גם לאבא הומו רווק מגיעה אהבה.

כשזוג פונה לפונדקאות, זה עניין אחד. כשיחיד עושה כן, זה עניין אחר לגמרי. לזוג יש מערכת תמיכה מובנית, חלוקה רגשית של התחושות העמוקות ביותר, הטלטלות ורגעי החרדה והאושר שמביא התהליך לכל אורכו, ודאי בשיאו – הלידה והימים הראשונים של ההתרגלות ההדדית של ההורים לתינוקות ושל התינוקות להוריהם. לזוג גם יש מערכת אינטימית סגורה, המזינה את הקשר בין ההורים ובינם לבין ילדיהם, ומחדשת את הכוחות.

ליחיד אין את המותרות האלה, ועליו לחפש דרכים אחרות למצוא בהן תמיכה רגשית ואינטימיות.

אני עשיתי זאת באמצעות הפייסבוק ורשתות חברתיות באינטרנט. חלקתי, ואמשיך לחלוק עם קוראיי וקוראותיי, את העובר עלי, מפני שאני זקוק לתמיכה שלכם/ן. היא מזינה אותי ונותנת לי כוח. בו-בזמן, התחברתי עוד לפני הלידה לשתי קהילות כאן, שעוזרות לי מאוד. הקהילה הישראלית, ברובה דיפלומטים ושליחים, ובני משפחותיהם, והקהילה הגאה.

על עזרת הישראלים כבר שמעתם ממני הרבה בזמן האחרון. על יחסי על הקהילה הגאה רק פעם אחת.

בבוקר יום הולדתי, קמתי למקרא הודעות ואימיילים מכמה ממקורביי, שנחרדו לראות חבר הודי שלי אוחז בילדים. הם חששו שזה חושף את הילדים, יילודים בני יומם, לחיידקים ולמחלות. אבל דבריהם אלי היו כה מבהילים, עד שהערב צלצלתי לאיילת, רופאת משפחה ישראלית, החיה בדלהי, סיפרתי לה שהיה כאן חבר הודי אחד, שגם החזיק בילדים, ושאלתי האם חשפתי אותם בכך לצרות.

למה," תמהה, "רק בגלל שהוא הודי?"

"אני לא רואה בכך שום בעייה. גם האומנת שלך הודית."

ואז הרהרה רגע. "הדבר היחיד שנפוץ בהודו הוא שחפת. אבל לעולם לא תדע מי נגוע בה ומי לא. ואם הילדים בריאים, והמערכת החיסונית שלהם עובדת, אתה לא צריך לדאוג."

העננה שרבצה עלי מאז הבוקר ירדה ממני. חזרתי לחייך.

למי שרואה תמונה כזו מן הארץ זה נראה מחריד. לא מספיק שאני הומו רווק, שהולך ועושה ילדים בפונדקאות, אני עוד עושה סטוצים תוך כדי. זה נראה לגמרי חסר אחריות. ועוד סטוצים של גייז. השם ישמור. מי יודע מה הם עושים שם.

אני מניח, שלו הייתי מספר, שהכרתי אישה הודית צעירה מקסימה, שנורא עוזרת לי עם יליי, זה היה נתפס לגמרי אחרת.

לך תסביר להם, שהחבר ההודי שלך הוא מעצב צעיר, עדין נפש, שבא לבקר אצלנו עם שני דובונים מפרווה, שני מוצצים, שני רעשנים (על זה הוא בהחלט היה יכול לוותר:)) ושתי חליפות בגדים לילדים, ושזה לא יקר, אבל ממשכורת צנועה כמו שלו, בתור מעצב פנים צעיר, זה המון.

לך תסביר שגם אתה זכאי לאהבה, ושהעובדה שאתה פוגש פה ושם (לפני הלידה. אחריה ממילא לא היה ואין לי זמן לנשום) מישהו, לא אומרת שירדת מהפסים, או, כמו שכתב לי מישהו קרוב 'חושב מה-ז' שלך,' 'מסכן את עצמך ואת הילדים, עלול להמיט קלון על הקהילה ההומו לסבית, ולהרוס את הדימוי הציבורי שלך ושל הקהילה..'. וכו' וכו'…

כאילו הרגתי מישהו, כשבעצם כל מה שרציתי היה חיבוק.

הרי אני לא משלה את עצמי שאכיר כאן גבר לכל החיים. ואולי בעצם כן. לך תדע.

אני מספר לכם/ן זאת, כדי שתבינו עד כמה חווית הפונדקאות בהודו היא שונה לגבר יחיד, מאשר לזוג.

הרשתות החברתיות הכלליות, ואלה המיועדות לגייז, מאפשרות שפע היכרויות כאן. והשפע בהחלט מסחרר. בניגוד לארץ, שבה צעירים מעדיפים את בני גילם, בהודו, כמו בפרו, למשל, הצעירים מעיפים מבוגרים מהם בשנים רבות, ורצוי מערביים, הן בשל רמת ההיגיינה האישית שלהם, הן בשל ניסיון חייהם, ולעתים גם מפני שהם מקווים, כי יהוו בעבורם פתח מילוט מארצם לאחת מארצות המערב.

אבל מדובר קודם כל בהעדפה רגשית ופיסית.

פגשתי פה חבורה שלמה של בחורים נהדרים, שכולם אוהבים מבוגרים. רצוי עם בטן קטנה ושפם. גברים טורקיים הם הכי נחשבים בעיניהם, בגלל הבטן, שיער הגוף והשפם. בחיי.

פגשתי גם אחרים, שפשוט מחפשים קשר עם מישהו מבוגר מהם בהרבה, מלא ניסיון וחם לב.

אפשר להגיד שמצאתי כאן את גן העדן הפרטי שלי. ובתור שכזה, התנהגתי כאן באיפוק רב מאוד. האמינו לי. ביליתי יותר בצ'טים, בזמן הפנוי עד הלידה, בתוך כל הסידורים וההכנות, מאשר במפגשים. אבל למי ששמע על כך בארץ, זה נשמע זוועה.

המתקפה עלי הייתה כה קשה, עד שהבטחתי למקורביי ששום גבר זר לא ייכנס אלי הביתה. אפשר לחשוב שזה היה כך מקום. שניהלתי פה איזו מאורת פריצות אפלה…

אבל נזיר אני לא. וכשאני רואה יופי גברי, אני לא יכול להתעלם ממנו.

לפני כמה ימים ביקשתי ממלצר מסויים ב"קפה קוסטא" לצלם אותו. כדי שאזכור אותו. הוא נבוך לרגע, ואז נעתר לזה בשמחה.

מאז התחלנו לדבר.

לפני יומיים נתתי לו פתק עם מספר הטלפון ההודי והאי-מייל שלי, ואמרתי לו שאלה פרטי הקשר שלי. ואם ירצה, שיתקשר.

הוא התקשר אתמול.

"שלום," אמר, "אני זה וזה מקפה קוסטא. איפה אתה כבר יומיים? אני מתגעגע אליך."

"כמה טוב לשמוע את קולך," עניתי לו. "רגע, אמרת שאתה מתגעגע אלי?"

"כן," ענה.

מקץ שעה, אחרי ההאכלות, אבא שלי שלח אותי לבית הקפה, ביוזמתו. לנוח קצת. זו הייתה הזדמנות פז לפגוש את הבחור.

כשהגעתי לשם, הקפה היה כמעט ריק. הבחור ועמיתו היו מחוסרי עבודה. כיוון שהבאתי איתי את הטארוט, שאלו אותי מה זה, הסברתי ואז ביקשו שאפתח להם בקלפים. עשיתי זאת. היו פתיחות מעניינות מאוד.

(רק אל תבקשו ממני לפתוח גם לכם בקלפים. אני מאוד נזהר בזה, כי אני טוב מדי בקריאה בקלפים. וזה לפעמים די מפחיד).

ישבתי איתם פחות משעה, ומיהרתי הביתה, כי באחת עשרה כבר הייתה שעת ההאכלה הבאה.

(את זה אני כותב למי שהאשים אותי ב'חוסר מסוגלות הורית' במכתבו אלי השבוע, רק כי היה לי סטוץ בהודו…)

הבוקר, אחרי האכלת הבוקר והכנת ארוחת בוקר לי ולאבא, אשה הגיעה, והצעתי לאבא לבוא איתי לבית הקפה.

"לא," הוא אמר, "לך לבד." אבא החכם, שמכיר אותי, רצה לתת לי זמן לעצמי.

בדרך הנה הייתה לי הודעת אס.אם.אס של בוקר טוב מהבחור. נורא שמחתי. אמרתי לו שאני בדרך לקפה, אבל הוא ענה שהוא עובד רק במשמרת הערב.

אז קבענו שאקפוץ לקפה.

הוא מתוק אמיתי, ביישן – ויפה תואר..

לא אכתוב יותר מזה. ממילא לעת עתה פגשתי אותו רק כאן, בבית הקפה השכונתי. וחוץ מזה, כולם כאן בארון. ובסוף רובם גם מתחתנים. כי אף על פי כן שבית המשפט העליון בהודו פסק, החודש, שיחסים הומוסקסואליים בין שני בגירים, מעל גיל 18, אינם נחשבים פשע, החברה ההודית היא עוד מאוד שמרנית ורחוקה מן הקידמה שביהמ"ש העליון של הודו מכוון אליה.

אם מישהו מבין מקורביי חושב, שעלי להימנע ממפגשים עם בחורים, הוא כנראה לא מבין מה זה להיות רווק בגיל חמישים ושתיים, (אחרי שנפרדתי מבן זוגי, כי לא רצה להיות אבא…), או מדמיין לעצמו מחשבות עוועים על מה שהומואים עושים זה עם זה כשהם נפגשים.

רמז: הם משוחחים, אוכלים יחד, מבלים, לא רק עושים 'את זה.'

בכל מקרה, נזיר אני לא. גם לא קדוש מעונה.

מזה שמונה עשר יום, ועד סוף חיי, אהיה קודם כל אבא. הורה.

אבל גם לי מגיעה אהבה, ואין לי שום כוונה למנוע את זה.

*

קראתי מה שכתבתי כאן, ואני מאוד שמח שכתבתי את זה.

אני מרגיש שאני חוזר לעצמי, מחפש ומוצא איזונים חדשים בתוך זהותי הכוללת, כאדם, כאב וכהומו, וגם כיוצר.

ומי שחושב שיצאתי מדעתי, פשוט לא מבין כלום, לא מבין מה אני עובר בתהליך הזה.

מודעות פרסומת

3 thoughts on “גם לאבא הומו רווק מגיעה אהבה.

  1. לאילן היקר,
    לפני מספר ימים או אולי זה היה כבר לפני כמה שבועות, ניסיתי להבין מה זה שגורם לתלמידים שלך (ואני בתוכם), הלומדים אצלך כתיבה, להיות כל כך פתוחים בכתיבתם. הרי זה לא קורה עם כל מורה. הפתיחות והתעוזה של התלמידים שלך נובע ישירות מהפתיחות שלך. ובאותה המידה הפתיחות שלך והעידוד שלך לפתיחות גם מאפשר לכל אחד להגיד כל מה שעובר לו בראש, בדרך כלל, אני מניחה, מתוך חיבה ודאגה. אני בטוחה שאם הייתה ביקורת עליך, היא נוצרה מתוך אהבה.
    בידידות
    פרנסין

  2. לאילן היקר
    אני קוראת בימים אלו את ספרך החדש "כשהמתים חזרו", זה לא הספר הראשון שלך שאני קוראת אולם הפעם אני נפעמת מהנושא שבמקרה הוא נוגע לי אישית. שמי אדית והסבא וסבתא רבה שלי הם מיהודי דורוהוי, סבי היה מבעלי בית החרושת לספירט בעיר, דוד ברנר היה שמו ז"ל. אני כבר הרבה זמן רושמת זכרונות שסבתי סיפרה לי כמובן בהוספות אישית כהנה וכהנה ופתאום נופל לידי ספרך….. אתה לבטח יכול לתאר לעצמך את שזה עשה לי.
    חיפשתי דרך לתקשר איתך, להודות לך על ההארה והנה אני קוראת את הקורות אותך, וואאוו
    ראשית מ ז ל ט ו ב, עשית מעשה אמיץ וניפלא, לא קל להיות חד הורי גם אם יש אבא תומך ואוהב כשלך. אני אם ל-4 וכבר סבתא ואשמח להיות ידידה עבורך, לחלוק איתך את ניסיוני, להקשיב וכל אשר תחפוץ.
    מאחלת לך שלא תהייה עוד בודד, שתמצא אהבה בהודו בטהייטי או בישראל העיקר לאהוב ולא להיות לבד.
    שתהייה לך שנה נפלאה
    אדית

    1. לאדית,
      תודה רבה לך על תגובתך המרגשת.
      אני כמובן קראתי את ספר דורוהוי, כולו, כחלק מעבודתי על הספר "כשהמתים חזרו." ואני שמח שהספר שלי נגע בך. נדמה לי, שמעט מאוד סופרים עבריים נתנו ביטוי לשואה, כפי שהתקיימה בצעדות לטרנסניסטריה. אולי אהרון אפלפלד. וזהו. כך שהיה לי חשוב מאוד לכתוב את זה.
      ובאשר לדברים האחרים, תודה לך על מילותיך החמות.
      שנה טובה,
      אילן שיינפלד.

השאר תגובה