הישראלים עם הראסטות

את מ' וע' הכרתי כשחיפשתי בגוגל "מוהל, דלהי." זה היה עוד בארץ. תהיתי האם יש מוהל בדלהי, למקרה וייוולדו לי בנים, והחלטתי לערוך על כך חיפוש. מצאתי שאין בעיר מוהל, אבל שמישהי בשם מ' הטיסה מוהל מן הארץ. כדי למול את בנה. מתחת להודעה הייתה כתובת אי-מייל. אז כתבתי לה, וסיפרתי לה את סיפורי. שאני גבר הומו בן 52, העומד בפני לידת תאומים בדלהי, ושרציתי להתייעץ איתה לגבי מוהל.

ההודעה הזאת כנראה הציתה בה סקרנות, כיוון שמיד ענתה לי. בין השאר שאלה מתי אגיע, ואיפה אתאכסן.

כתבתי לה שאגיע לדלהי ב 23 במרץ, ושעוד אין לי מושג איפה אהיה, כי עוד לא מצאתי מלון.

"אה," כתבה לי מקץ רגע, "אז שמע, בדיוק ב 23 במרץ בלילה אנחנו טסים לישראל לחופשת הפסח. אז אתה מוזמן לשהות בבית שלנו. יש בו שלוש עובדות, שתטפלנה בכל מחסורך."

הייתי בהלם. היא הרי לא מכירה אותי כלל. מה פתאום היא מציעה לי את ביתה?

כתבתי לה שזה מאוד יפה מצידה, וכמובן מאוד יעזור לי וגם יחסוך לי כסף, שאין לי. אבל שאלתי האם ירצו שכר דירה, החלפת דירות לתקופת החופשה או שאביא להם משהו מן הארץ.

"לא, לא, שום דבר," ענתה לי בקצרה, "פשוט תגיע. תהיה לנו חפיפה של כמה שעות לפני שנטוס לארץ."

היא שלחה לי את כתובתם, ואת מספרי הטלפון שלהם, וזהו.

מרוב תדהמה החלטתי לחפש עליהם קצת חומר בגוגל. על עידו לא מצאתי מילה. על מאיה מצאתי שראיינה עובדים בתור כלכלנית לאיזה מקום עבודה.

מעניין מי הם, חשבתי לעצמי, מה הם עושים בדלהי. היא כתבה לי שהם עוסקים במסחר. האם הם עוסקים במסחר חוקי? האם הם סוחרים בחגורות, בבדים, בבגדים, בתיקים רקומים?

כתבתי לה שוב, שזה מאוד יפה מצידה, אבל אולי בכל זאת אוכל לגמול להם באיזה אופן. היא ענתה שלא, ושאגיע וזהו. שהיא כבר תדע לקבל ממני את התמורה.

כשקראתי את זה – זה לא היה מנוסח בדיוק ככה, אבל אז עוד לא הבנתי שזה ההומור שלה – דמיינתי שני בני זוג עם ראסטות, יושבים כל היום במיין בזאר, עוסקים אולי בסחר בסמים או בהברחת מוצרים. חששתי שמא ידרשו ממני, בתמורה לאירוח בביתם, איזה שירות לא חוקי.

הגעתי לביתם עם נהג מונית בחצות הלילה. דירתם שוכנת בקומה השלישית בבית דירות. בקומה הראשונה גר קפטן א'. גבר נשוא פנים, כנראה איש צבא לשעבר. מבוגר מאוד.

בקומה השנייה גרה בתו ובעלה וילדיהם.

בקומה מעליהם מ' וע' וילדיהם

ועל הגג קומת המשרתות.

כשמ' פתחה לי את הדלת ראיתי למולי אישה צעירה, חיישנית, סקסית, מלאת חיוכים.

"רק תחלוץ את הנעליים בכניסה," ביקשה, "ככה זה בבתים הודיים. לא מכניסים את הלכלוך פנימה."

עשיתי כמצוותה.

נהג המונית העלה עד הקומה השלישית את שלוש המזוודות הכבדות שנשאתי עמי מן הארץ. נתתי לו טיפ של שבעים רופי, והוא הביט בי במבט מזרה אימים ונתקע על סף הדלת. שאלתי את מ' אם לתת לו עוד, והיא אמרה שלא, והוא הבין ועזב.

ילדיהם ישנו באותה שעה. בעלה, ע', גבר גדול ממדים וחייכן, בא לומר לי שלום וחזר לישון, עד מועד יציאתם לשדה התעופה.

מ' עשתה לי סיור מהיר בבית, הסבירה לי איך עובדים מתגי החשמל (הם לא. בהודו אתה צריך ללחוץ על כל המתגים, מפני שבכל פעם כל מתג מפעיל משהו אחר בחדר. או כך לפחות זה נדמה).

אז הציעה שנצא לעשן במרפסת.

ישבנו שעה יחד, ישר בשיחת נפש. אני סיפרתי לה על עצמי ועל תהליך הפונדקאות. היא הקשיבה ואז אמרה.

"ידעתי שנהיה חברות נפש."

צחקתי. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרשיתי למישהו/י זר/ה לדבר איתי בלשון נקבה.

עשיתי מקלחת, נכנסתי לנמנם במיטה שהציעו לי.

כשהתעוררתי בבוקר הם כבר מזמן לא היו שם. התעוררתי לבית בן המון חדרים, ריק מאדם.

אחרי שעה קלה הגיעו המשרתות, ועימן בעצם ניהלתי את הדיאלוג שלי במשך שלושת השבועות של ההתארחות בביתם של מ' וע'.

לעתים קפץ אביו של ע' לומר שלום, לעתים שותפו.

כך בעצם הסתבר לי מי הם בכלל.

ע' ואביו חיים מזה שנים בחו"ל. מקודם גרו בז'נבה. את מ' הכיר מזמן ואחרי שנישאו עברה מתל אביב לז'נווה. שם נולדה בתם הבכורה, המקסימה.

לדלהי הגיעו לפני כחמש שנים, ופתחו כאן נציגות של חברת "אהבה ים המלח." יחד עם שותפם יש להם חנות גדולה בקניון היוקרתי בסאקט, וצוות עובדים.

אביו של ע' חי כאן, מפני שהקים עמותה, שמטרתה היא חינוך ההודים לביטוח קולקטיבי. בכפרים הנידחים נהוג, שכאשר מישהו נקלע לצרה בריאותית או אחרת, כל הכפר נחלץ לעזרתו, וכך גם נחלש כלכלית. זה פוגע בכולם. אבא של ע' החליט ללמד אותם מה זה ביטוח, למה כדאי לחסוך, אפילו רופי בחודש, לפוליסה, והשיג מאצ'ינג של מדינות המערב לכל רופי שכפריי הודו חוסכים במסגרת התוכנית שלו.

זו פריצת דרך של ממש.

שלושה שבועות שהיתי בביתם של ע' ומ'. התכתבתי עם מ' באי מייל. הבנות העובדות שלהם בישלו לי חצי ממלאי הבשר שהיה במקפיא, ירקות וגבינה, לחם וקפה קניתי לבד. אבל גמרתי להם חבילה שלמה של קפה "עלית" וגם חבילת טחינה.

כל בוקר נדהמתי מחדש מן האמון שנתנו בי, כשהפקידו כך בידיי את ביתם.

ביום ששבו כבר עברתי לדירה ששכרתי ובאתי לתת להם את המפתח. ישבנו ודיברנו, ואחרי כן מ' אמרה, שכל ערב אני והמלווה שלי (מיכל, עמרי וכעת אבא) מוזמנים יחד עם הילדים לארוחת ערב. שפשוט נדע.

בכל פעם שביקרנו אצלם מאז, והם גרים ממש מעבר לפינה, מ' עזרה לי להאכיל ולחתל את התינוקות, למרות שיש לה תינוק גדול, בן שבעה חודשים, משלה. פעם אחת הוציאה לול לתינוקות ופעם אחרת פרשה משטח פעילות על השטיח בסלון, עליו השכבנו אותם.

בכל פעם שהגעתי אליהם ע' עזר לי בהתמודדות עם המסמכים המשפטיים שעלי להציג בפני הקונסוליה, עורכת הדין בארץ וכך הלאה. הוא סרק בעבורי בחפץ לב מסמכים, ושלח לי אותם באי מייל.

אני לא יכול אפילו לתאר לכם כמה זה עזר לי – שלא הצטרכתי לחפש חנות או לשכת שירות לסריקת מסמכים או למשלוח פקס.

אתמול הזמינה אותנו מ' לקפה ומאפה. בנוסח הזה. חשבתי שהיא צוחקת. אבל כשהגענו לשם, אבא, עמרי ואני עם הילדים, הסבירה לנו, שמדי יום שישי הבנות אופות חלות לשבת, וגם מאפים. היא קראה לרינה, ביקשה שתביא לנו קנקן קפה וקנקן תה וצלחת מן התופינים שעשתה. אלה היו סהרונים בצורת רוגעלעך קטנים ודקיקים, כל כך טעימים, שלא יכולתי להפסיק לאכול אותם.

בין לבין שוחחנו, שיחקנו עם בתם, ואז ביקשתי ממ' שתעזור לי לקצוץ ציפורניים לילדים.

זה הדבר היחיד שבאמת מפחיד אותי לעשות. יש להם אצבעות כה רכות ועדינות, שאני חושש לקצוץ את יפורניהן.

מ' עשתה זאת בחפץ לב.

אתמול גם הבאתי לילדיהם את ספר הילדים שלי, "ממלכה ושמה קוליסיה," במתנה.

בכל פעם שאני נמצא אצלם אני מודה להם, ואומר להם, שהם באו לי כמו נס משמיים, ושאינני יודע כיצד הייתי מסתדר בלעדיהם.

הם השאילו לי עגלת תאומים, הסבירו לי איפה למצוא צלם לצילום תמונות דרכון לילדים, איפה קונים מה, ועוד המון דברים של יומיום, שחסכו לי התמודדות עימם. אפילו מקל האינטרנט, ליצירת קשר ב ווי.פיי, קיבלתי בהשאלה משותפם.

לפני שכתבתי את הפוסט הזה ביקשתי רשות ממ' לעשות כן. להודות להם בפומבי. היא אמרה שאין לה בעיה עם זה, מכיוון שממילא אין להם פייסבוק. הם נגד זה.

אז בכל זאת החלטתי לכתוב להם כאן תודה, ולומר להם, שבלעדיהם – ובלעדי זוג נוסף, שרון וגיא, עליו אכתוב בנפרד – חיי כאן היו נראים לגמרי אחרת.

אז שוב, תודה.

מודעות פרסומת

השאר תגובה