ימים מעורבבים

כמה דקות אחרי שמיכל יצאה מן הבית, בשלוש וחצי לפנות בוקר, לכיוון שדה התעופה, שני הילדים התעוררו ופרצו בבכי קורע לב. הם הרגישו בחסרונה. משהו בחלל החדר היה חסר. הרכות שלה, נתינתה חסרת הסייג, ומעל לכל השקט, העוצמה והמיקוד שלה.

אני יכול רק לנסות לעמוד ברף שהציבה לי. ואני באמת משתדל. למשל, כרגע, שעת ערב, רחצתי את דניאל והחלפתי לו בגדים וחיתול, כמו שמיכל ביקשה שאעשה מדי ערב. עם מיכאל אני מחכה קצת. לא רוצה להעיר אותו לתוך טראומת הרחצה היומית.

בשעה עשר בבוקר הגיעה לכאן אשה, האומנת ההודית ששכרתי. אישה כבת שישים, בעצמה סבתא לשלושה נכדים. מאיה היא זו שהמליצה לי עליה. ואכן, היא צדקה. מיד אחרי ההסבר שלי לגבי סטריליזציה ושמירה על ניקיון, הכנת הפורמולה ודרכי ההחתלה, אשה האכילה את מיכאל. אחרי כן ניקתה את הבית ואת המקרר, עשתה כביסה של התינוקות ותלתה אותה על החבל שהתקנתי במרפסת (אני גאה בעצמי שחשבתי על זה), ובישלה ארוחת צהריים – אורז, דאל עדשים ושעועית במיץ עגבניות.

אחרי מנוחת הצהריים נסעתי למרפאה, והיא נשארה איתם והאכילה אותם, וגם הסכימה להישאר כאן שעה נוספת, עד שאשוב.

עמרי, בן-בת-דודתי, בנה של דניאלה, שהוא לא רק בן דוד אהוב עלי, הוא לי כאח, הגיע הנה בשתיים עשרה וחצי בצהריים, בדיוק בזמן לארוחת צהריים.

אבל הוא היה מותש מן הטיסות. אז עשיתי לו חפיפה קצרה ושלחתי אותו לישון.

הוא הביא איתו שלל דברים, ובהם ערכת שמנים ואבקות לטיפול בתינוקות, שמינה, אימה של מיכל, הכינה לנו במיוחד. היא מטפלת בארומתרפיה, ומה שהיא אומרת שווה זהב.

כל שעות הבוקר הייתי עסוק באי-מיילים עם הקונסול, עורכת הדין שלי בארץ, ויקטוריה גלפנד, ועורך הדין של המרפאה. למרות שהבאתי לו דוגמאות מדויקות שנתן לי הקונסול, אילו מסמכים עליו להכין לקראת הפגישה עימו ועם הפונדקאית מחר – כתב ויתור של הפונדקאית על זכויות הורות על הילדים, וחוות דעת משפטית על בסיס הדין ההודי, המאשרת שאני אביהם של מיכאל ודניאל ושאין שום מניעה שאוציא אותם מהודו ארצה – הוא הכין חוות דעת, האומרת שאני האב המאמץ של הילדים, במקום האב הביולוגי שלהם…

חשבתי שאני מת.

נו טוב, אז ויקטוריה שינסה מותניה, ניסחה מסמך מתוקן ושלחה לי בעבורו.

שלחתי לו אי מיילים, וכשראיתי שלא קיבלתי תשובה דיברתי עם המרפאה.

הפקידה המשפטית שם הציעה שאגיע לשם, כדי לדבר איתה על כול מה שאני זקוק לו לקראת הפגישה המכרעת מחר.

הגעתי, דיברנו, היא הראתה לי את המסמכים המתוקנים וביקשה שאמתין שם קצת, עד שעורך הדין יגיע למרפאה, ויעבור איתי על הכול.

בזמן שהמתנתי שם התקשר הקונסול. היה לו טלפון מרון לוונטל, האחראי על המעבדה בתל השומר. דגימות הרוק של הילדים, ששלחנו לפני שלושה ימים בפדקס ארצה, בעלות של 5000 רופי ויותר, התקלקלו בדרך. הן לא היו סגורות טוב.

לכן, מחר אצטרך לשוב לשגרירות עם הילדים. איעזר לשם כך בעומרי, מזל שהוא כאן.

לא כל כך רציתי להפגיש בינם לבין הפונדקאית, כדי לא ליצור זיקה ביניהם. אבל מילא.

אני מקווה שזה יעבור בשלום.

כמו כן, כשישבתי עם עורך הדין אמרתי לו, שסיכמתי עם הרופאה שאשלם רק 350 ד' בעבור שירותיו, והנה, הפקידה המשפטית של המרפאה דרשה ממני עוד 8000 רופי.

"אה," הוא אמר, "אני לא חושב שעליך לשלם את זה. אני מקבל את שכרי גלובלית מן המרפאה, והיא פשוט שלחה לך דרישת תשלום על פי הנוהל כאן, 8000 רופי בעבור כל תינוק.". אבל אם סיכמת עם דוקטור שיבאני על 350 ד', אתה לא צריך לשלם את זה."

נשמתי לרווחה ותפסתי מונית חזרה הביתה, כדי לשחרר את אשה, שנשארה שעה נוספת עד שאשוב. לא רציתי להשאיר את עמרי לבדו עם התינוקות, בשעות הראשונות לבואו הנה.

כדי שלא תחשבו שהכול קשה, בדרך ביקשתי מנהג המונית שיוריד אותי בבלוק אם. הבלוק של המרכז המסחרי. נכנסתי לבית הקפה האהוב עלי, קניתי שני אמריקנו לקחת וומאפן פירות יער," והפתעתי את עמרי בקפה שהוא, וגם אני, אוהב.

הוא התעורר ישר לקפה:)

עכשיו פה שבע בערב. בשמונה פושאן חברי, מעצב הפנים, שאגב, מחפש עבודה בחו"ל, והוא מאוד מוכשר, יגיע הנה לבקר. אולי גם יישאר ללילה. המתוק הזה התאהב בתינוקות. אתמול הוא בא, הביא להם שני דובונים, שני מוצצים, שתי חליפות בגדים ורעשן.

מאוד הערכתי את זה, כי אני יודע עד כמה נמוכה המשכורת בהודו. אבל הבנתי שזה בא לו מעומק הלב.

זהו, לעת עתה.

וזה יום השואה הראשון בחיי שלא שקעתי בו בדכדוך. פשוט לא היה לי זמן לחשוב על זה. חוץ מזה, ישנתי היום, בזמן שבין שלוש וחצי בבוקר עד הנה, ארבעים וחמש דקות בלבד.

ערב טוב מניו דלהי.

אילן.
אהבתי ·

מודעות פרסומת

השאר תגובה