פשעים גדולים, פשעים קטנים

דלהי רוגשת היום סביב מאסרם, מקץ שלושה ימי מרדף, של שני בני זוג, רופא מומחה לסוכרת ואשתו הגינקולוגית, שנסעו לחופשה בתאילנד ונעלו בבית את המשרתת שלהם, ילדה בת שתים עשרה, בלי אוכל. הילדה, שחייה ניצלו בידי השכנים, סיפרה, שבאורח קבע נותנים לה בעלי הבית שני צ'פאטי ביום בלבד לאכלם. מי שלא יודע, צ'פאטי זה לחם הודי דק כמו נייר.

בני הזוג קיבלו את הילדה לעבודה מאחת מסוכנויות כוח האדם בעיר. סוכנויות אלה, מספרים העיתונים, מתמחות ברכישת ילדים בגילאי 10-18 לעבודות בית, במחיר של 10,000 רופי. זה 728.7162 ש"ח. כלומר, שבע מאות עשרים ושמונה שקלים ושבע אגורות, לחיי ילד, לכל החיים, בעבודת פרך, בבתי עשירים בדלהי.

הרופא ואשתו שמעו שמחפשים אחרים, והצליחו לחמוק חזרה מתאילנד להודו מפני שלקח זמן להודיע למשטרת הגבולות שמחפשים אחריהם. הם נדדו בין בתיהם של קרובי משפחה ולנו במכונית, במגרשי חנייה, ולכן לקח למשטרת הודו שלושה ימים לאתרם. וגם זאת, באמצעות הדלפה של הגיס.

העיתונים מספרים, שאלפי ילדים מנוצלים כך בבתי עשירים בדלהי, ועשרות אחוזים מהם בורחים ממעסיקיהם בשל השפלה, תנאי עבדות, חרפת רעב והתעללות נפשית, פיסית ולעתים גם מינית.

את הדברים האלה קראתי בעיתוני הבוקר, ביושבי לארוחת בוקר וכוס אספרסו מצויין בסניף השכונתי של "קפה קוסטא," אחרי האימון במכון הכושר.

קשה לי שלא לשים לב למעמדות העבדים כאן. זה מתחיל במשרתות העובדות בבית שאני מתארח בו, וזו נורמה לגמרי מקובלת, שכל בית מחזיק 2-3 עובדות משק בית, וממשיך במה שאני רואה ברחוב, בבקרים שאני חוסך מכון כושר ופשוט צועד בשכונה.

מדי בוקר, בשעה שבע, עומדים עובדים שחומי עור יותר ממעסיקיהם, כלומר, בני קאסטה נמוכה יותר, ורוחצים את המכוניות של בעליהם. הם עושים זאת מדי יום, בטפיחות מטלית רטובה על המכונית. אחרי כן הם גם פותחים את הדלת של המכונית בפני האדון והגברת, בהכנעה גמורה.

בו-בזמן, משרתות הבית מוציאות את הזבל החוצה, לאוספי הזבל, המגיעים עם אופניים עם משטח משא, וממיינים עליו את הזבל, כדי לראות מה ניתן למכור ממנו.

במכון הכושר, בכל חדר, ובכל מלתחה, ישנם בחורים, שכל תפקידם הוא לרוץ אחרי כל מתאמן ולמחות את הזיעה שלו, בנייר סופג ובחומר ניקוי, מן המתקן הארובי או מעמדת המשקלות, או לחליפין – לעבור עם מגב בתא המקלחת שהתקלח בו, לא רק על הרצפה, גם על הקירות.

בחומר שקראתי על מעמד הקאסטות למדתי, שבני הקאסטות הנחותות מקבלים את גורלם בהכנעה, מפני שהם מאמינים בגלגול נשמות ובקארמה. כלומר, שאם התגלגלו בגלגול הזה בבני קאסטה נחותה, עליהם למצות את סאת יסוריהם כאן.

אותי המחשבה הזאת מטרידה, מחרידה.

אבל נשוב לגורלה של הילדה בת השתים עשרה.

מסתבר, שהעסקת ילדים בגיל הזה אפשרית, מפני שיש פער בחוק ההודי בין הגדרת מעמדו של בגיר – שהיא 18 שנים – לבין חוק העבודה, המגדיר את גיל 14 או 10 (לא בדיוק זוכר מה קראתי) כגיל עבודה.

נראה לי, שאחרי המהומה שעורר המקרה הזה, הודו עתידה לשנות את חוק העבודה שלה. אם לא, זו תהיה חרפה אמיתית.

סיפור אחר מן העיתון סיפר על ילד בן 13, בן בלי בית, שנתפס משוטט בתחנת מטרו. המשטרה אספה אותו. הוא התלונן על כאבי בטן חזקים ונלקח לבית חולים. הרופא אבחן אצלו איזו מחלה, רשם לו טיפול וביקש שימתין לו בחדר ההמתנה, עד שייגש ויביא לו את התרופות.

כשחזר גילה, כי הילד נעלם.

המשטרה חיפשה אחריו בכל רחבי בית החולים, ולבסוף הוציאה הודעה על חטיפה.

גורלם של ילדים בעיר ובארץ הזאת מטריד מאוד. אמנם, ראיתי כאן גם הרבה ילדים מאושרים, כמו הפעוט בן מספר החודשים, שישב היום בחיק אימו ברכבת, מוקף באביו, דודתו, סבתו, אחיו ואחותו העולצים, על צווארו שרוך ועליו מדליון פלסטיק ובו תמונתו של קדוש, והוא מלהג ומצחקק לכל עבר, או שני ילדים, אחד בן שלוש בערך, ואחיו הפעוט, ששיחקו זה עם זה, הגדול מתחבא מאחרי רגלי אביו ברכבת, והקטן, בזרועות אימו, מחווה לעומתו מחוות בצהלה.

אבל במציאות שבה אימהות עניות מחזיקות תינוקות מעולפים מחום, וניגשות אל הריקשה בצומת כדי לבקש נדבה, במציאות שבה חבורת ילדי רחוב מטונפים עומדת בפתחה של תחנת המטרו, ומחפשת הזדמנות לאוכל, במציאות כזאת אינני רוצה לחיות, ודאי שלא לגדל בה את ילדיי.

כשיגדלו, הם יצטרכו לדעת גם את העובדות האלה על ארץ מולדתם. אני מקווה שילמדו להעריך מה שיקבלו ממני, וימחלו לי על מה שאין ביכולתי לתתו להם כלל.

 

הבוקר נסעתי לראות בתי מלון בשכונת קארול באג, שכונה נעימה יותר למגורים מן המיין בזאר בפאהרגאנג', ורק מעט יותר יקרה ממנו. בדרכי חזרה, בתחנת המטרו נדחפו המון אנשים לקרון, ודחפו אותי מאחור. רק כשעמדו רגליי על רצפת הקרון קלטתי, שכיס מכנסיי קל מדי.

מבוהל הושטתי אליו את ידי. ואכן, האיי פון הישראלי שלי לא היה שם.

חיפשתי שוב ושוב בכל הכיסים, בתיק שאתי, אבל כלום. רק  רגע לפני כן קראתי בו הודעות מהבנק. ומיד אחרי כן נעלם כלא היה.

כייסו אותי, אמרתי לעצמי, וזעה קרה בצבצה על מצחי.

האנשים בקרון שאלו מה קרה לי, וסיפרתי להם. הם הנידו בראשיהם בצער.

בעמדת הניהול של תחנת הרכבת שלחו אותו לתחנת משטרת המטרו בשער קשמיר. אבל כיוון שלא נשאתי איתי את הדרכון, במכוון, כדי שלא ייגנב לי, חזרתי הביתה, ולפנות ערב, אחרי שדיברתי עם נציג של סלקום בצ'ט  של שירות הלקוחות (המצאה גאונית, בחיי), וקיבלתי ממנו את פרטי המכשיר שלי, נסעתי אל תחנת המשטרה המרוחקת.

היא דמתה לבסיס צבאי, ושכנה בתוך שכונה מזוהמת. בשביל הכניסה בתוך התחנה עמד כלב רחוב, שנבח ונראה מוכה כלבת.

נכנסתי לחדר היומנאי. את פניי קיבל שוטר הודי כרסתן, אדמוני, ג'ינג'י. הוא דיבר אלי הינדית ולא הבין מילה באנגלית.

אחרי דין ודברים נטל אותי אל מפקדו, וזה הסביר לי, שעלי למלא את פרטי המקרה, והם יטפלו בו.

הלכתי אחרי השוטר הג'ינג'י לחדרו. הוא הוציא שני דפי נייר חלק, שם ביניהם נייר קופי, סגר עליהם בסיכה (כזו של תפירה…), קיפל בתשומת לב רבה את צידו השמאלי של הדף, כשוליים, והושיטם לי כדי שאכתוב עליהם את התלונה.

עשיתי זאת, אבל זה נראה לי תמוה. אני זקוק לטופס רשמי כדי לקבל החזר מן הביטוח.

כשאמרתי זאת למפקדו שלח אותי לתחנת משטרה מרוחקת עוד יותר, מחר בבוקר.

שלא תגידו שמשעמם לי.

בתוך כל זה נזכרתי שמרקורי עודו בנסיגה, או בסוף הנסיגה.

ותמיד, כשהוא בנסיגה, דברים כאלה קורים לי.

בפעם הקודמת המכשיר הקודם שלי אבד. אז קניתי את האייפון. אחרי שקניתיו הודיעו לי מבית הקפה שאני יושב בו, ה"אספרסו בר," שמצאו לי את המכשיר.

נו טוב, אבל כבר התחדשתי באיי פון. אז נתתי את המכשיר הקודם במתנה לאבא שלי. שייהנה ממנו.

אולי עכשיו אקבל מכשיר מדור מתקדם יותר? אין לדעת.

בכל מקרה, אשמח מאוד אם ימצאו לי את המכשיר. יש בו הרבה פרטים של אנשי קשר, תמונות ואפילו סרטוני וידיאו שצילמתי כאן בימים האחרונים, וחבל לי שיילכו לאיבוד.

אבל, כמו שאומרים אצלנו, כפרה.

העיקר שהילדים יוולדו בשלום.

היום שאלתי את ד"ר שיבאני במייל, האם היא יכולה לדבר איתם, שיזדרזו קצת, כי אני משתגע.

היא לא הבינה את ההומור שלי, וכתבה, כי זו בדיוק הסיבה, שהם מציעים להורים העתידיים להגיע לדלהי רק בשבוע השלושים ושבעה.

אני הגעתי הנה בשבוע השלושים ושלושה, כי אמרו לי להיות ב"היכון" מאז, ולא הייתי מוכן להיות בעמדת זינוק בארץ.

אז טוב, אני יושב פה ומחכה, ונראה לי שאין מנוס, הגיע הזמן לחזור לכתיבה של הספר הבא, מפני שאחרת, הזמן שלי ימשיך להתבזבז.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

3 thoughts on “פשעים גדולים, פשעים קטנים

  1. היי אילן,
    אוי… ילדות כל כך עצובה. ובמילים הכי נדושות והמקסימות מכולן: הכי טוב בבית.
    ובמקום הרחוק כל כך שאתה נמצא בו, רחוק כל כך מהחיים והתרבות שלנו כאן, שיהיה לך חג החירות הזה יפה, רגוע – ושתהיה לידה טובה וקלה.
    ועכשיו קח את הפרוטגוניסט והאנטגוניסט וכל השאר והנה יש לך כבר חומר למכביר לכתיבה…
    חיבוק מרחוק,
    סימי

    (אם יש לך עוד סבלנות הצץ שוב בפורום הקודם של תל אביב וקרא את "ניתוח קר" שלי. השיר שהעליתי התייחס לפוסט על הנחמה שחיפשת ליד הקבר של אימא. הרסת אותי…)

    אני לא יודעת איזה מכשיר טלפון יש לך. אם זה גלקסי של סמסונג – יש ביטוח.

    1. וטוב עשית.
      נכון, על השיר "שדרת הקזוארינות כמו תמיד" הגבת. רק חסרה לי תגובתך לסיפור "ניתוח קר". בזמנך.
      סימי

  2. היי סימי,
    תודה על התגובה. חג שמח.
    קראתי את השיר והגבתי עליו כבר לפני כשבוע.
    לא, זה לא גלקסטי. זה אייפון של אפל. אבל ביטחתי אותו יחד עם עצמי, המחשב הנייד שלי והמטען קודם לנסיעתי.
    אילן.

השאר תגובה