אלף לילה ולילה

אמרו לי, שזה נמשך בערך שלוש שנים ראשונות, עד שהם כבר אוחזים בבקבוק, ישנים לילה שלם ואוכלים לבד. כרגע, כשהתיישבתי לכתוב את קורותינו במשמרת הלילה הזאת, פתאום קלטתי שזה אלף לילה ולילה. כל לילה שונה מקודמו, כל לילה וסיפוריו.

את הדלת של אבא סגרתי קצת אחרי שנכנס למיטה. לא רציתי שיתעורר באמצע הלילה, וממילא אני מעדיף להאכילם לבד ובוטח ביכולתי לעשות כן ברוגע, בנועם, ביעילות.

לא להאמין כמה לימדו אותו הקטנים האלה בעשרים ואחד ימי חיים. שלהם.

את משמרת הלילה פתח מיכאל. בצרחות כמובן. מיהרת להכין לו בקבוק, 2-4 בקבוקים תמיד מוכנים על השיש עם מים. צריך רק להוסיף אבקה ולערבב.

בזמן שהאכלתי אותו התעורר אחיו, דניאל, התחיל להתפתל כדרכו בעריסה, וחיש קל צירף את קולו למקהלת התביעות.

מיכאל אחז בידיו בבקבוק, ליתר דיוק – הדף בידיו המאוגרפות את הבקבוק לפיו, וינק בשקיקה, כגור זאבים מורעב.

הוצאתי מפיו את הבקבוק, והנחתי אותו על המיטה לרגע. הוצאתי את דניאל מן העריסה, שיראה שהוא מתקרב להאכלה ויפסיק לבכות, ורציתי למטבח. הכנתי בקבוק עם פורמולה לדניאל, ובה גם מולטי ויטמין שלא הספיק לקחת מקודם. הוא כבר צרח. מיכאל, שאכל קצת מקודם, המתין רגוע.

התיישבתי עייף על המיטה. הרי ישנתי שעה ומשהו בקושי. חשבתי על טריק הכר, שאני משעין את שניהם עליו ותוקע להם את הבקבוקים. אבל זה נראה לי לא טוב, לא אישי.

ואז נזכרתי בישיבה המזרחית של אשה.

התיישבתי לידם בישיבה מזרחית. הרמתי את דניאל והכנסתי אותו פנימה, משעין את ראשו על ברכי השמאלית, ואחרי כן את מיכאל, משעין את ראשו על ברכי הימנית.

ואז האכלתי אותם. כשעיני שניהם נשואות למעלה, ואני מביט לחילופין ובמישרין בשניהם. שומר על קשר עין, כמו שכתוב בספרים.

היה תענוג. אפילו הספקתי לצלם את זה, תומך בבקבוקים בבטני ומשתמש בידיי כדי לצלם, ולשתות משהו תוך כדי.

אחרי כן הרמתי את מיכאל לשיהוק, ואחריו את דניאל.

עד כאן הכול היה בסדר. חשבתי שילכו לישון. אבל איפה. רק שמתי אותם בעריסות התחילה המהומה האמיתית של הלילה. מיכאל חרבן, דניאל השתין. החלפתי את שניהם, כרכתי מסביבם היטב את החיתול, כדי להפסיק את התנועות הלא רצוניות שלהם, שמפריעו להם להירדם, והחזרתי אותם לעריסות.

התרחקתי רק לרגע, ומיד הוזעקתי פנימה שוב.

דניאל צעק כי נתקף בהתקף גיהוקים נוראי, שגרם לכל גופו הקטן להתעוות, ומיכאל פלט כל מה שאכל והתלונן על הרטיבות מסביב.

אז החלפתי למיכאל חולצה, מגשש את דרכי בחושך במזוודה, כדי למצוא אחת.'

אחרי כן הרמתי קצת את דניאל לידיי, דיברתי אליו. אמרתי לו שזה יעבור לו, כמו תמיד. שזה באמת קשה להיות בן אדם.

המסכן הקטן סובל מרגישות ברורה בעיכול. הוא אוכל, ועוד תוך כדי יניקה זה מכאיב לו.

הנחתי אותו לרגע ובדקתי את מיכאל. הוא היה בסדר גמור. אבל החולצה שלו, השנייה הלילה, הייתה ספוגה בזיעה ובפליטה.

אז החלפתי לו חולצה, החזרתי אותו לעריסה ונטלתי שוב לידיי את דניאל, להרגיעו.

הוא נרגע סוף סוף. הגיהוק שכך, והוא נרדם בעריסתו.

יצאתי מן החדר וכיביתי את האור, הלכתי לסלון והתחלתי לכתוב.

ואז נשמעה הצרחה של מיכאל.

מיהרתי אליו.

הוא התפתח בערשו, מחווה בפיו תנועות יניקה. אין ספק. הוא רעב.

הלכתי למטבח והכנתי לו בקבוק. תוך כדי כך הצצתי במחברת המעקב.

הרי הוא אכל לפני שעה וחצי בלבד. והוא דייקן. תמיד אוכל כל שעתיים וחצי. אז מה קרה עכשיו?

ואז נזכרתי. את ההאכלה השנייה פלט כמעט כולה. לא פלא שהוא רעב. הגוף שלו מפצה את עצמו על המזון שהחסיר.

בית משוגעים היה לי הלילה הזה. אבל מה – מלא היגיון.

רק שלוקח זמן לגלות את ההיגיון הזה, ובדרך – הם צורחים.

אופיר של דודי אמר לי, לפני תחילת ההריון, חשוב טוב אם אתה יכול להתמודד עם תאומים. זה לא פשוט.

הוא דיבר מניסיון. יש להם שני בנים.

אמרתי לו, בעקשות האופיינית לי, שתאומים זה בכלל לא עומד לדיון. ברור שיהיו לי תאומים. השאלה היא שלישייה.

הוא שחק, ולא הוסיף דבר.

אז אופיר, צדקת. יש לילות שזה קשה מנשוא.

אבל כל לילה כזה שווה חיוך אחד.

וכשזה מוכפל פי שניים, נו, הרי אתה יודע, זה ממיס את הלב.

*

אופס. מישהו שוב בוכה.

אני לא יודע אם אצליח לכתוב ככה השנה את הרומאן הבא.

מה שבטוח הוא, שאוכל לכתוב לכם אלף לילה ולילה… של האכלות והחלפות.

לילה טוב מדלהי. בוקר טוב לי:)

מודעות פרסומת

השאר תגובה