המשרתת

בבית שאני מתארח בו יש שלוש משרתות. שתיים מהן נמצאות כאן הרבה, השלישית מופיעה רק אחת לשבוע בערך. השתיים הקבועות, רינה ואסונג, חולקות ביניהן את אחזקת הבית. רינה מכבסת כביסה, תולה, מורידה אותה ומגהצת ביד אמן ממש. אבל את הריצפה תשטוף רק המשרתת השלישית, ועד בואה הרצפה תעלה אבק וכפות הרגליים תשחרנה ממנו.

רינה ואסונג 'צהובות' זו לזו. רינה כהת עור יותר, ולכן נחשבת ממעמד נמוך מזה של אסונג. אמנם, שתיהן מדברות אנגלית מועטה, וזו הסיבה שמלכתחילה הצליחו לפרוץ את גבולות מעמדן ולהגיע להיות משרתות בבתי לבנים. אבל אסונג חכמה יותר ומניפולטיבית. היא מרגיזה את רינה במכוון, מאשימה אותה בהאשמות שווא ולפני כמה ימים גם התגלע ביניהן ריב קולני בהינדית, כשמדי פעם אחת מהן מתרגמת את זעקותיה לאנגלית, כדי שאבין ואשפוט ביניהן, או אביע אמפטיה כלפי האחת או האחרת.

ניצן, השותף של בעלי הבית, שהגיע לבדוק מה קורה, זכה למהדורה חדשה של הריב הזה. הוא פתר את המחלוקת ביניהן במחי פה.

"זו כבר הפעם השניה שהן רבות ככה," גיליתי לו, "חשבתי למנוע את זה ממאיה ועידו, ולכן הבלגתי על כך."

"הן כמו ילדות," חייך אלי ניצן, "וצריך לדבר אליהן כמו אל ילדות. אבל הריב ביניהן הוא דבר קבוע, ונובע ממעמדן. לא מאישיותן. בהודו, בהירי העור נחשבים יותר מכהי העור, וזה בא לידי ביטוי גם ביחסים ביניהן."

בימים שאחרי כן אסינג נעלמה כמעט לגמרי מן הבית. נדמה לי שהיא מנצלת את היעדרם של בעלי הבית ומתפרפרת. רינה נמצאת כאן הרבה. היא שקטה, נחמדה וקואופרטיבית. היא שמחה ללמד אותי לבשל דאל עדשים, כשביקשתי זאת, ולהכין לי קארי ירקות ועוד מאכלים.

אסינג מבשלת אוכל חריף מאוד, מסמנת בזה שהוא נועד לה בלבד.

ההתבוננות בהן העלתה בי שאלות רבות על הריבוד החברתי הנהוג בהודו, דרך שיטת הקאסטות.

למשל, שתיהן לא תשבנה לעולם לאכול ליד השולחן. הן אוכלות בישיבה על הארץ, במטבח, או על כיסא נצרים נמוך. הן גם אוכלות בידיים, לא בסכין ובמזלג, ולעולם תפנינה אלי בתואר "סר," ותדברנה על בעלי הבית כעל "סר" ועל "מאדאם."

כשהתעקשתי לרחוץ בעצמי את כלי האוכל שלי רינה מחתה. הסברתי לה, שבבית שלי אני עושה את כל מלאכות הבית לבד. היה לה קשה לתפוס את זה. אני חושב שאני נראה לה כמו יצור מן החלל החיצון. לא פחות. גבר לבן, בודד, שמבשל ודואג לעצמו. איפה נשמע כדבר הזה.

שתיהן משחקות ראש קטן. הן יכולות לדחות דברים שאני מבקש. כמו, למשל, למצוא את השלט הרחוק של המזגן. שבוע שלם הייתי כאן עם מאווררים בלבד. זה היה סיוט. אבל היום, לקראת סיום החולי שנתקפתי בו, אחרי לילה נטול שינה, כבר הייתי מוכרח מזגן. אז מצאתי את השלט בעצמי. אז הסתבר שהוא לא עובד.

רינה הביטה במזגן, ראתה שאין בו אור, ואז, בטבעיות גמורה, לחצה על מתג חשמלי לידו, ופתאום הוא עבד. וזה שינה לי את החיים.

אבל החיפוש העקר שלה אחר השלט, שהיה בידיי כל העת, בין ערימת השלטים של הטלביזיה והכבלים, הגילוי שאינו עובד כלל, ואז פתיחת המזגן בלחיצה על מתג החשמל, הראה לי את אורחותיה.

שום דבר אינו דחוף. קודם כל עליה לעשות את המטלות הקבועות שלה.

היא גם לא ממש מכירה את המציאות של דלהי, מעבר לשכונת המגורים הזאת. כששאלתי אותה איפה יש סופרמרקט גדול, היא אמרה, שיש הרבה "מרקטס" בדלהי. יכול להיות שהשימוש שלי במונח 'סופר מרקט' הוא משהו שאינה מבינה.

אבל כשנחליתי, וחיפשתי רופא בשכונה, עשתה מאמץ לעזור לי, עד שלבסוף דיברתי עם הרופאה הישראלית וזהו.

לא רק המשרתות בבית, גם הבחורים שאני מדבר איתם באינטרנט פונים אלי הרבה פעמים בתואר "סר." זה מחרפן אותי. בשלב מסוים כתבתי למישהו ,אל תקרא לי סר." והוא השיב לי, "כרצונך."

אני לא חושב שהוא הבין איזה עומק של דחייה ותיעוב של הריבוד התרבותי שלהם היה קפול בבקשתי זו.

אני מתחיל לחשוב שגם ההעדפות של חלק מן הגייז כאן קשורות לשיטת הקאסטות. רבים מן הצעירים מעדיפים כאן גברים בהירים, כרסתנים ועם שפם. כרס שעירה ושפם, זה מה שמושך אותם, והם הראו לי תמונות של גברים שהם אוהבים במכשירי הטלפון הנייד שלהם. רבים מהם טורקים, מפני שהם עונים בדיוק על הדרישות.

חשבתי שאולי ההעדפה של גברים בהירים, כרסתנים ובעלי שפם קשורה אף היא במעמדות החברתיים כאן. לגבי בהירות העור זה ברור. הכרס והשפם אולי משקפים סוג של שובע בורגני או אדנות. אינני יודע. מה שאני יודע הוא דבר אחד, שחבריי כאן ממש הפצירו בי לחדול לגלח את השפם, מפני שזה יביא לי עוד הרבה יותר הצלחה חברתית בקהילה מאשר כבר יש לי.

מי בכלל צריך את זה. הדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה לברוח הביתה. עם ילדים, בלי ילדים, מה אומר ומה אגיד לכם – לחיות במקום שבו מתייחסים אליך כאל בן מעמד עליון או כאל כספומט, מקום שבו המוביליות החברתית כל כך נוקשה, עד שאתה נתפס ככרטיס אל החופש, מקום שבו אתה חייב לפלטר את המים ואז להרתיח אותם, להיזהר באכילה, למות מחום בחוץ או לחפש אחר חללים ממוזגים, ולהקיא ולשלשל במשך ימים שלמים, זה לא כיף.

אבל זה היה רגע של בחילה, ותיכף גם הוא יעבור, אני מניח.

מודעות פרסומת

השאר תגובה