המשקל העודף, הראש הקטן של ההודים והייאוש והתסכול המצטבר.

גיסתי חגית לומדת רפואה אירובדית. כיוון שהיא בשלב הלימודים המתקדמים, עשתה הזמנת ספרים גדולה מבית הוצאה לאור בדלהי, המתמחה בתחום, ואבא ואני נסענו שלשום לאסוף את חבילות הספרים האלה, שמשקלן היה כעשרים וחמישה קילוגרם.

אחרי שנתנו כמה שניתן היה לתת לעמרי, שיחזיר איתו ארצה, נותרנו עם חמישה עשר קילו ספרים, וזאת, בלי להחשיב את הספרים והמתנות שאני קניתי. ואני אוהב ספרים.

כשהגיעה אתמול שיחת הטלפון מן הקונסול, לפיה היום אנו צפויים לקבל כבר את תוצאותיה של בדיקת האבהות, מה שמקדם מאוד את הליך חזרתנו לארץ, ידענו שהגיע הזמן להתארגן.

"אבא, הלילה אנחנו חייבים לארוז הכול, ממש הכול, ולשקול את המזוודות," אמרתי לאבא. "אחרת ניתקע בשדה התעופה עם המון אוברווייט לשלם."

אני, במהירות, כדי לא להרגיש את העצבים, ארזתי את המזוודות שלי ושל הילדים. אבא שלי סגר את שלו עם המון דברים בחוץ, ואחרי כן התחיל לשקול כל מיני פריטים בנפרד. שמיכה, כרית וכך הלאה.

"לא ככה, אבא," הסברתי לו, "צריך לארוז הכול, לסגור את המזוודה, להישקל בלעדיה ואז להחזיקה ביד, להישקל בשנית ולהפחית את משקל הגוף מן המשקל הכולל. רק כך תדע מה באמת משקל המזוודה שלך."

כשסיימנו את התרגול היבש של אריזת המזוודות ושקילתן, חישבתי ומצאתי, שיש לנו ארבעים ק"ג משקל עודף, וזה אחרי הוספת המכסה של עשרה ק"ג לכל ילד. שני מבוגרים עם שני ילדים זכאים למשקל של 60 ק"ג מטען ועוד 16 ק"ג לשתי מזוודות, כלומר שבעים ושישה קילו. לנו יש 103. וזה, בלי הדברים שבמטבח – מייבש הבקבוקים, מברשת הניקוי ומוצרי המזון מן הארץ.

רוב המשקל העודף הוא ספרים, של חגית ושלי. מקום נכבד בזה תופסת מכונת הכתיבה שלי, שאני מטלטל ברחבי תבל, והיא עשויה ברזל יצוק… היא כבר נסעה לפרו ולג'מאיקה, בשנה האחרונה, ועכשיו הודו.

שווה להיות מכונת הכתיבה של.

החלטנו להכין מבעוד ליל 40 ק"ג למשלוח בדואר, ועם בוקר, לצאת אל סניף דואר ראשי, לשלחם לארץ ולהיפטר מדאגות.

הבוקר, אחרי שאשה הגיעה, הורדנו יחד, כל אחד החזיק בידית, את הצ'ימידן הענק, שמשקלו כארבעים קילו, לרחוב. אמרתי לאבא לחכות בצל, מתחת לעץ, והלכתי לחפש ריקשה.

הנהג העיף מבט על המטען, שמע שאנחנו רוצים לנסוע למשרד הדואר במרכז נארו, המרכז המסחרי של העיר, ודרש שמונים רופי. אי אפשר היה להוריד אותו במיל.

אז נסענו.

כשהגענו למרכז נהרו, לסניף הדואר, עמדנו בתור עד שהגברת באשנב הסבירה לי, שאי אפשר לשלוח יותר מעשרים קילו בסארפייס אייר ליפטד, ואת השאר נצטרך לשלוח בסוויפט, שזה כפליים במחיר. ואז הוסיפה, שאצלם בכלל לא ניתן לשלוח סוגי דואר כאלה, אלא בסניפי הדואר המרכזיים של קלקג'י או של לגפוט נאגאר.

נו טוב, אז סחבנו את הצ'ימידן החוצה, ואני הלכתי לחפש ריקשה. הנהג דרש חמישים רופי ונסענו ללגפוט נאגאר.

בדרך הפצרתי באבא שישתה מים, כי הוא שותה מעט מדי, יחסית אלי, ששותה כמו פרה. תמיד, ובייחוד בחום של דלהי, עכשיו.

בסניף הדואר של לגפוט נאגאר עמדו עשרות אנשים לפני כל אשנב דואר.

שאלתי בכניסה ואמרו לנו לעמוד בתור של אשנב מספר שש.

זה היה התור הכי ארוך בסניף. כל כך ארוך, עד שהתפתל במאוזן.

"אבא, כדאי שנחליף דולארים לפני שיגיע תורנו," אמרתי לאבא, "או שנברר אם מקבלים כאן אשראי. זה יהיה זוועה לעמוד כל התור הזה, כדי לגלות שאין לנו כסף לשלוח את המטען".

אחרי הכול, לפי החישוב שלנו זה אמור לעלות כמה וכמה אלפי רופי.

כיוון שגילינו, כי בדואר לא מקבלים תשלום בכרטיס אשראי, השארתי את אבא בתור ויצאתי לחפש באזור חלפן.

שוטר אחד כיוון אותי לחלפן, היושב "בדיוק בהמשך הכביש של השוק, ליד מסעדת קנטאקי פרייד צ'יקן."

נזכרתי שאן ל דרכון בכיס, ואצל חלפן צריך דרכון, אז חזרתי לדואר, שלחתי את אבא לחלפן ונשארתי לעמוד במקומו.

בינתיים התור הסתבך. הודי אחד, כבן ששים, לבוש היטב, שערו צבוע בגוון אדמוני, נדחף משמאל לתור, אל האשנב, ואחריו עוד גבר ועוד שתי נשים.

הגברים העומדים בתור העירו לו בנימוס, וכשלא זז ממקומו, התחילו להתעצבן.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הודים מעוצבנים, וזה היה לא נעים. המולה שלמה נוצרה שם, כל הגברים דיברו איתו ואמרו לו שיילך לעמוד בתור. והוא בשלו. מחייך, מזעיף פנים וממשיך לעמוד ליד האשנב.

פקיד הדואר, בחור רזה, גבוה וממושקף, נאה פנים וחנון, המשיך לשרת את העומדים בתור, מבלי להתערב במריבה.

אז הגיע אל האשנב, מצידו הפנימי, עוד עובד, מבוגר יותר, ואמר לכל מי שיש לו רק תשלומים לשלם, שיעמוד בתור נפרד.

התור מיד התפצל לשניים.

בינתיים מאחרי דחפו אותי קדימה, על זה שמלפניי (שגנב לי את התור ממילא). הבחור מאחריי נצמד אלי בצורה חושנית ממש. הייתי נבוך. זזתי קצת. אבל לא העזתי לצאת מן התור.

הוא ממש התחכך בי.

עמדתי בתור הזה שעה ויותר. אבא עוד לא חזר וממש דאגתי לו. ניסיתי שוב ושוב להשיגו בטלפון הנייד, לשווא.

הדימיון שלי כבר עשה שעות נוספות. אולי מישהו שדד אותו כשיצא מחנותו של החלפן, אולי טעה בדרך, אולי התעלף בחום.

כשהגיע תורי שאלתי את הפקיד האם דרכו אפשר לשלוח דואר סא"ל, וכמה. הוא אמר שעד עשרים קילו, ושזה לוקח חודשיים עד שזה מגיע. הוא גם עשה את החישוב. שאלתי אותו האם יוכל לשקול את הדואר, כי אני לא בטוח במשקלו.

" במשקל כזה תוכל לעשות זאת רק בתוך הסניף," אמר, "והראה לי את החלל מאחריו, "לך ותכניס את המטען

כל מי שעמדו מסביבי תרגמו לי את האנגלית השבורה שלו, העיקר שאבין ואסתלק להן מן התור.

נסוגותי לאחור.

עמדתי וחיכיתי עד שאבא שלי הגיע. הוא סיפר לי שהלך כשעה ומשהו בחום הכבד, הלוך ושוב, ברחוב, עד שמצא את החלפן.הושטתי לו בקבוק מים ואמרתי לו, שצריך ללכת מסביב.

הרמנו את הצ'ימידן, כל אחד בידית אחת, ויצאנו בכבדות מן הסניף. פנינו ימינה עד שראינו דלת.

"סליחה," שאלתי את הגבר שישב שם, "זו הכניסה האחורית לסניף?"

"לא," אמר לי החולירע, רואה את כובד המטען שסחבנו ואת הגיל של אבי, "זה מסביב." וטרק אחריו את הדלת.

סבבנו את כל המבנה המאורך הזה עם המטען ונכנסנו לדואר מסביב.

הגענו לגבר שישב חסר מעש ליד משקל דיגיטלי מושבת.

הסברנו לו את מבוקשנו, ואז הוא קרא לעוד אחד, כדי שיחבר את התקע לשקע, נעמד מול המשקל, ועקב אחר הופעת הספרות הדיגיטליות מ 1 עד 9 ואז 0. הופעת כל ספרה לוותה בקריאת השתאות, עד שהמשקל התאזן.

"עכשיו," הוא אמר.

הנפתי את הצ'ימידן על המשקל ועליו הנחתי את מכונת הכתיבה.

38.5 ק"ג.

צריך לפצל מתוכם 20 קילו בנפרד לדואר סא"ל ואת השאר לשלוח בסוויפט.

"יש לכם אולי אריזות כאן," שאלתי את הגבר המבוגר אשר על המשקל.

"לא," אמר לי בהינדית, מלווה במחוות גוף, "אנחנו לא מוכרים פה אריזות. לך לשוק."

הוא לא טרח לומר לי שהשוק סגור בימי שני.

השארתי את אבא למולו. הפצרתי בו שיישב וינוח על כיסא, ויצאתי ברגל לשוק.

השוק של לשפוט נאגאר הוא שוק ענק. ברחוב ראשי.

שאלתי איש ביטחון שעמד ליד איזו חנות איפה ניתן לקנות אריזות קרטון. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. הצבעתי על ארגז קרטון שעמד בסמוך, וליתר ביטחון מיששתי את דופנו.

"אה, קרטון, קרטון," אורו עיניו, "בריבוק סארום."

חשבתי שזה שם של מקום.

חזרתי מן הסמטה לרחוב הראשי, ניגשתי אל מוכר המיצים ושאלתי אותו איפה זה "ריבוק סארום."

"הוא הצביע על המשך הרחוב.

"לא," התערב לקוח, בחור שנשען על האופנוע שלו, "כבר עברת את זה," אמר והצביע לאחור, לאזור ממנו באתי.

חזרתי על עקבותיי ושאלתי בחור צעיר איפה זה "ריבוק סארום."

"שם, אדוני," הצביעה ליוונו של דוכן המיצים."

חשבתי שאני משתגע.

אבל הלכתי עד אחרי דוכן המיצים, ואכן, לפתע ראיתי את השלט "ריבוק."

זו הייתה חנות של "ריבוק," כמובן. גדולה וממוזגת.

נכנסתי פנימה. היו שם שני מוכרים צעירים. שאלתי אותם אם הם מוכרים ארגזי קרטון.

"מה פתאום, אדוני," הם תמהו, "פה זה חנות של ריבוק."

"כן, אבל באתי מהדואר המרכזי, ובשוק אמרו לי שאצלכם אפשר לקנות ארגזים כאלה," הסברתי.

כבר הייתי מיוזע, הצרבת והריפלוקס הציקו לי מרוב מתח, חשבתי שאני מת.

"אפשר לקנות בשוק, אבל השוק סגור היום," הסבירו לי הנערים, "סע לשוק זה וזה. זה במרחק שלושה קילומטרים מכאן."

חציתי את הכביש וניגשתי לריקשה. ביקשתי מן הנהג שייקח אותו לשוק ההוא. אבל אחרי כמה עשרות מטרים, ראיתי שני ארגזי קרטון עומדים ליד דוכן ממכר של פיצ'פקעס, ממש מול הדואר..

מה, אני אסע עד לשוק אחר ואשלם כסף בשביל קרטונים שאפשר למצוא ברחוב, ועוד ממש מול הדואר, אמרתי לעצמי.

ביקשתי שיעצור ויוריד אותי. נתתי לו עשרה רופי כפיצוי על הנסיעה המאוד-קצרה.

בעל דוכן הפי'צעפקס לא הסכים לתת לי את הארגזים. הוא הסביר לי שהוא זקוק להם לשם אריזת מוצריו. הוא סירב גם כשהצעתי לו כסף.

זה כבר שבר אותי לחלוטין.

נכנסתי לסניף הדואר מיואש.

"אבא, אי אפשר להשיג כאן קרטונים, השוק סגור ואני משתגע," אמרתי לאבא שלי,"אנחנו צריכים לבקש עזרה, פה, בדואר."

ניגשתי אל הדלת האחורית של אזור קבלת הקהל וקראתי לבחור ששירת אותי מקודם. החנון.

הוא בא אחורנית.

הסברתי לו שלא מצאתי אריזות, ושאני זקוק לעזרה. אבל הוא, ראש קטן, שבקושי יודע אנגלית, ענה לי מה שענה ואז חזר לשרת את הקהל הרב שצבא על אשנבו.

"האלו," קראתי לו "אר יו גואינג טו הלפ מי!?"

בשלב הזה כבר די איבדתי את עשתונותיי.

עובד מבוגר שעבר במקום שאל מה רצוננו. הסברתי לו. הוא נתן לי פקעת רפייה, אבל הבהיר שזה לא יספיק כדי לשמור על הצ'ימידן, שלא ייפתח, והפנה אותי למנהל הסניף.

נכנסתי למנהל הסניף. השתדלתי להיות נחמד. הסברתי לו, שעלינו לשלוח ארבעים קילו בדואר ים ואוויר, ושאני זקוק לעזרה. אולי אפשר לקבל מהם חבל ושקי דואר.

"אנחנו לא אחראים להכנת המשלוח שלך, אלא למשלוח בלבד," אמר לי.

"לא אמרתי שאתם אחראים, רק ביקשתי עזרה," עניתי לו.

"אנחנו לא מטפלים בדברים האלה. עליך לבוא הנה עם מטען מוכן למשלוח," השיב לי בזעף והרכין את עיניו לניירותיו.

יצאתי מחדרו מותש ומובס.

"נשבר לי," אמרתי לאבא, "אני פשוט כבר לא יכול לשאת את זה יותר."

"די, תירגע," אמר לי אבא, "ניקח את הכול חזרה הביתה, נארוז את זה כמו שצריך ונחזור לכאן."

יצאתי החוצה וקראתי לריקשה. העמסנו הכול בשלישית, או ברביעית, מי זוכר, על הריקשה, שילמנו שמונים רופי, ויצאנו בדרך הביתה.

"איזה מחורבנים ההודים האלה," קיטרתי לאבא שלי, "איזו רמת שירות, איזה ראש קטן."

"אתה מתאר לעצמך, זו מדינה שיש לה פצצת אטום, אבל היא לא מקבלת אשראי בדואר ולא מוכרים בו אריזות למשלוח," חידד אבי את האבסורד.

חזרנו הביתה, והעלינו את המטען הזוועתי הזה מדרגה אחר מדרגה עד לקומה השניה. אבא שלי כמעט מעד בדרך, יותר מפעם אחת. אחרי הכול, הוא בן שבעים ושש. ממש לא ילד.

כשנכנסו הבייתה אשה ראתה מייד שאנחנו גמורים. בתוך שניות , אני לא מגזים, היא לשה בצק והכינה לנו הפתעה – לחם הודי, שנקרא "פורי," והוא מטוגן במחבת ותופח כמו סופגניות קריספיות נפלאות.

לאבא שלי ולי אסור מטוגן, אבל מה אכפת.

היא חיממה לנו את האוכל, הוסיפה קארי ירקות שבישלה בהיעדרנו, ואני הוספתי על זה חצי עוף בקארי, שהזמנתי מן המסעדה למטה.

אכלנו בתענוג, ואחרי כן נפלנו איש איש על מיטתו, לשנת צהריים.

בערב נדבר עם מאיה ועידו. לעידו, שהוא ושותפו ניצן מחזיקים כאן את הסניף של "אהבה ים המלח," ודאי יש מעט יותר ידע, בלשון המעטה, איך לשלוח מכאן מטען אל מעבר לים, איפה קונים אריזות וכו'.

ככה שרפנו עוד חצי יום בדלהי.

כשקמנו, חיכתה לנו בשורה משמחת בדואר. האלקטרוני, חברים. האלקטרוני.

בדיקת האבהות הסתיימה, התוצאות הועברו לבית הדין לענייניי משפחה. בזה ניתן האות לספירה לאחור עד מועד שובנו ארצה.

נשמנו לרווחה.

ומחר נתחיל שוב את מסע הדואר שלנו, כדי להיפטר מן האובר וייט לפני הטיסה…

מודעות פרסומת

השאר תגובה