די כבר, נמאס לי מפה לגמרי. רוצה הביתה!

בשנת 1986, כשהייתי עיתונאי צעיר, סגן עורך המדור לספרות של "על המשמר," הוזמנתי על ידי שירות המידע של ממשלת ארצות הברית לסיור מקצועי ביבשת. זו הייתה נסיעה של חודש וחצי, הנסיעה הארוכה ביותר שלי לחו"ל, עד כה. ביקרתי בה לראשונה במנהטן, בשיקאגו ובוושינגטון, התפעלתי מאוד, שברתי את תקופת הצמחונות הראשונה שלי, כי הייתי מוכרח לטעום סטייק אמריקאי – וחזרתי עם שלל רעיונות לפיתוח. כך, למשל, הצעתי לפרופ' אניטה שפירא, שהייתה אז דיקן הפקולטה למדעי הרוח, להיות האוניברסיטה הראשונה בארץ, שתייסד בה תוכנית כתיבה. היא לא התייחסה לעצתי. רק שנים רבות אחרי כן, אחרי שאוניברסיטת באר שבע ואוניברסיטת חיפה כבר ייסדו וביססו תוכנית כתיבה בכל אחת מהן, קמה כזו גם באוניברסיטת תל אביב, בלעדיי.

באותה נסיעה, שריתקה והתישה אותי לגמרי, נשבעתי שלעולם לא אשוב על הטעות הזאת. לעולם לא אצא מגבולות הארץ לתקופה כה ארוכה.

מאז, נסעתי הרבה מאוד לחו"ל. כשייצגתי את ערוץ ה-בי.בי.סי פריים בישראל, כאיש יחסי הציבור שלו, הייתי טס ללונדון פעמיים בשנה. הייתי בה אולי 14 פעמים. הייתי בשוויץ, באיטליה, בספרד, נסעתי פעמיים לתחקיר בארגנטינה, בבואנוס איירס וברוסאריו, פעמים לתחקיר בפרו ובאקוודור, בפעם השנייה באיקיטוס, עיר על גדות האמזונס, הייתי גם בהונגריה, כמה פעמים בארה"ב, לא מזמן נסעתי גם לג'מאיקה, וכעת זו הפעם השנייה שלי בדלהי.

סוכנת הנסיעות שלי, דנה, מחברת "עתיד טורס," מלווה אותי כבר שנים. היא בת של חברי משפחה, ואנחנו שומרים על נאמנות לדור ההורים. היא כבר רגילה למשאלות ליבי התמוהות. כמו, למשל, לארגן לי כרטיס טיסה לג'מאייקה למחרת יום חזרתי מחופשה זוגית עם בן זוגי לשעבר, בהונגריה, מפני שהוא לא רצה לנסוע איתי לתחקיר בג'מאיקה, ואני ידעתי שאני חייב להספיק לעשותו לפני הולדת הילדים.

בסוף הייתי בג'מאיקה, עשיתי תחקיר, בן הזוג ואני נפרדנו, הילדים נולדו, והספר הבא עודנו מתבשל.

אבל אף פעם, מאז שנת 1986, לא נסעתי לתקופה כה ארוכה מחוץ לארץ, מלבד השהייה הנוכחית בדלהי.

והאמת, כבר נמאס לי מזה לחלוטין.

דלהי נהדרת. שוקקת, מלאת חיים, עשירה. תמיד יש מה לראות ומה לעשות בה. היא ממלאת את החושים. רק הבוקר לקחתי את עמרי לבוקר של כיף, בשוק חאן מרקט, שוק מעוצב, מדוגם, לתיירים.

הסתובבנו שם בין החנויות. החנות הראשונה שנכנסנו אליה, להוותי, הייתה חנות ספרים טובה מדי. לא יכולתי לצאת ממנה בידיים ריקות. כך יצא, שבפעם הראשונה מאז באתי הנה הוצאתי קצת כסף על עצמי. 228 ש"ח ליתר דיוק. לא קניתי לי בגדים כאן, לא אכלתי במסעדות פאר. חסכתי בשביל הילדים. אבל פה הרשיתי לעצמי לקנות לי חפיסת טארוט זהב מיוחדת, ספר על אמנות הסיפור ככלי בתרפיה נפשית, שני ספרים על המיתולוגיה ההודית, בשבילי, וגם בשביל הילדים, כשיגדלו, וספר יפהפה, שהוא מילון סמלים מעוטר, ובו סמלים מתרבויות שונות. ספר זה עוד ישמש אותי רבות בעתיד, כיוצר וכמורה.

אחרי כן הסתובבתי עם עמרי בחנויות. הוא קנה לעצמו קטורת, מחזיק קטורת יפהפה מנחושת, בצורת עלה מוארך, וספר – מיין קאמפף של הצורר ימ"ש, בתרגום לאנגלית.

קינחנו בבית קפה אופנתי מדי, המצוי בקומה השלישית של חנות כלי בית ועיצוב נהדרת.

אופנתי מדי, כי המארחת בקפה התייחסה אלינו בגסות, כשנודע לה, שבאנו רק לקפה.

זה עלה לה בתלונה שלי בפני בעלת החנות. ואני לא מן המתלוננים. אבל באמת שכבר לא יכולתי לשאת את התוקפנות שלה.

כשישבנו בבית הקפה אמרתי לעמרי "די כבר, אני רוצה הביתה."

"תיכף נלך," ענה לי עמרי.

"לא הבית הזה, הביתה, לישראל," הבהרתי.

"אה, בעניין הזה קבל את זה כחלק מהתהליך שאתה עובר," אמר לי עמרי. "לקחת על עצמך משימה אדירה, ועמדת בה היטב. תראה את התוצאות. אז קח אוויר. עוד מעט אתה בבית."

איזה חכם הבחור האהוב הזה.

בדרך חזרה מחאן מרקט, בטוקטוק, אמרתי לו שאני אוהב אותו, וחיבקתי ונישקתי אותו (על הלחי, ומה חשבתם, הוא הבן של בת דודתי:)).

נחתנו בבית. זאת אומרת בדירה.

אשה בדיוק סיימה להאכיל את מיכאל. דניאל כבר אכל. גם הבן שלה בסדר. עדיין מאושפז בבית חולים, כיוון שרכב על אופניים ונפגע בידי טוקטוק מסע, שחתך את דרכו במהירות. הוא נפצע בראש, בגב וברגל. "אבל, תודה לאל," אמרה אשה, "היה מי שאסף והביא אותו לבית החולים, ובכלל היה לו נס."

אחרי כן סיפרה לי, שחרדתה וגם תגובתה הרגשית העזה אמש, נבעה מכך, שכאשר הייתה בתה בת שתים עשרה שלחה אותה לאסוף את אחיה מאוטובוס בית הספר, ובדרך נפגעה בתה בתאונת דרכים.

גם היא ניצלה, וכיום יש לה משפחה וילדים משלה, סיפרה אשה. "אבל כאשר שמעתי שהבן שלי נפגע בתאונת דרכים, לא ידעתי מה לחשוב, עד שראיתי אותו. מזל שבית החולים שאושפז בו כל כך קרוב לכאן." אחרי כן הוסיפה, שכל בני משפחתה נמצאים ליד מיטתו, כי ככה זה אצל ההודים, הסבירה לי אמש מאיה. אצלם גם בני דודים נחשבים משפחה, ולכן יש להם מחוייבות הדדית עזה ורשת תמיכה רגשית נרחבת.

.אבל הייתי במשהו אחר לגמרי, בגעגועים ארצה

היום אני כבר חודש ויום בהודו. ייקח עוד לפחות שבוע-שבועיים עד שנוכל לחזור הביתה. וזה משגע אותי.

זה משגע אותי בעיקר מפני שזה נפל על תקופת החגים. מילא ליל הסדר ופסח. אני מתעב מצות ולא ממש נהנה מליל הסדר – חוץ מהאוכל והמתנות כמובן:) – אבלבעבורי, להיות מחוץ לארץ ביום השואה, ביום הזיכרון וביום העצמאות, זו כבר הצקה של ממש.

שלושת הימים האלה, ולא החגים היהודיים, הם המגדירים בעבורי את זהותי, את שייכותי. קשה לי מאוד לא לנכוח בהם בארץ.

אז אמנם, החבר'ה בשגרירות מציינים את כל המועדים האלה, ישראל אהרוני נמצא בדלהי כדי לבשל ארוחת עצמאות ישראלית לאורחי השגרירות, ולמחרת היום יתקיים גם מנגל, שכנראה נוזמן אליו.

אבל שום דבר לא ישווה, ברגעים האלה, לחיים בבית שלי, שעה שהוא מקושט מן החוץ בשרשרות של דגלי ישראל, שמחלקים עיתוני הערב, ובחצר כבר מוכן המנגל לאירוח החברים שלי, כמדי יום עצמאות.

אני משתוקק כבר לחזור הביתה. הלוואי וזה יהיה בקרוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה