היום האחרון בחייו של רווק, והראשון בחייו של אב

רק מאוחר בלילה, כשגיא ושרון אספו את הצלחות משולחן הסעודה המפואר שהכינו, ואליו איחרנו, אחרי שזללתי שני סטקים, כוס יין אדום, חלה תוצרת בית, סלט אבטיח בגבינה בולגרית עם גרעיני חמניות, אורז פרסי ופבלובה מדהימה לקינוח, הבנתי – זו הייתה 'מסיבת הרווקים' שלי, הערב האחרון שלי כאדם חופשי ומשוחרר מדאגה לנשמות ילדיי.
מחר בבוקר אקבלם מבית החולים בדלהי, ואביא אותם אל הדירה ששכרנו. מרגע זה הם יהיו באחריותי תמיד, בכל רגע נתון, וזה ישנה את חיי לעד.
היום התרוצצנו. בבוקר נסענו לבית החולים, שם לימדו אותנו האחיות להאכיל את הילדים מבקבוק. לראשונה בחיי העזתי להחזיק ילד, ואחריו עוד ילד, בידיי, למשך שעה ארוכה, ולראשונה האכלתי תינוק בבקבוק. ואלה היו התינוקות שלי, מיכאל ודניאל, ילדיי.
מיכל האכילה את דניאל, אני – את מיכאל. מיכאל, שנולד במשקל נמוך מאחיו, אכל מהר והרבה, אך נרדם מדי פעם על הפטמה. האחות נקטה בשיטה – מזעזעת לטעמנו – כדי לעוררו. היא דחפה לו אצבע לאוזן ונענעה אותה בתוכה עד שהקיץ ושב לינוק.
מיכל ממש התעצבנה עליה. אבל אני לא העזתי לומר לה מילה.
"אין דבר, מיכל," אמרתי לה בעברית, שהאחות לא יודעת, "ממחר הם יהיו איתנו, ואנחנו ננהג בהם אחרת לגמרי."
דניאל השמנמן, הגדול מאחיו במשקל, לא גמר את הבקבוק. אבל האחות לא התעקשה איתנו על זה.
אחרי כן החזקנו כל אחד ואחת את התינוק שהאכלנו, עד שעשו גרעפס. מיכאל עשה מהר יותר מאחיו.
את הקקי וההחלפות השארתי בידי מיכל והאחיות, כי היה עלי לרוץ לשלם על תעודות הלידה במרפאה, להחליף כסף ולנסוע לדירה שהחלטנו לקחת, לראות שהכול בה תקין ולתת מקדמה לבעל הבית. מיכל נשארה עם הילדים לעוד שעתיים בבית החולים, מרצונה. בשמחה.
המפגש עם עובדיו של בעל הבית היה מתיש. שום דבר לא היה מוכן. הם רק טאטאו את הרצפה, ניקו את המקרר וחיברו אותו לחשמל.
אבל מיכל הגז במטבח ריק, הטלביזיות לא פעלו, גם לא המזגן.
שאלתי את העובד של בעל הבית מה קורה עם כל אלה, והוא אמר לי "עוד עשר דקות יגיעו כולם – איש המזגנים, חשמלאי, איש הגז."
יצאתי למרפסת לעשן. חיכיתי בסבלנות. אבל איש לא הגיע.
בינתיים נטלתי את העובדת והראיתי לה איפה אני רוצה שתנגב אבק, והיא עברה עם מטלית רטובה בכל המקומות שהצבעתי עליהם. העובד בינתיים שטף את הבית.
אחרי כן הגיע איש המזגנים ותיקן את המזגן. אחריו הגיעו בעל הבית ועוזרו הבכיר, שהפעיל את מסכי הטלביזיה.
איש הגז התמהמה.
"עוד עשר דקות הוא יהיה כאן," אמר לי בעל הבית.
לפני שהגיע לדירה ביקשתי ממנו שיביא איתו פנקס קבלות. "אין בעיה," השיב לי, "כמובן, כמובן."
אבל כשהתיישבנו לסגור עניינים לא היה בידיו לא פנקס קבלות, גם לא חוזה.
הושטתי לו 15,000 רופי. הוא הוציא פנקס נייר ריק מכיסו, שרבט בו 'קבלה' והושיט לי אותה. אפילו בלי פרטי הזיהוי שלו בתחתיתה.
"אני מצטער, אני בן של שופט," אמרתי לו, "אני לא עושה ככה עסקים. אני צריך קבלה מסודרת וחוזה."
"אנחנו אנשים מבוגרים," השיב לי מניה וביה, "לא מערבבים הורים. פה זה כסף שחור, לא לבן. קבלה לא תהיה. מחר תקבל חוזה. בשביל זה תכין צילום של הדרכון שלך ושתי תמונות פספורט ואלף רופי, עלות האישור של החוזה."
ככה השחיל לי עוד תשלום בנוסף על שכר הדירה החודשי, 45.000 רופי.
"הבטחת שתביא לי היום מחצית הסכום," אמר לי.
"כן, אבל כרגע יש לי רק שליש," השבתי לו.
האמת היא שהיה לי כל הכסף, לחודש שלם. אבל אחרי שלמדתי עד כמה הוא נוהג בסחבת לגבי כל בקשה שלי, החלטתי שאני לא משלם לו בשום פנים ואופן את כל הסכום בבת אחת.
בסוף סיכמנו, שמחר אתן לו עוד עשרת אלפים רופי, בתמורה לחוזה. וכרגע, אקבל לידיי את צרור המפתחות היחיד לדירה.
זה לא עבר מבלי שיחזיר את הקבלה לכיסו ויגיד לי שאם ככה אז אין עסק. "בדלהי עושים עסקים מתוך אמון," הבהיר לי, "אני נותן לך מפתח לדירה, שבה כל מסך טלביזיה ומכונת כביסה עולים יותר מהכסף שלך."
בקיצור, לא הייתה לי ברירה והסכמתי. שילמתי לו את שליש שכר הדירה, ואוסיף עד חציו מחר.
אחרי כן נחנו קצת בבית של מאיה ועידו, מארחינו, החוזרים מחר השכם בבוקר מישראל.
כשקמנו ארזנו הכול, ואני ירדתי למטה למצוא נהג ריקשה, שיסכים לעלות לדירה, להוריד ממנה את כל המטען הרב, להעמיס על הריקשה שלו, ולהוביל את הכל לבלוק הסמוך.
הנהג הוריד את המזוודות למטה, אבל המזוודה האחרונה, הכבדה, הכריעה אותו. חשבתי שהוא הולך לחטוף התקף לב.
אז אחרי שפרקנו הכול ליד הדירה ששכרנו, אני כבר העליתי את הכול בעצמי למעלה, בסיוע מיכל ושומר הבניין.
בכל זאת שילמתי לנהג בעין יפה.
אבל אחרי כן, כשמיכל ואני נשארנו בדירה לבד, הרגשתי שאני קורס, מת. שהתאמצתי מדי.
הראיתי למיכל את הטלפון של חברת המוניות במכשיר שלי.
"אם קורה לי משהו, לשם את מתקשרת," אמרתי לה. "אני ממש לא מרגיש טוב. התאמצתי מדי."
נחתי קצת ועבר לי.
אני הרכבתי (לבדי, הייתם מאמינים!?) מתקן לסינון מים, מייבש בקבוקים וכו', וסידרתי את המטבח.
מיכל ארגנה את פינת הילדים, הרכיבה את העריסה וסידרה את תיק ההחתלה למחר.
ואז גילינו שאנחנו מאחרים לארוחה אצל גיא ושרון, שהזמינו אותנו לשבע וחצי שמונה.
הגענו לשם בתשע וחצי. הם, והאורחים האחרים, איילת, רופאת משפחה, ובעלה, יוני, איש "טבע," ושלושת ילדיהם, כבר היו אחרי האוכל.
אנחנו היינו פשוט מורעבים.
גיא ושרון המתוקים חיממו בעבורנו מחדש את האוכל, וממש התנפלנו על זה. טוב, לא מיכל. אבל אני בלסתי סטקים ויין וכו' כאילו אין מחר.
ובכלל אסור לי אלכוהול, בשר אדום, קפה, סיגריות.
נהניתי מכל רגע.
ואז ירד לי האסימון.
"תודה שהזמנתם אותנו," אמרתי לגיא ושרון, "נחמד לבלות דווקא אתכם ואצלכם בבית את היום האחרון שלי כרווק מאושר."
אחרי כן הראתי לאיה, בתם בת החמש וחצי, את "ממלכה ושמה קוליסיה," ספר הילדים שלי, שהבאתי לה במתנה. הקראתי לה את כולו, למרות שהממזרתא הקטנה והחכמה קלטה כבר אחרי עמוד וחצי מה עתיד להתרחש במהלכו.
מיכל הלכה להשכיב אותה לישון, וגיא ושרון ואני ישבנו עוד קצת, עד שנעצמו לי כבר העיניים.
ואז גיא הוריד למטה את העריסה השנייה שאספו מחברים, הפעם ממעיין, ושלח אותנו עם הנהג שלהם הביתה.
מה אגיד ומה אומר לכם, טוב שישנם כאלה ישראלים בעולם. וביייחוד בדלהי.
לילה טוב לכם.
ממחר אני משועבד. אבל מאושר.

בלילה, לפני שמיכל נרדמה, נעמדתי על סף חדרה.

"מיכל," אמרתי.

היא הרימה את עיניה מן הספר שקראה בו.

"תודה רבה שבאת הנה," חייכתי אליה.

היא חייכה לי בקריצת עין ושבה לספרה.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

6 thoughts on “היום האחרון בחייו של רווק, והראשון בחייו של אב

  1. My Dear,
    לדעתי עם שובך הביתה תוכל לפרסם מדריך לבאים אחריך (ויהיו כאלה רבים אני מניחה) בשם כמו למשל "עצות (טובות) לאב הממתין בפונדק הרחם בדלהי".
    מה שאתה עובר – ממש לא יאומן. מאיפה החוזק הזה? מרמת השרון? אני רק מקווה שהם לא עושים עליך כסף מכמות הסיגריות שאתה קונה – או שהבאת מלאי מהארץ.
    הרבה בריאות, כוח ועוד כוח, נחת והנאה מהימים הבאים ואלה שעוד יבואו.
    ליטוף למיכאל ודניאל (ד.א. מי יצא ראשון? שהלא לו הבכורה – והאמן לי, כאם "חורגת" לתאומים זה צץ ועולה מדי פעם, אפילו אחרי 40 שנה…).
    אז עוד קצת אנרגיה מארצנו שבמערב (כמו שנאמר, זה הכל עניין של גיאוגרפיה),
    שלך,
    אורדית

  2. אורדית היקרה,
    את שואלת מניין הכוח? – מן ההכרח. מן הכמיהה וההכרח להיות לאב.
    וגם מנוכחותה של מיכל גיסתי, שבלעדיה הייתי אבוד כאן.
    כרגע השתחררנו מבית החולים והילדים איתנו בבית. ישנים אחרי האוכל, לקראת ההאכלה הבאה.
    מיכאל יצא בשעה 12.12 ודניאל בשעה 12.13, אף על פי כן שהוא הגדול יותר במשקלו.
    זהו בינתיים,
    אילן.

  3. אילן, מזל טוב!
    לא התעדכנתי כמה ימים – כך שהיותך כבר אבא היה הפתעה עבורי היום.
    הם נולדו ממש גדולים יחסית. כל הכבוד. זה מוכיח שהפונדקאית באמת קיבלה טיפול מסור.
    איחולים להרבה הנאה ואושר בגידול בניך מיכאל ודניאל.
    וגם אני מצטרפת למשלוחי האנרגיה עבורך.
    כל טוב,
    ליאורה

השאר תגובה