נחת של בוקר

היינו באמצע ארוחת בוקר כשמיכאל התעורר וביקש גם. אבא ואני אכלנו סלט ירקות ישראלי. אני מקפיד להכין כזה מדי יום, בכמות שמספיקה לשתי ארוחות לפחות. אבא די מופתע מן הסבלנות שלי לעשות כן. עוד יותר הוא נדהם, מזה שהוא אוכל כאן המון ירקות, כי זה מה שאשה מבשלת (בעידודי הסמוי, בשביל הדיאטה).

"כל החיים שלנו יחד אמא ז"ל התחננה לפני שאנסה לאכול את הירק הזה, ואני סירבתי, ותראה מה זה עכשיו," הוא אמר בפה מלא, מערים על צלחתו עוד פרחי כרובית מוקפצת בתבלינים. "כנראה שמשהו בתבלינים ההודיים או בשיטת הבישול של אשה הוא אחרת."

"אמא, זכרה לברכה, השתמשה בעיקר בפלפל ובמלח," רמזתי לו. "היא לא ממש הכירה והשתמשה בתבלינים."

"למי היה כסף לתבלינים," העיר אבא, ובזה נטל על עצמו את הדבר. שחלילה לא יישתמע, שהוא נהנה מבישוליה של אשה יותר מהבישול של אמא האהובה שלנו, שחסרונה מורגש כאן מדי שעה, מדי יום.

"הייתי רוצה לדעת שהיא רואה אותך עם הילדים," הוא אמר, וברגע אחר הוסיף, "אם מישהו היה יכול להבטיח לי שיש גלגולים, הלוואי שאמא שלי, שכל כך אהבה אותך, רואה אותך ככה."

"היא רואה, שתיהן רואות," הבטחתי לו, "אתה יודע, שערב נסיעתי לכאן, עליתי לקברה של סבתא, ואחרי כן לקברה של אמא, ביום האזכרה שלה?"

סבתי, אם אבי, נהרגה בתאונת דרכים בתחנה המרכזית הישנה, שם גרה עם סבי, כשהייתי בן שש. זה היה ערב פסח. אבא עמד על סולם וסייד את הבית לקראת החג, כשנכנס אחיו הצעיר, ישראל, בפנים חמורים, אל הבית, וקרא לו החוצה.

לי אמרו שסבתא עלתה לשמיים, כמובן.

רק בגיל ארבע עשרה הורשיתי להיכנס לבית העלמין הישן ברמת השרון, שם היא קבורה. בעבורי זה היה רגע מזעזע. אבל שאר קרובי המשפחה, ליבם כבר קהה אחרי שבע שנות אבל, והם עמדו ופטפטו ליד הקבר.

כשהגענו חזרה הביתה, נטלתי מבלי לדעת מה אני עושה מחברת "דפרון" עם שורות ועיפרון מן הילקוט שלי, וכתבתי את השיר הראשון בחיי, לזכר סבתא.

שם, על קברה, התחלתי לכתוב. שם גיליתי את כוחה המרפא, המנחם, של הכתיבה.

לא ייפלא, איפוא, שלא מזמן ביקשתי מאבא, שיסדיר לי את חלקת הקבר הריקה, לצד סבתי. סבא היה אמור להיקבר שם. הם קנו אותה יחד. אבל בסוף התחתן באישה אחרת, וזו דרשה שייקבר לצידה.

חלקת הקבר ליד סבתי נותרה פנוייה, שתיהן מצויות מתחת לנופו של אלקיפטוס זקן, בביתה עלמין הקטן, האינטימי, של רמת השרון, שקבורים בו רבים משכנינו, בני אותה עיירה באוקראינה, פליטי שואה, שעלו ארצה והקימו בה בית. בשבילי מובן מאליו שאקבר לידה.

אבל למה לעסוק בדברים עצובים. אנחנו הכי חיים עכשיו.

את ארוחת הבוקר שלי כמובן עזבתי, והלכתי להאכיל את מיכאל. אחרי שסיים השכבתי אותו על כר, כדי שלא יפלוט, וביקשתי מאבא שלי שיישב לידו וישמור עליו בזמן שאני אוכל.

כשחזרתי לחדר, אבא אמר לי "באיזה חיוכים זכיתי הבוקר, נשמה טהורה הילד הזה."

אחר כך הוסיף, שהוא כבר מדמיין איךה וא הולך עם הילדים בעגלת תאומים ברחבי רמת השרון, מטייל איתם בגן אלוף.

גן אלוף זה הגן שביליתי בו את כל ימות ילדותי. הוא הוקם לזכרו של אלוף הורוביץ, שנהרג במלחמת העצמאות. אימו, גברת הורוביץ, לבשה שחורים מיום נפילתו ועד יום מותה.

כל בוקר היא הייתה יורדת במורד הגבעה מקולנוע "כוכב" אל גן אלוף, הולכת לבדוק אם הגננים טיפלו בו כמו שצריך, דואגת לחידוש מתקני המשחקים לילדים, להקרנת הסרטים אחת לשבוע, בערב, חינם לתושבי השכונה. היא הייתה אם שכולה, אישה אצילית, מיוחדת.

אלוף בן, עורך "הארץ," הבן של המשורר אריה סיוון והחניך שלי לשעבר בקרן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, קרוי על שמו של אלוף. הוא נכדה.

כששמעתי את אבא מפנטז על טיול עם הילדים בגן אלוף, לרגע רציתי להתריס למולו ולומר לו, שאני לא נותן לו את הילדים כל כך מהר לבילוי משותף. מה זאת אומרת, שייקח לי אותם:)? אבל כמובן שסתמתי.

בימים האחרונים, ברגע שאשה הולכת, אני ניגש אל הילדים ממש ברעב רגשי גדול. מסתבר, שאמנם, אשה עוזרת לנו מאוד, מפנה אותנו ומאפשרת לנו לישון, בין השאר, כדי לצבור כוח ללילה, וגם מלוויי, מיכל, עמרי וכעת אבא, עוזרים לי המון. אבל בדרך, זה מצמצם את שעות השהייה שלי עם הילדים. ואם לומר לכם בכנות, אני מרגיש רעב לזה, ורוצה רק עוד ועוד.

אולי זה סוג של רומנטיקה. אבל מה אכפת לי. עכשיו כל מה שאני רוצה זה להחזיק אותם זרועותיי, להריח אותם ולשיר להם שירים. ולחזור הביתה.

אה, וגם עוד אח ואחות. אבל עם זה אצטרך כנראה לחכות קצת.

מודעות פרסומת

השאר תגובה