התרגשויות קטנות גדולות

אתמול בבוקר אשה באה, ועמרי ואני יצאנו לסידורים. נסענו למרפאה, כדי להשלים את התשלום האחרון על הפונדקאות, וכדי לאסוף משם את תעודות הלידה חתומות בחותמת אפוסטיל ואת תיק המסמכים המלא שלנו, שאותו יהיה עלי להציג במשרד החוץ ההודי, כדי לקבל אישורי יציאה לילדים. בדרך עברנו גם במכבסה, שעובדיה שכחו אצלם ג'ינס שלי. הם תופרים לכל בגד תגית עם מספר תעודת המשלוח, ובתעודה הם מפרטים כמה פריטים קיבלו לכיבוס, מה סוגם ומה מספרם.

התגיות האלה נורא מעצבנות, כי אחרי כן צריך לגזור אותן מכל בגד ובגד, כולל בגדי התינוקות. אבל מסתבר שהן יעילות מאוד באיתור כביסה חסרה.

מול המכבסה ראה עמרי את המקדש הסיקי השכונתי, ושאל אותי מה זה.

נכנסנו פנימה.

בשער ישב סיקי, שביקש מאיתנו לחלוץ נעליים, לנטול ידיים ולכסות את הראש במטפחת, לפני הכניסה.

עשינו כדבריו, קיפצנו על רצפת השיש המלוהטת בשמש בחצר המקדש, עד שהגענו לדלתו, משמאלה עמד דלי ובו מטפחות ראש שונות.

אני בחרתי לי מטפחת תחרה בהירה, עמרי מטפחת אחרת.

שמנו אותן על ראשינו, הבטנו זה בזה ופרצנו בצחוק.

נדמינו לשתי דודות זקנות בעזרת נשים של איזה בית כנסת.

את התוצאה תוכלו לראות באלבום התמונות "עוד ימים ראשונים."

אחרי מנוחת הצהריים הלכנו לבקר אצל מאיה ועידו, בני הזוג שבביתם התארחתי עד ששכרתי את הדירה, שבה אנו שוהים כעת.

הם קיבלו אותנו בחום רב, יחד עם ילדיהם, אנדורה בת השלוש וחצי, כמדומני, ומאורי, בן שבעת החודשים.

ישבנו בסלון הפנימי, המתפקד גם כחדר משחקים לילדים. באמצע החדר עמד אוהל ילדים של "האגיס," מאורי זחל על הארץ, ואכל 180 סמ"ק של נסטלה-נאן מבקבוק עבה ואנדורה חילקה לכולנו דגני בוקר מתוקים. פתות אחד לכל אדם.

עם סיום הביקור ירדה איתנו מאיה למטה, והוציאה מתא המטען של מכוניתם עגלת תאומים.

הם החליטו להשאיל לי אותה, כדי שייקל עלי להתנייד בדלהי, המקסימים.

היא פתחה את העגלה, הראתה לנו איך לפתוח ואיך לסגור אותה, וכמובן, איך לקשור בתוכה את הילדים.

הכנסנו לתוכה את דניאל ומיכאל, וכל כך התרגשתי למול המראה הזה, עד שחיבקתי את מאיה ונישקתי אותה.

האמת, הרגליים שלי ממש רעדו מהתרגשות. בעבורי, החזקת עגלה לתאומים והדיפתה ברחוב היא היא העדות והסימן לכך שאני אבא.

ואל תשאלו אותו למה. ככה.

הלכנו אל בית הקפה. השארתי את הילדים עם עומרים בבית הקפה ויצאתי לחצי שעה כושר, בשמונה בערב, במכון הכושר השכונתי. כמעט שבוע לא עשיתי כושר והרגשתי שהגוף שלי ממש מתפרק.

אבל תוך כדי הליכה על המכונה תהיתי, אם המזגן בבית הקפה אינו קר מדי בשביל הילדים. בתחילה שלחתי לעמרי הודעה, שיכסה אותם בחיתול הרזרבי שיש לכל אחד בתיק ההחתלה. מכיוון שלא ראיתי שענה לי גם התקשרתי אליו.

עד כדי כך הייתי בחרדה.

בסופו של דבר התאמנתי רק עשרים דקות, שלושים יחד עם המקלחת, ומיהרתי אל בית הקפה.

כשהגעתי לשם ראיתי כי חששי היה לשווא. הילדים נראו נינוחים לגמרי. לאף אחד מהם לא היו שפתיים סגולות, והם היו חמימים במגע ידי.

אז התיישבתי לשתות אמריקנו ולאכול רול פאניר.

פאניר זו גבינה הודית. מערבבים אותה ברול יחד עם תבלינים שונים, ומכניסים לטוסטר.

זה יוצא מהמם.

אחרי כן הלכנו עם מיכאל ודניאל חזרה הביתה, עם עגלת התאומים, וכל מי שראה אותנו יחד איתם פינה לנו דרך. המכוניות בכביש הראשי, הטוקטוקים ואפילו בני אדם שחלפנו על פניהם.

היה כיף.

בערב ישנתי שעה וחצי. זה הציל אותי, כי בהמשך הלילה ישנתי בתשלומים בלבד.

קמתי אל בוקר יום הולדתי החמישים ושתיים, עם שתי המתנות הגדוןלות של חי פועות לצידי, על המיטה.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “התרגשויות קטנות גדולות

  1. אז "מזל טוב" גם ליום הולדתך. המתנה הגדולה שהביאו לך הילדים היא ריבוד נוסף באישיותך וברגשותיך. מאחלת לך ולילדיך רק טוב!

השאר תגובה