ארבעים מעלות חום, מעולפים מתחת למאוורר

לפני שנסעתי הנה דיברו איתי אנשים על תפיסת הזמן השונה של ההודים, על ה'שאנטי' שאגלה כאן וכו'. כפי שאתם כבר יודעים, תפיסת הזמן ההודית בעיקר עצבנה אותי, מפני שלא התיישבה עם תפיסת הזמן המערבית שלי, לפיה יש להספיק דברים, וגם לא עם תפיסת הזמן הפולנית שלי, שאומרת כי לנוח, אנוח בקבר.

אבל היום הבנתי, שאולי ההודים חיים בשאנטי פשוט בגלל החום.

כבר כמה ימים שורר פה חום בלתי נלאה. אחוזי הלחות מעטים בהרבה מאצלנו, וזו חצי נחמה. אבל כשאתה יוצא החוצה, יש לך הרגשה שאתה פשוט נאפה בחום.

זה בלתי נסבל.

היום, בדרך לקניון של סאקט להחליף קצת כסף ולשוק מלאוויה נאגאר, לקנות מתנות לאחיינים, התבוננתי בהודים שהסתובבו ברחובות. כולם שחומים/אדומים, כהי עור, ותהיתי עד כמה זה גנטי, ועד איזו מידה הם פשוט נאפים כאן בחום.

אני אדם ששותה ליטרים של מים ביום. תמיד, גם בחורף. זה חלק מחילוף החומרים שלי. לכן, גם כאן אני יוצא החוצה, לכל יציאה שהיא יותר מחמש דקות, עם בקבוק מים קרים של ליטר. אבא שלי, שמתי לב, שותה פחות מדי, לפחות לטעמי. אז אחרי שנדנדתי לו אינספור פעמים שישתה, כדי שלא יתייבש, התחלתי נוקט בשיטה אחרת – פותח בקבוק ומגיש לו, או שם לו בקבוק מים קרים בלילה, ליד המיטה.

אל שוק מאלוויה נאגר שלח אותי אקאש, שפגשתי פעמיים לפני הלידה, כחבר של רושאן. הוא מאוד עזר לי ברגעי הבדידות כאן, לפני שמיכל הגיעה, פשוט בשיחה טובה ובבילוי עם חבריו.

מאז לא שמעתי ממנו ולא התקשרתי אליו, מפני שהייתי עסוק בילדים מעל הראש.

אתמול התקשר, שאל מתי אנחנו נוסעים הביתה וביקש לבוא לבקר.

קבענו להיום בבוקר, אבל נזכרתי שעלי להחליף עוד כסף ולקנות מתנות לאחיינים שלי. לאחייניות זה הרבה יותר קל.

התייעצתי איתו, והוא שלח אותי לשוק מלאוויה נאגאר. אחרי כן התנצל ואמר שיש לו יום עמוס, וגם לי, אז לא יגיע היום. אולי מחר.

מהקניון בסאקט לקחתי אוטו-ריקשה, שנהג בו בחור צעיר ויפה. לפני שהספקתי להתיישב על המושב קפץ למושב ליד הנהג עוד בחור, והם צחקקו ביניהם והמשיכו לנסוע.

שני חברים טובים, אולי שותפים ברכב, החבר הדריך את הנהג בכל מיני קיצורי דרך לשוק.

אני התחלתי להילחץ. נזכרתי בסיפור שוד שקראתי עליו ב"טיינס אינדיה," על שלושה חברים עם ריקשה, שנהגו לארוב לתיירים בשעת לילה על כבישי העיר, לאספם לריקשה ואז לסטות הצידה ולשדוד אותם.

לא רציתי להסתכן בזה, מפני שהיו לי בכיס עשרים אלף רופי. המון כסף במושגים של המקום הזה.

אז העליתי מנבכי זכרוני את תרגילי הקאטה הראשונה שלמדתי בחוג קראטה, בכיתה ח', במכון "איתנים," ואחרי שהסרטתי סרט שלם, שבו אני מפתיע אותם בנגיחת ראשיהם זה בזה ובבריחה מהריקשה, או לחליפין, בעמידת קאטה ובבעיטות קרב מלוות בצעקות, כנהוג, הבנתי שעברו כבר כמה שנים מכיתה ח', וממילא נכשלתי במבחן לחגורה צהובה. ואם ישדדו אותי, כדאי שתהיה לי הוכחה כלשהיא לזהות השודדים.

הוצאתי את האייפון מהכיס וצילמתי אותם מאחור. אחרי כן כיוונתי אותו למראות הצד שלהם, שבהן נשקפו פניהם, זה מצד שמאל וזה מצד ימין.

לשמחתי, למרות חששותיי, הורידו אותי בפתחו של השוק.

הם רק ניסו לגלח לי חמישים רופי משטר של מאה, אחרי שסיכמתי איתם על חמישים בלבד.

אבל התעקשתי.

הבטתי ימינה ושמאלה. עמדתי בין שתי חנויות צעצועים. נכנסתי לאחת. שאלתי אם יש להם שחמט, בשביל זיו, האחיין המתוק שלי, בן השמונה, שניצח אותי כבר בכמה סיבובים במשחק.

הראו לי סוגים שונים של שחמט, וקניתי לו שחמט מעץ (אל תגלו לו בבית! שתהיה לו הפתעה!). אחריי כן שאלתי אם יש לו כדורסל, בשביל איתן (איתן, אם תקרא את זה זה יבאס אותי, אבל אתה כבר בחור גדול, עם עמוד פייסבוק משלך…).

"לא, אדוני," אין לי כדורסל," אמר המוכר, "אבל אם תצא מכאן ימינה לרחוב הראשי, ותחצה אותו, אז ליד הממתקים של מוטי תראה בית מרקחת, ומעליו, בקומה השנייה, יש חנות מתנות. שם תוכל למצוא כדורסל."

נו טוב, עם כזה הסבר מדוייק הלכתי לשם, ועוד איך.

אלא שבקומה השנייה היו רק תריסי ברזל מוגפים של משרדים.

נכנסתי לחנות קרובה של "ריבוק" ושאלתי אם הם יודעים איפה אפשר לקנות כדורסל.

"רק בקניון של סאקט," אמר לי המוכר הצעיר.

"רק עכשיו באתי משם," עניתי לו, מיוזע, :אתה בטוח שאי אפשר למצוא כזה בשוק?"

"לא, לא, אדוני, רק בסאקט."

הודיתי לו ויצאתי מן החנות.

אני לא חוזר אוטומטית לסאקט, אמרתי לעצמי, קודם אבדוק טוב טוב בשוק. למרות שכולם אומרים שאי אפשר להשיג כאן כדורסל.

חציתי את הרחוב וחזרתי לשוק. מצאתי את עצמי עומד שוב בין שתי חנויות הצעצועים. זו שהייתי בה משמאל, ואחותה מימין.

מה כבר יש לי להפסיד, אמרתי לעצמי, אכנס לחנות האחרת.

כמובן שהיה שם כדורסל. בעל החנות המתחרה פשוט לא רצה שאקנה אצל המתחרה שלו.

אז כפיצוי, קניתי לא רק כדורסל לאיתן, אלא גם משחק הרכבה של "המהנדס הצעיר" לאורי. הוא אמנם קצת צעיר מדי בשביל זה, אבל אבא שלו, אחי הצעיר אביב, שהוא בעל תבונת ידיים ורחבות נפש, ודאי יידע ללמדו לעבוד עם זה.

שוב. אל תגלו להם, בבקשה.

חזרתי הביתה מוכה מחום. אבא היה שרוע על הספה בסלון, אפוס כוחות.

"איזה חום נורא," הוא אמר.

הסכמתי איתו. הזכרתי לו שוב לשתות.

אפילו לא חיכיתי לארוחת הצהריים. פשוט נפלתי על המיטה לשינה קצרה.

אכלתי כשקמתי, ואז חזרתי לישון. אבל החום הכבד, למרות המאוורר הפועל כל העת מעל הראש (מזגן אינני מדליק כאן בגלל התינוקות, שישנים בחדר שלי) היה פשוט נורא, והעיר אותי.

קמתי מהשינה, התקלחתי, אפילו לא שתיתי קפה.

"אני הולך לכושר," אמרתי לאבא שלי.

"עכשיו!? בחום הזה!?" התפלא.

"אני חייב."

הרגשתי שהגוף שלי כבר מכווץ לגמרי.

קצת לפני ארבע עליתי על מכונת הסקי. עשיתי שלושה סבבים. הזעתי כמו בהמה, אבל הרגשת שכוחותי חוזרים אלי, תודה לאל.

אחרי כן עשיתי סדרת מתיחות על מזרן, התקלחתי והלכתי לשתות קפה בבית הקפה, ולהביט בשיבא, שמסיים משמרת בשעה חמש.

הוא קיבל את פניי במאור פנים, כהרגלו, וכשהושטת לו את ידי ללחיצה, עטף אותה בשתי כפותיו בחום.

הבנתי מזה שאינו כועס על כך שלא נפגשנו אתמול, ביום החופשי היחיד שלו, מפני שלא רציתי לעזוב את הילדים, מעולפים מחום, לבד עם אבא.

התיישבתי לשתות קפה, וכתבתי עוד שלושה שירים על שיבא, בדף הכריכה הפנימית של הספר שאני קורא, ספר על כתיבה, שאני מסכם בו הרצאות חדשות לתלמידיי, לשנת הלימודים הבאה.

ספרתי את השירים. יש כבר ארבעה. דיפטיכון לשיבא. כך אקרא להם.

אם יהיה לי זמן אקליד אותם כאן, אחרי כן אנסה לתרגם אותם לאנגלית, ואראה לו. שיהיה לו שמח בלב.

כי כשעמדתי לצאת מבית הקפה שאלתי אותו אם יהיה בו מחר בבוקר, הוא אמר שכן, ואז הוספתי, שמחר היום האחרון שלי בהודו.

"כמה זה מצער, אדוני," אמר, והבעת צער כנה על פניו.

לא יכולתי שלא להסכים איתו. המתוק הזה הוא אחד הבחורים היחידים שתפסו את תשומת לבי בשנה האחרונה, והיחיד שריגש אותי כל כך.

והנה, לא יצא לי אפילו להיפגש בו, מחוץ לגבולות בית הקפה.

אבל, באתי הנה במטרה אחרת. כדי לקבל ילדים, להיוולד כאב, לא כדי למצוא אהבה.

והאהבה, אם היא כנה, תחכה לי. ואם לא, תבוא אהבה אחרת.

מודעות פרסומת

השאר תגובה