי.

התחלתי בביקור בקבר של סבתא, בבית הקברות הישן ברמת השרון. בית הקברות הזה נמצא ברחוב הנצח, מול תע"ש, היכן שעומדת עיריית רמת השרון להקים פארק ירוק על האדמות המורעלות.

בית הקברות הקטן חבוי בין בנייני מגורים. השלווה בו גדולה. רוח בעצי האקליפטוס, ציפורים מצייצות, ושורות שורות, משני עברי שביל הכורכר, שוכבים כל בני עיירתו של אבי, נובוסליץ, שכניי משיכון הילדות.

בסוף בית העלמין, בשורת הקברים האחרונה, שוכבת סבתי.

היא נהרגה בתאונת דרכים בערב פסח, כשהייתי בן שש. אז אמרו לי, שעלתה לשמיים.

רק אחרי בר המצווה שלי הורשיתי לעלות לקברה, באזכרה השנתית, ואז ראיתי לראשונה היכן היא נמצאת.

ההלם שחוויתי היה כה חזק, עד שכאשר שבנו הביתה מבית העלמין הוצאתי מן הילקוט שלי מחברת "דפרון" עם שורות, ועיפרון, וכתבתי את השיר הראשון בחיי.

מאז לא הפסקתי.

התחלתי לכתוב ליד קבר סבתי האהובה, באותו בית עלמין.

הייתי נכדה הבכור, וסבתי, שאיבדה בן ובת בצעדות המוות בטרנסניסטריה, וצעדה כל הדרך חזרה לעיירה עם אבי הפעוט, רק אחרי המלחמה ילדה עוד בן, שמרה עלי מתוך חרדה גדולה. כל אימת שלקחו אותי סבא וסבתא אליהם, במוצאי שבת, הייתה מיישנת אותי מתחת לפוך, בין ירכיה, ומסרבת לתת לי לצאת, גם כשצעקתי שאני נחנק.

סבי רכש חלקה כפולה בבית העלמין הזה, אבל אחרי מותה התחתן באישה אחרת, וסופו שנקבר לידה, בבית העלמין בחולון. חלקת הקבר שנועדה לו, ליד סבתי, מ תחת לעץ אקליפטוס זקן, נותרה ריקה.

לא מכבר ביקשתי מאבא שלי, שיסדיר את הדבר עם חברא קדישא של רמת השרון, כך שבערוב ימיי, אזכה להיקבר ליד סבתי, בחלקת הקבר הריקה הזאת. שזה יהיה מקום מנוחתי האחרונה. המקום בו התחלתי לכתוב את שיריי. המקום שבו הייתי לאדם שאני כעת.

אחרי שביקרתי אצל סבתא, וגם בקבר של אחותה, הסמוך אליה, וביקשתי מהן עזרה, נסעתי לבית העלמין החדש של רמת השרון, בצומת מורשה, שם שוכבת אמי.

חשבתי לדבר איתה, אבל כשהגעתי לקבר ורכנתי אליו, פשוט התחלתי לבכות.

בכיתי על אובדנה, על חסרונה, על כך שהיא כל כך חסרה לי כעת, שעה שאני עומד להיות אב. על כך שלא תזכה לראות את ילדיי, ועל כך שאני מביא ילדים לעולם בלי אימא, שעה שאמי הייתה כל כך מרכזית בחיי.

בקושי הצלחתי לקום מזה, להתאושש.

אחרי כן כשלתי החוצה מבית העלמין, נכנסתי לרכב, הורדתי את המושב וישנתי שם, בשמש וברוח, עד שבאו בני המשפחה לטקס האזכרה הרשמי.

ביום חמישי אני טס להודו, לקראת הלידה של תאומיי, בתקווה שאורן ואהבתן ישמרו עלינו כולנו.

ובעזרת השם, כשילדיי יגדלו, אביא אותם אל אותו המקום, שיכירו את סבתא רבא שלהם ואת סבתם, המנוחות, ויידעו שגם הם יוכלו לשאוב מהן כוח, כשיזדקקו לו, כמוני, כעת.

זה לא יפצה אותם על חסרון אם. אני מקווה ומאמין שאהבתי הגדולה אליהם תשמש להם מעון ומגן מפני העולם. ומלבדה, גם הידיעה שנולדו לתוך משפחה גדולה, עניפה ומאושרת, שציפתה לבואם, ובהם דודותיי, אחיות אמי, ואבי, ואחיי וגיסותיי וילדיהם, וכל בני ובנות דודי ודודותיי. אמן.

מודעות פרסומת

4 thoughts on “השבוע השלושים ושניים

  1. אילן,
    אחת בלילה. אני יושבת מול המסך, ואת המקלדת כבר מכסה שלולית קטנה מהעיניים שלי. שניים מבניי נולדו אחרי שאימא שלי כבר לא הייתה. וגם אבא שלי. הם מתו בהפרש של שנה וחצי כשהייתי בת עשרים ושש -שבע והיה לי תינוק בן עשרה חודשים. בכלל לא היה חשוב באותו רגע שלילדים האלה יש אבא, שיש להם דודות וסבא וסבתא נוספים. בכל פעם נפל עליי העולם מחדש. למי אספר עכשיו מה קורה לי? איך אפשר, לעזאזל, לחיות בלי הביטחון הזה שקוראים לו אימא?
    אבל מתברר שאפשר. אני מאמינה שהחוזק, והמשענת והביטחון שאימא שלך נתנה לך בחייך ובחייה, ילוו אותך כל החיים. הרצון העז שלך, וכמויות האהבה שאתה מוכן לתת הם תוצאה מאותה אהבה שניתנה לך. מאותו רגש חם שעשה את עולמך לבטוח ואפשרי.
    אני מחזקת את ידיך, ומרשה לעצמי להרגיש אליך ולדבר אליך כאל חבר.
    סימי

    1. סימי,
      חסר לך שלא היית מתייחסת אלי כאל חבר.
      🙂
      תודה רבה לך על התגובה העמוקה, הנוגעת בליבי.
      ותודה על המילים המעודדות.
      לילה טוב, נתראה מחר,
      אילן.

השאר תגובה