חדרים מלאים בפקידים מעולפים מחום

אין ספק, גולת הכותרת של המסע שלנו אל הפונדקאות וממנה הייתה הבוקר, בביקור במשרדי אף.אר.אר.או, ראשי תיבות של הרשות המטפלת בזרים, של משרד החוץ ההודי.

זה התחיל בנסיעה לשגרירות ישראל, כדי להנפיק לילדים דרכונים. נפגשנו שוב עם איל סיסו, קונסול ישראל בדלהי, איש חם ולבבי ויעיל מאין כמוהו, וגם בן אדם.

הוא נטל מידיי את תמונות הפספורט שהכנתי מראש, בשתיהן הילדים עצומי עיניים, אבל זה עובר, למרות שחבל שלא רואים את עיניהם הכחולות היפות, את התשלום (1900 רופי לכל דרכון, אני כותב זאת עבור המתפנדקים אחרי, שיכינו מראש במזומן), את תעודות הלידה עם חותמת האפוסטיל והדרכון שלי, ונתן לי למלא טפסי בקשה לדרכון ולמספר זהות ישראלי.

דגנית, אחת מנשות השגרירות, ולא אשת הקונסול, שאף היא שמה דגנית, טיפלה ביעילות רבה בהנפקת הדרכונים

"אני נותנת את הדרכון של מיכאל למי שעובד איתי ואני אטפל בדרכון של דניאל, כדי לא להתבלבל בתמונות, הם כל כל דומים," הסבירה לי בחיוך.

כשאיל נתן לי את הטפסים ובהם מספרי הזהות הישראלים של הילדים, כמעט ופרצתי בבכי מרוב אושר. גם אבא שלי אמר שזה מרגש אותי עד מאוד.

אחרי הכול, איל בעצם 'יילד' באותו רגע את הילדים מחדש, כשני אזרחי ישראל.

"מותר לך להצטלם איתם?" שאלתי אותו.

"לא רק מותר, אני אשמח," צהל איל.

מזל שעברו כמה דקות עד שנעמדנו לצילום, כי שעה קלה קודם לכן שניהם מיררו בבכי והיו סמוקים מאוד. חשבנו שחם להם, אבל התברר שהם רוצים לאכול. האכלנו אותם, למרות שעברה רק שעה וחצי מאז ההאכלה בבית, ואז, לפתע, דניאל פלט את הפליטה המרהיבה ביותר בתולדותיו, על עצמו ועלי, ממלא את שנינו בים של גבינה וחלב.

"מזל שזה לא קרה בצילום," מלמלתי,  ולקחתי את דניאל במהירות לשירותי הגברים.

השכבתי אותו עם החיתול על השיש, ליד הכיור, הפשטתי אותו לגמרי וניקיתי אותו עם מים מהברז.

ניגבתי אותו בשארית היבשה של החיתול, ואחרי כן צלצלתי בנייד לאיל, וביקשתי ממנו שיביא לשירותי הגברים את תיק ההחתלה שלנו.

"אתה צריך עזרה?" שאל מודאג, כשהניח את התיק על השיש.

"אני בסדר גמור," חייכתי אליו, "תודה."

"רק שים לב שלא יחליק לך מן השיש," ביקש איל, הקונסול.

הלבשתי את דניאל מחדש, תחבתי את הבגדים וחיתול הבד מלאי הגבינה אל התיק, ועטפתי אותו במעטפת חיתול בד הדוקה מחדש.

ואז שבתי אל החדר ונעמדנו לצילום.

"אני רוצה לצלם אותך אוחז בהם ליד דגל ישראל, שיהיה רשמי," ביקשתי מאיל, והוא נענה לזה בחפץ לב.

אחרי כן נפרדנו בלבביות רבה ונסענו בטקסי למשרדי האף.אר.אר.או.

איל שוחח עם מנהל המחלקה מראש, והכין אותו לבואנו.

"כשתבואו לשם אימרו שבאתם לסנג'י," הציע לנו איל, "הוא כבר יעזור לכם."

משרדי הרשות לטיפול בזרים מצויים בתשלובת של משרדי ממשלה, שממש לא קל להתמצא בה. אבל כשמצאנו סוף סוף את המשרדים אמרנו לשומר במדים בכניסה שבאנו למר סנג'י, והוא הפנה אותנו אל חדרו.

נכנסנו לחדר. הוא היה ריק. אבא היסס אם מותר לנו לשבת שם.

"ודאי שכן," אמרתי לו, "הרי אמרו לנו לחכות לו פה," והתיישבתי עם הילד בידיי על הכורסאות בפינת הישיבה הנוחה.

חיכינו חצי שעה. אחריה יצאתי למסדרון לחפש מישהו, שיגיד לנו איפה מיסטר סנג'.

הצצתי לחדרים. בכל החדרים היו מכתביות, שולחנות עץ אפורים ופשוטים, בכל החדרים היו המון ניירות, מגולגלים יחד בחבילות ענק קשורות בחבל, בכל המשרדים היו המון גברים, רק גברים, פקידי ממשלה.

ואף אחד מהם לא עשה כלום.

כלום.

הם ישבו שם, מתפרקדים על כסאותיהם, ובהו בחלל האוויר.

מדי פעם זרקו איזו מילה זה לזה.

ביקשתי מהם שיקראו למר סנג'י.

הם אמרו שזה בלתי אפשרי. שהוא יחזור בעוד כחצי שעה.

צלצלתי לאיל. הוא אמר שככה זה.

אז ישבנו וחיכינו עוד חצי שעה, בה כבר האכלנו את הילדים בחדרו של מר סנג'י.

אז נכנס פנימה איזה פקיד, ואמר לנו, שאי אפשר לחכות שם. הייתי בדיוק באמצע בקבוק עם מיכאל.

"אולי אפשר לחכות כאן עד לסיום ההאכלה?" שאלתי אותו.

הוא הביט בי במבט לא מרוצה.

"הוא פשוט פוחד," אמר לי אבא, "המנהל שלו לא רוצה שנחכה לו פה."

הרמתי את מיכאל בידיי עם הבקבוק וירדנו אחריו למטה.

הוא מיהר במסדרונות, בעודי מנסה להדביק אותו עם מיכאל הרעב בזרועותיי, ואבא הטוב שלי משתרך הרבה אחרינו, הולך כפוף כלפי דניאל האחוז בזרועותיו, כמגונן עליו, ועל גוו תיק ההחתלה.

אני נשאתי את תיק המסמכים הכבד.

הגענו לחדר המתנה הומה אדם. התיישבנו. אבא אמר לי לתת לו גם את הילד השני וללכת לעמוד בתור אצל פקיד הקבלה.

אז הוא התיישב שם על כיסא, עם דניאל ומיכאל בזרועותיו, בלי משענת, מחזיק אותם באוויר.

הרבה זמן. שעות.

כשהגעתי לפקיד הקבלה הוא ביקש לראות את הניירת. הראיתי לו.

"אתה צריך להכין סט מסמכים נפרד לכל תינוק," הוא אמר לי, "שני תינוקות, שני דרכונים, שני סטים של מסמכים."

"מה, עלי לצלם את הכול!?" טפחתי בייאוש על תיק הקרטון שהכנתי בקפידה רבה ערב קודם לכן, ובו חוזה הפונדקאות, תיק התהליך מן המעבדה, טפסי השחרור מבית החולים, כתב הוויתור של הפונדקאית על הילדים, חוות הדעת של עורך הדין ההודי על החוק ההודי וכו'.

"כן," אמר הפקיד. "מתי הטיסה שלכם?"

"ביום שני," השבתי לו.

זו הייתה טעות מרה.

"אם כך היאזר בסבלנות," השיב לי הפקיד, "זה תהליך מכלה זמן."

אחרי כן הושיט לי טופס בקשה לאשרת יציאה ודף לבן ריק.

"על הדף הזה כתוב שלא שילמת לאיש עבור התהליך, וחתום," אמר לי. הוא השתהה רגע ושאל. "שילמת למישהו?"

"לא, לא," מיהרתי להשיב אינטואיטיבית. הרי בתיק המסמכים שצירפתי לו יש מכתב מן המרפאה, האומר שסיימתי את כל התשלומים שלי אליהם. על התחת שלי מי בדיוק הם מכסים, בהצהרה הזאת, הכתובה בכתב יד? תהיתי. אבל כבר הבנתי את השיטה בהודו. אם זה מה שהם רוצים, זה מה שאכתוב להם. העיקר שישחררו אותנו כבר.

"ואיפה מצלמים פה?" שאלת

"צא החוצה ותשאל. זה ליד השער. יגידו לך," אמר הפקיד.

חזרתי לאבא שלי בפנים נפולות וסיפרתי לו מה קורה.  אמרתי לו, שלפי דברי הפקיד, שזה תהליך מכלה זמן, לא נראה לי שנצא מפה היום עם אישורי היציאה.

אבא השיב לי, שעלי לנהוג ברומא כרומאי, להתאפק, ואמר, שנלך לעמדת הצילום יחד.

זו הייתה טעות איומה.

חדר ההמתנה היה ממוזג. בחוץ שרר חום של לפחות 45 מעלות.

הלכנו לפי הוראות העוברים ושבים שם בתוך החצר הגדולה של הבניין הממשלתי עד שהגענו לגדר ברזל, מעבר לה עמדו דוכני מזון מהיר עממיים. על הגדר היה כתוב "צילום מסמכים" באנגלית, אבל לא ראיתי שם שום חנות או דוכן כאלה.

"חראים ההודים האלה, תראה לאן שלחו אותנו," אמרתי לאבא, מחזיק בידיי בדניאל המעולף מחום.

ואז ראיתי. מצידה האחר של הגדר עמד בחור צעיר ליד מכונת צילום ישנה, וצילם.

נתתי לו את תיק המסמכים וביקשתי העתק.

זה לקח כשלושת רבעי השעה, מפני שבמהלך הצילומים הוא גם ניהל את שני עובדים, או אחיו הצעירים, בדוכן המזון המהיר שלו, התלוצץ עם חבריו מסביב, הביט בהשתאות בתינוקות וכו'.

"בבקשה, תמהר," אמרתי לו, "אני עם תינוקות בידיים."

הוא אמר בסדר והמשיך לפטפט.

"אני ממש חרד לילדים, שלא יתייבשו" אמר אבא שלי. הוא ישב עם מיכאל בידיו, על 'צלחת' גבוהה מבטון מסביב לעץ.

"כסה את פניו בחיתול," ביקשתי ממנו, "מפני השמש."

כך גם עשיתי עם דניאל.

כשסיימנו, שילמנו 150 רופי על צילום המסמכים, מחיר מופקע ביותר, ומיהרנו לאולם הקבלה. אבא התיישב, חסר כוחות, עם שני הילדים בזרועותיו, ואני חזרתי לפקיד הקבלה.

הפעם קיבל אותי פקיד הקבלה האחר.

"אדוני," אמר לי, "אתה יכול לשלוח את הילדים לגסט האוס. אין לנו צורך בהם כאן."

"אבל אנחנו כאן רק אני ואבא שלי," הסברתי לו.

הוא משך בכתפיו.

"הצעתי לאבא לקחת טקסי ולנסוע עם הילדים חזרה לדירה. אבא אמר שלא כדאי. שאולי פתאום מישהו כאן ייזכר שעליו לראות את הילדים.

חזרתי לפקיד.

"אדוני," שאל אותי, "למה כתבת כאן בשני הטפסים של הילדים את השם של אותה פונדקאית?"

"כי הם נולדו שניהם לסימה סן," אמרתי לו.

"אה," אמר לי הפקיד, "במקרה כזה אנחנו לא צריכים שני סטים של מסמכים. מספיק סט אחד."

הוא הביט בחברו, זה ששלח אותי בחום הכבד, עם הילדים על הידיים, לעמדת צילום המסמכים, והסביר לו זאת.

ההוא משך בכתפיו במחווה ההודית הידועה, ואפילו לא התנצל, הממזר.

"אדוני, לך שב, אני אבדוק  את המסמכים ואקרא לך," אמר לי הפקיד האחר.

חזרתי לשבת ליד אבא.

"אם אחנוק מישהו זה יהיה היום," אמרתי לאבא שלי, וסיפרתי לו שכל המאמץ בצילום המסמכים, בחום הנורא, עם שני ילדים מעולפים בידיים, היה לשווא.

אבא הניד בראשו.

"איזו מדינה מפגרת," אמר. "הם מפגרים במאה שנה אחרינו. יש פה המון פקידים, שכל אחד אחראי לבדוק את מעשי חברו ואף אחד מהם לא עושה דבר. כל כך הרבה שעות עבודה מתבזבזות. זה נורא."

הסכמתי איתו.

צלצלתי לאיל. סיפרתי לו שמר סנג'י לא הגיע הנה גם כעבור ארבע שעות, ושאנחנו מתנהלים מול דלפק הקבלה.

הוא הבטיח שיברר לאן סנג'י נעלם, ויחזור אלי, וגם הזכיר לי, שמראש הכין אותי להמתנה מורטת עצבים, בת כמה שעות.

"ככה זה שם," אמר לי, "אני ממש מצטער. אבל קח נשימה ארוכה ותעבור את זה."

פקיד הקבלה קרא לי באמצע השיחה עם איל וכל כך מיהרתי עד שניתקתי את השיחה בלי הסבר.

"אדוני," פנה אלי, "חסר פה טופס."

"אבל מילאתי את שני הטפסים שנתתם לי," אמרתי לו.

הוא דפדף שוב בקלסר.

"הטופס חסר," אמר, ואז הראה לי טופס, שחברו כלל לא הגיש לי למילוי מקודם.

אמרתי שלא קיבלתי אותו.

"בסדר, אז לך תמלא אותו ואז תחזור אלי," ביקש.

חזרתי אל אבא. נתתי לו את הילד, התיישבתי על הרצפה ומילאתי את הטפסים, כי הרי שולחן למילוי טפסים לקהל אין שם.

חזרתי לפקיד הקבלה.

"עכשיו אני צריך תמונות דרכון," אמר לי, "וכן צילום מסמכים של הדרכונים שלהם ושלך ושל הוויזה שלך להודו."

"אז מה, עלי לגשת שוב לעמדת צילום המסמכים?" שאלתי.

"כן," השיב לי בלי למצמץ.

הפעם השארתי את אבא עם שני הילדים באולם הממוזג, והשתרכתי לעמדת צילום המסמכים.

כשראיתי שהבחורה שקדמה לי שילמה רק שישה רופי לשלושה דפים, פשוט הושטתי לו שטר של עשרה רופי על ארבעה צילומים.

מעניין. זה סיפק אותו לחלוטין. מקודם שילמתי 150 רופי על חמישים דף…

חזרתי לפקיד הקבלה. נתתי לו את הכול.

"יפה, עכשיו הכול שלם," אמר לי, "עכשיו לך ושב וחכה. זה ייקח קצת זמן."

התיישבתי ליד אבא, ילד אחד אצלי והאחר אצלו.

היינו הרוסים כבר מעייפות. מתים לשתות, להשתין, לנוח קצת.

אבא ניגש אל המנהל של האולם, ואמר לו שהוא בן שבעים ושש, חולה לב, עם שני תינוקות בני יומם על הידיים, ומבקש שיזרז את הטיפול בנו.

הפקיד ההוא, כנראה שדברי אבי נגעו לליבו, קם וניגש לפקידי הקבלה ושאל אותם מדוע עוד לא העבירו את הטפסים.

הם הסבירו משהו, והעבירו את זה הלאה, לבחור אחר שישב לידם.

נו טוב, ישבנו וחיכינו.

כעבור איזה זמן קראו לנו, ואמרו לנו לגשת לדלפק 10. ניגשתי לשם עם המסמכים. לפניי עמד בתור בחור אמריקאי, לבוש בתלבושת הודית מסורתית כתומה ומגוחכת, כאילו הוא איזה קדוש הודי.

"תראה כמה מגוחך הוא נראה, התייר הזה," אמרתי לאבא שלי, "מבקש להתלבש כהודי, בעוד כל הגברים ההודים לבושים בצורה מערבית לגמרי."

לאבא שלי לא היה אפילו כוח לענות לי.

בעודי עומד וממתין מאחורי הקדוש האמריקאי, ניגש אלי גבר והחווה בידו לאשנב מספר 12. שאגש לשם.

הייתה שם אישה צעירה ויעילה. היא בדקה את המסמכים וקבעה שעלי לשלם כשלושת אלפים רופי עבור כל ילד. היא שלחה אותי לקופה.

מזל שהיה לנו די כסף במזומן, שהכננו במיוחד לצורך זה.

שילמתי, ואז אמרו לי לגשת עם הדרכונים לאחראי.

הוא רפרף על הניירות, חתם עליהם בראשי תיבות ואז חתם על אישורי היציאה מן הארץ בדרכונים.

זהו זה. אנחנו חופשיים.

אבל צריכים לעזוב את הודו עד התשעה במאי.

מדהים. אמרו לנו לבוא עם הילדים, אבל איש לא ערך אימות זהות שלהם, או השווה את פניהם לתמונות הפספורט. איש גם לא בדק בקפידה את כל המסמכים שהגשנו. הם פשוט עברו באיטיות רבה מיד ליד, מבלי שמישהו קרא בהם בעיון.

אלה הם פניה של היעילות ההודית.

אם ככה היה משרד הפנים שלנו מתנהל, היו כבר תולים את שר הפנים בכיכר.

לקחנו את הילדים והתיקים ונמלטנו החוצה, אל החום הכבד.

מיד הקיפו אותנו עשרות נהגי ריקשה שרצו להסיע אותנו. שאלנו אותם איפה תחנת המוניות.

אמרו לנו – לכו בכביש הראשי שמאלה.

הלכנו.

להזכירכם, עם שני ילדים מעולפים מחום על הידיים, בחום של 45 מעלות.

הגענו. לא היה שם כלום.

שאלנו מישהו.

"אה," הוא אמר, "זה בכלל בכיוון ההפוך."

הלכנו. הגענו למקום שעמדה בו מונית אחת, ובתוכה הנהג, מתפרקד להנאתו על המושב האחורי.

"טקסי?" שאלתי.

"לאן?" ענה בשאלה

"לג'י קיי טו," אמרתי.

הוא הניד בראשו לשלילה.

"מצטער. אני נוסע רק באזור."

"תראה, יש לי תינוקות על הידיים," הנפתי את דניאל בזרועותיי, מנסה לעורר את רחמיו.

החולירע לא מצמץ.

"תחייג 454545 ותזמין מונית," אמר לי.

"עזוב אותו," אמר אבא, "בוא נעמוד לצד הכביש, "אולי יבוא מישהו."

כשראינו שאף אחד לא מגיע נכנענו, לקחנו ריקשה.

לנסוע עם שני תינוקות בני עשרים ומשהו יום בתוך ריקשה פתוחה, בכבישי דלהי, זה מזעזע, מחריד.

האוויר מלא אדי בנזין וסולר של אלפי מכוניות וריקשות, המון תנועה, צפיפות, עקיפות, צפירות.

שנינו פחדנו שהילדים יינזקו בצורה שאין לה תקנה, או חלילה יישמטו לנו מן הידיים. הרי הריקשה פתוחה לגמרי מכל צדדיה.

תודה לאל, הגענו בביטחה הביתה.

להפתעתי, אשה לא בישלה דבר מלבד תפוחי אדמה.

"מה היא עשתה כל הזמן הזה?" תהיתי בקול רם.

"לא צריך להיות יותר מדי נחמדים," פסק אבא שלי.

לא אמרתי לה דבר.

היא כנראה ישנה כל הבוקר.

אבא ביקש ממנה שתרחץ את הילדים ותחליף להם חיתולים.

אני, מת למחצה, הוצאתי את כל הבקבוקים המשומשים מתיק ההחתלה, רחצתי אותם ומיד הכנסתי אותם לסטריליזטור במיקרו, ואחרי כן מילאתי אותם במים, שיהיו מוכנים להאכלה הבאה.

בינתיים אשה רחצה את הילדים, אוששה אותם קצת מן החום הכבד במים קרירים, וחיתלה והלבישה אותם.

"שאזמין אוכל מלמטה?" שאלתי את אבא.

"בשביל מה?" שאל אבא, "יש מספיק שאריות מאתמול."

"אוקיי," אמרתי.

הוצאתי מהמקרר קערה עם שאריות אורז, שאריות דג חריף ברוטב, שאריות כרובית מטוגנת. ערבבתי הכול בקערה אחת ושמתי במיקרו.

טרפנו את זה כאילו אין מחר.

אחרי האוכל ביקשתי מאשה להישאר עד שש בערב, במקום עד ארבע וחצי, כדי שנוכל קצת לנוח לפני משמרת הערב-לילה-שחר שלנו.

היא הסכימה.

כשקמתי משלושת רבעי שעת השינה שלי, היא ישבה על המיטה בחדר של אבא, הילדים לצידה,  וממש הייתה כבר קצרת רוח ללכת.

שחררתי אותה לדרכה, ואנחנו התחלנו את  משמרת הערב.

הילדים התעוררו, אכלו, והם ישנים עכשיו.

היום זה היום החופשי היחיד של שיבא מהעבודה, והוא כבר צלצל אלי פעמיים, רוצה להיפגש. אבל אבא אמר לי, שהוא לא רוצה שאעזוב את הדירה, ביום שבו לילדים הייתה חוויה קשה כל כך.

הסכמתי איתו, בצער רב.

אם לא אפגש עם שיבא היום, כבר לא אפגוש בו עוד, אלא בבית הקפה. וזה לא נחשב.

אבל מה לעשות. הילדים קודמים לכול.

אולי אציע לו לשתות קפה אצלנו במרפסת, או לשבת איתו בגן הציבורי מול הדירה.

סקס לא ייצא מזה. אבל גם זה משהו.

חוץ מזה אני לא יודע אם הוא 'כזה' בכלל.

ערב טוב.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “חדרים מלאים בפקידים מעולפים מחום

  1. הי אילן,
    ברכות לקבל האזרחות לשני בניך!
    מכל הפוסטים שכתבת עד עכשיו – היום שעברת ותארת כאן נראה לי המסוייט מכולם.
    המחשבה על הטלטול הזה של תינוקות בני שלושה שבועות בחום של דלהי במשך שעות היא קשה ביותר. ואחר כך המחשבה על אביך ועליך עם שניהם בידיכם – בהחלט מורט עצבים. כל הכבוד שעמדתם בזה.
    נדמה לי שזה לא רק עניין של נחשלות / פרימיטיבית/ פיגור בכל הקשור לניהול ומתן שירות לעומת מדינות מפותחות, אלא בעיקר מושתת על תפיסת זמן אחרת לגמרי מזו של העולם המערבי. מבחינתם אין מה למהר אף פעם. הכל הוא הרגע הזה, והעתיד הוא נעלם גדול שאין סיבה לנסות לשלוט עליו. יש לקבל את הלא נודע, או לחיות עם הלא ידוע. כי העיקר הוא העכשיו, הרגע. תפיסות אלה מחלחלות גם למנהל הציבורי. או יותר נכון – קשה לשרש תפיסות אלה ממוחם של הפקידים השונים במנהל הציבורי.
    הבשורה הטובה שמקופלת בפוסט היא שאתם חוזרים ביום שני.
    אני שולחת לך איחולים שהטיסה תהיה קלה ושתחזרו בשלום.
    ליאורה

השאר תגובה