הערב נהיה קצת עצוב פה

כשמיכל נכנסה לחדר שלה, והחלה לארוז את המזוודה, עברתי שם.

"לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה עם זה שאת נוסעת הביתה," אמרתי לה.

"גם לי נורא קשה," היא ענתה.

הלילה היא טסה הביתה. הטיסה בשש בבוקר. הזמנתי מונית שתיקח אותה לשדה התעופה בשלוש וחצי לפנות בוקר. מיד אחרי האכלת הלילה…

אחר כך, כשישבנו בסלון, היא הראתה לי דף עצות והוראות 'עשה' שכתבה לי, כדי שלא אשכח דברים.

1. להחזיק אותם בזמן ההאכלה הכי דומה להנקה

2. לרחוץ אותם פעם ביום, גם מאחרי האוזניים.

3. להשתדל אחרי קקי לשטוף במים.

4. לשים אבקת "לייקו" בכל החתלה

והכי חשוב – כמה שיותר להחזיק ולחבק אותם, כמה פעמים ביום, הדגישה לי, "הם לא צריכים להעביר את כל יומם במיטה. זה מאוד חשוב להתפתחות הביטחון שלהם ולהתפתחות הקשר ביניכם."

ועוד.

אחר כך שנינו דמענו, ומיכל ביקשה לקחת את הילדים אליה למיטה, למשך הערב והלילה. פשוט כדי להיות איתם כמה שיותר עד נסיעתה.

אמרתי לה, שזה שהיא נוסעת, לא אומר שהם נפרדים. שניפגש מדי יום שישי אצל אבא שלי, שנשמח תמיד אם תבוא לבקר, ושאם יהיה לי קשה מאוד, אני בהחלט ארצה לבוא אליהם לשישי שבת עם הילדים.

כשדיברה איתי, אגב עבודה על המחשב, חשבה שאולי אינני קשוב לה. אבל כל השבוע הזה הייתי קשוב לה מאוד. השתדלתי ללמוד ממנה כל רגע, ולמדתי ממנה המון. אני מאוד מקווה שאוכל לעמוד ברף הגבוה שהציבה בפניי, אחרי שגידלה שלושה ילדים לתפארת, עמרי, ליה ואיתן האהובים עלי מאוד.

מיכל עשתה את הלא-ייאמן ממש. היא עזבה את עבודתה בלהקת הפלמנקו הישראלית, "קומפאס," הלהקה שהקימה במו-ידיה, והיא הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית והמורה הבכירה בה, עזבה את יאיר אחי עם שלושת ילדיהם, את כל מערך חייה, וטסה עד הנה כדי להיות איתי בלידה ובשבוע הראשון אחריה, ללמד אותי לטפל בילדים, לעזור לי בזה. והיא עזרה לי מאוד.

נתינה כזאת, מעומק הלב, היא לא דבר מובן מאליו. ומיכל היא אישה בעלת עולם שלם משלה. לקום ולעזוב הכול כדי לבוא לעזור לי, – ובתוך זה לוותר גם על החמשוש ראשון עם בנה עמרי, שנמצא כעת בטירונות – מה אגיד לכם/ן, זה מבחינתי נס של ממש. וזה גם דבר, שלא אשכח לה לעולם.

צריך הרבה כוח בשביל זה. אבל אם חשבתם שאתם מכירים את מיכל ואת כוחה, חכו עד שתצפו באחת מהופעותיה. היא יוצרת ורקדנית פלמנקו בשלה, חריפה, מדהימה.

מיכל, אני יודע שתכעסי עלי, שאני מודה לך בפומבי. אבל אני חייב. את ראויה לכל שבח ולכל ברכה. את פשוט אישה מדהימה וגיסה וחברה טובה.

אושרינו שבורכנו בך. כולנו. בחיי.

אין לי מושג איך אעבור את שלוש וחצי לפנות בוקר, כשמיכל תיסע.

בעשר בבוקר תתייצב כאן אשה, האומנת ההודית ששכרתי כדי להיעזר בה, ומחר בערב אמור לנחות כאן עמרי האהוב, בנה של בת דודתי דניאלה, שבא אף הוא במיוחד מן הארץ כדי לעזור לי.

שבוע אחרי כן יגיע הנה אבא שלי.

העזרה המשפחתית לא התחילה היום. חגית, אשת אחי אביב, ואוסי, אשת אחי טל, יחד עם אחותה, באו, כל אחת בתורה, כדי לעזור לי במיון הרי הבגדים לתינוקות שקיבלתי והכנתי לילדים. אחי אביב בא פעמיים כדי לתלות וילונות בחדר הילדים, להתקין תעלות לכבלים של המחשב ולטפל בארון החשמל הקורס, ואחי טל, שעובד מאוד קשה, מדבר איתי מדי ערב בפייסבוק ונותן לי תמיכה רגשית משפחתית מהותית מאוד.

אושריי שבורכתי בכזו משפחה.

ובינתיים, אארגן את שני הכרים והבקבוקים בלילה, כדי שבמשמרת הבוקר אוכל להאכיל לבדי את שניהם בו-זמנית. אני גם צריך לזכור לתת להם כבר תשעים סמ"ק במקום שישים, כי מיכל גילתה דפוס חדש אצל שניהם. ארוחת הבוקר לא מספיקה להם, והם מבקשים עוד האכלה ואפילו שתיים, במרווח של פחות משעה.

כמה טוב שאנחנו רושמים את הכול, כל האכלה, פיפי וקקי, כל שינוי בילדים, ביומן מיוחד של התאומים, שנתן לי עדי נס, בן זוגי לשעבר ואב לארבעה, ושכללתי אותו באמצעות יומן התאומות של תלמידתי לכתיבה, אורית כוכבי.

איזה מזל שיש לי כאלה א/נשים מסביבי. זו ממש ברכה.

טיסה נעימה, מיכל, וד"ש בבית.

מודעות פרסומת

השאר תגובה