עורם מדיף ריח עז, מרוכז וחושני של קארי

בשתיים בצהריים, מקץ ארבע שעות של התעסקות בדברי הדואר שלנו, כשכבר היינו על ריקשה בדרך הביתה, אמרתי לאבא שלי שהמציאות הזאת מגוחכת, ושבא לי לצחוק על הכול.

"אני לא אכלתי כלום מאתמול בלילה, ואני מרגיש כבר לא טוב," ענה לי אבא שלי.

אז הוצאתי את בקבוק המים הקרים מן התיק והגשתי לו שישתה.

"רק שלא תתעלף לי," אמרתי לו.

"אני לא מתעלף כל כך בקלות," השיב לי ולגם מן הבקבוק.

הוא באמת כבר היה מותש לגמרי מן החוויה הזאת. וגם אני.

אבא התעורר בארבע וחצי בבוקר. אני כבר הייתי אחרי ההאכלה של שלוש וחצי שהתמשכה, והתמשכה, עד אין קץ. ואחרי כן החיתולים, הניקוי, ההחלפות.

נפלתי למיטה וישנתי ארבע שעות מתוקות.

התעוררתי לקול צרחות, הצרחות של מיכאל. אני כבר יכול לזהות אותן ממרחק קילומטרים.

מיהרתי לחדר של אבא. הוא ישב על המיטה והאכיל את הילד.

"מה הוא כל כך צורח?" שאלתי.

"הוא היה רעב, וצרח עד שהגשתי לו את האוכל," אמר.

אצלי הוא לעולם לא צורח ככה, כשהוא רעב. אני תמיד מתעורר לפניו, אמרתי לעצמי בלבי, אבל כמובן שלא אמרתי דבר.

"גם כל הלילה הוא צרח, אבל אתה לא שמעת. חתיכת קונצרט הוא עשה לי," הוסיף אבא.

תמהתי, למה הילד צרח כל כך הרבה בלילה, ואיך זה שלא שמעתי דבר.

כשאשה הגיעה, מיד קראה לי אל החדר.

"אדוני," אמרה לי, "למה הבגד של הילד כל כך רטוב!?" הגישה לי את בגדו של מיכאל.

מיששתי אותו בידי.ה בגד היה ספוג זיעה קרה. ורטוב לגמרי.

עכשיו הבנתי למה צרח כל הלילה.

כשאמרתי את זה לאבא, אמר שהילד לא היה רטוב. שהוא הח00זיק אותו בידיו ולא חש שום רטיבות מיוחדת.

לא התווכחתי איתו. הסתלקתי למרפסת כדי לכתוב דפי בוקר, והשתדלתי להירגע.

אחרי כן ברחתי לחדר הכושר, ומשם לבית הקפה, לקרואסון, לקפה של בוקר ולהצצה חטופה בשיבא, שאינני יודע שובעה מלהביט בו.

הוא כבר היה שם. מחייך בזהירות. כבר אתמול אמר, שלא התקשר אלי כי יש לו עכשיו בעיות בעבודה, עם המנהל שלו. אז כעת הייתי מאוד זהיר לא לגלות כלפיו חיבה מופגנת. אבל השארתי לו טיפ יפה בקופת המלצרים.

רק כשיצאתי משם הסבתי אליו את מבטי מן הדלת. הוא קלט אותו, חייך את חיוכו היפה, מלא האור ונופף לי בידו לשלום.

דחילק, אמרתי לעצמי, מה אני כבר רוצה מהבחור הזה. קודם כל הוא צעיר מאוד. שנית, אני תיכף נוסע הביתה. מה כבר יכול להתפתח בינינו.

אבל יופיו המפעים ונוהגו הגברי פשוט כובשים אותי כל אימת שאני מביט בו.

בדרך תפסתי נהג ריקשה וסיכמתי איתו על נסיעה לדואר קלקאג'י.

עצרתי אותו ליד הבית, עליתי למעלה וקראתי לאבא.

הורדנו יחד עם אשה את חמש החבילות למטה, לריקשה.

ברגע שהנהג ראה את כמות המטען, דרש במקום 50 רופ 100. סיכמתי איתו על 70.

כשהגענו לדואר נכנסתי לשם עם החבילה הכי קלה במשקל ושאלתי איפה תופרים אריזות לדואר ים. המנהל הסביר לי, ואף שלח את אחד מעובדיו החוצה כדי שיגיד לנהג הריקשה לאן לקחת אותנו.

זה היה ממש מעבר לפינה של סניף הדואר. אבל כשהגענו לשם הנהג דרש עוד תוספת של 30 רופי בעבור כל חבילה.

עשיתי לו סימן ביד שאין לו סיכוי לקבל את זה ממני, נתתי לו שטר של מאה בלי לבקש עודף, וירדנו עם החבילות מן הריקשה.

החמדן העקשן עוד עמד כמה דקות בשולי הכביש, ומשראה שאין לו סיכוי לסחוט מאיתנו עוד כסף פשוט הסתלק משם.

נקודת התפירה של אריזות לדואר היא פיצוחיה, קיוסק קטן ומאובק, ליתר דיוק, שבעליו הצנום מעשן סיגריות חשיש ואומר שזה הפחם, האנרגיה של הגוף שלו.

הוא שם ארגז ראשון על הדלפק, משך מארגז ששכב למרגלותיו בד יוטה דק לבן, ועטף בו את הארגז, ומדד, וחתך.

אחרי כן הוציא מחט ענקית ועבה, השחיל בה חוט חזק, והתחיל תופר את היוטה אל הארגז.

כן כן. הוא תפר את בד היוטה אל הארגז בתפר מהיר וגס, אבל חזק.

הקל מבין החמישה וצירפתו את תכולתו כשהגיע לארגז השלישי ראה שהדברים בתוכו משקשקים, ואמר שזה אסור.  אז פירקנו את הארגז לארגזים המשקשקים.

ואז הוא עמד ותפר. ותפר . ותפר.

ובאמצע התנצל ולקח הפסקת חשיש.

ואבא ואני ישבנו על כיסאות בחוץ, בשמש של דלהי, חצי מעולפים מעייפות ומרעב.

כשסיים, את החשיש ואת האריזות, הוא הוציא דונג, חימם אותו באש על דלפקו, נטל חותם מתכת משונה למראה והתחיל חותם את תפרי הארגזים בחותמות דונג.

"טוב, כך לפחות אנחנו יודעים שלא פותחים אותם במכס," הרגעתי את אבא שלי, שהיה מודאג.

אחרי כן אני נכנסתי לחצר של סניף הדואר, ואבא העביר לי מעבר לגדר ארגז אחר ארגז, כדי לחסוך באנרגיה ולא לסחוב אותם פנימה.

עמדנו שם עוד איזה שעה. מילאנו טפסים שהודבקו לכל ארגז, ובהם הצהרת תכולה, חיכינן עד שהפקיד האיטי, כמו כל ההודים, ישקול כל ארגז, ידביק לו ברקוד ויסרוק אותו במכונה, וינפיק לנו קבלה עם העתיקי הברקודים למעקב באתר האינטרנט של דואר הודו.

אתר אינטרנט עם ברקודים יש להם, להודים. אבל על מכירת אריזות מוכנות בסניפי הדואר הם עוד לא שמעו, הברברים.

תסלחו לי. אבל זה באמת כבר הצחיק אותי מאוד, ולולא החום, שייבש אותי למרות ששתיתי ליטרים של מים, יהו יורדות לי דמעות של צחוק

כשהגענו הביתה אשה הייתה מעולפת מרעב. המסכנה אמרה לי בבוקר, לפני שיצאנו, שאין שום ירק לבשל בבית, וביקשה שאקנה ירקות. אמרתי לה שאנחנו קופצים לשעה קלה לסניף הדואר בקלקאג'י לשלוח את החבילות, ומיד נחזור ואביא לה מצרכים לבישול.

אלא שזה ארך כחמש שעות, ועבר את שעת הצהריים שלה,.

כשהתנצלתי בפניה על האיחור, היא אמרה "אני יודעת איך זה בדואר, אבל כשאני רעבה אני לא מסוגלת לעשות כלום."

"את רוצה שאני אבשל?" הצעתי לה, "או שאעזור לך?"

היא התחלחלה מעצם ההצעה, ומיד שינסה את מותניה, וכעבור שעה קלה הייתה מוכנה לכולנו ארוחת מלכים.

בינתיים פתחתי את האינטרנט ושם ציפה לנו הממתק – החלטת בית המשפט על אבהותי על מיכאל ודניאל התקבלה, והועברה למשרד הפנים.

מאותו רגע, שירלי, עורכת הדין במשרדה של ויקטוריה גלפנד, הייתה איתי בקשר כל אחר הצהריים והערב והלילה המוקדם, אי מייל רודף אי מייל.

הבחורה הנהדרת הזאת הצליחה לזרז את סיום התרגום של המסמכים, להעבירם מסוכנות התרגום לנוטריון לחתימה, וממנו למשרד הפנים, דיברה עם האחראית במשרד הפנים, הסבירה לה את המצב,  והצליחה להוציא ממנה המלצה למשרד החוץ כבר היום.

מחר משרד החוץ אמור לשלוח מברק לקונסול, שמאשר לו הנפקת דרכונים לילדים.

אחרי כן עלינו לקפוץ איתם למחלקת ההגירה במשרד החוץ ההודי, להציג שם את כל מסמכי הפונדקאות ולקבל בתוך הדרכונים אישורי יציאה לילדים.

מרגע שנקבל זאת, אנחנו יכולים לעלות על מטוס הביתה.

ואו. איזו בשורה נהדרת!

נראה מה יקרה מחר.

בינתיים, אחרי מנוחת צהריים והאכלת הערב של הקטנים, פגשתי בזוג בחורים ירושלמיים שבאו הנה כדי לתת זרע במרפאה של ד"ר שיבאני. הראיתי להם את הילדים וישבתי איתם על תיאור התהליך. היה מאוד נחמד.

הם גם הביאו לי פאקט "טיים" מהארץ, שמאפשר לי לחדול מעישון ה"מרלבורו" האדום, סיגריה חזקה מדי בשבילי.

כשהלכו, קפצתי לבית הקפה. שיבא היה שם, בבגדים 'אזרחיים', יפה עוד יותר מתמיד.

הוא סיים לעבוד כבר בחמש, סיפר לי, אבל מחכה למנהל שלו כדי לנסוע איתו לסניף אחר שלהם, בסאקט.

הוא שאל מתי אני נוסע חזרה לארץ, ואני חייכתי ואמרתי לו שייתכן שעכבר בשבוע הבא.

"מה, כל כך מהר?" הוא תמה.

"כן,," אמרתי לו, "לכן רציתי להיפגש איתך לפני כן."

"ביום חמישי, בעצם שישי, זה היום הפנוי שלי," אמר, "ואז ניפגש."

נו נו, ימים יגידו.

גם רושאן, שאני מתכתב איתו חודשים, אבל טרם ראיתיו, מפני שהוא גר בעיר מרוחקת אלפי קילומטרים מדלהי, היה מאוד מאוכזב, כשכתבתי לו, שייתכן שכבר בשבוע הבא נטוס ארצה.

"מה, אתה לא יכול להישאר עוד קצת," שאל בתמימותו, "אני אולי אוכל להגיע ביום שלישי, התשיעי למאי."

"אני מצטער," עניתי לו, "אבל ברגע שנוכל לטוס נטוס מכאן. אני לא אשאר כאן עם ילדים בלי חיסונים, בלי ביטוח רפואי."

מקודם הוא התקשר. הוא התנצל על השעה המאוחרת, כאן כבר חצות, ורצה לדבר איתי.

עניתי לו בקול מנומנם, ואמרתי לו שנדבר מחר עכשיו אני הולך לישון לפני ההאכלה הבאה.

חבל לי לעזוב את דלהי, את החברים ההודיים שלי, וכמובן הישראלים, את אשה הנהדרת, את שיבא, שעצם מראהו מעורר בי את כל מיני נעוריי. אבל אין ברירה. עכשיו אני אבא, וצריך לחשוב לא רק על עצמי, אלא גם על ילדיי.

הם יהיו זקוקים לרשת התמיכה המשפחתיתי שלנו, ואני אזדקק לפרנסה כדי לגדלם.

אבל דבר אחד ברור לי – את החופשות הבאות בחיי, בחיינו, נעשה בדלהי.

אני לא מוכן לוותר על הבחורים הנהדרים האלה, שחומי העור, שעורם מדיף ריח עז, מרוכז ובעיניי חושני של קארי.

,

מודעות פרסומת

השאר תגובה