יום אחד לפני קו הסיום

קמתי בשש ועשרים בבוקר מחלום נורא. בחלומי, עזבתי את הבית למשך חמישה חודשים והפקדתי את הכלבה שלי, לונה, בידי האקס, ואת הרכב שלי (אין לי רכב), דשוו סיטרואן (הייתה לי כזו בשנות השמונים, כשהייתי סטודנט) בידי אבא שלי.

כשחזרתי, שאלתי את בני, האקס, מה שלום הכלבה.

"אני לא יודע," אמר, "לא הייתי בבית שלך כבר איזה שלושה חודשים."

"שלושה חודשים!?" התפלצתי, "השארת את הכלבה שלושה חודשים בלי אוכל!?"

הוא לא ענה לי, והסתלק.

מיהרתי לבית שלי.

אבל זה לא היה הבית שאני גר בו היום, אלא הדירה שגרתי בה עם סער, בן זוגי הראשון, שמת בשנות השמונים.

את פניי קידמה צחנה נוראה. הכלבה לא רצה אלי, מכשכשת בזנבה, כמו תמיד.

מצאתי אותה שוכבת בתוך שלולית סחי ישנה.

היא בקושי נשמה, והייתה רזה, כחושה ולבנת שיער.

כשעזבתי את הארץ היא הייתה שמנה, אפילו שמנה מדי, עם פרווה עבותה, זהובה.

נחרדתי.

הרמתי אותה בזהירות בידיי. שטפתי אותה קצת מתחת לברז בכיור, והתקשרתי לווטרינר.

הצלתי אותה, תודה לאל.

אחרי כן התקשרתי לאבא שלי כדי לשאול מה עם הרכב.

"אין לי מושג," ענה לי, "הוא חונה כבר כמה חודשים ליד המוסך בתחנת 'דלק' בצומת הכפר הירוק."

"יש לך את המפתח?" שאלתי.

"לא," השיב לי, "תשתמש במנואלה."

התרגזתי נורא. אני הרי יודע כמה קשה להדליק את הדשוו עם המנואלה. היא מחליקה מן התושבת ופוצעת את הידיים.

מיהרתי אל תחנת הדלק. הרכב אכן חנה שם. חלוד, מקומט. אי אפשר היה להתניע אותו בכלל.

הקצתי מן החלום הזה בשש ועשרים בבוקר. מיהרתי מיד לחדר השני, החדר של אבא.

שני הילדים שכבו שם על המיטה, אבל אבא לא היה שם.

הלכתי למטבח, לסלון, למרפסת. הוא לא היה גם שם.

לרגע נדאגתי. אחר כך הבנתי שהוא בשירותים.

כשיצא נראה לי סחוט לגמרי. לא פלא. הוא התעורר מבכיו של דניאל אחרי שעתיים שינה בלבד, בערך באחת וחצי, ושלח אותי לישון תחתיו.

התעוררתי בשלוש וחצי לפנות בוקר, למשמע צרחות של תינוק רעב.

מיהרתי לשם, אבל אבא הרגיע אותי שהוא בדיוק מכין לו אוכל, ושאחזור לישון.

עכשיו הוא נראה סחוט לגמרי.

"לך לישון, אבא," אמרתי לו.

"אני לא יכול לישון עכשיו," השיב לי.

הלכתי והכנתי לשנינו סלט ירקות ישראלי קצוץ דק, וחביתה עם כוסברה. ארוחת בוקר ישראלית.

פתחתי לו את וויי נט, שיקרא קצת חדשות, כמו שהוא אוהב.

וזהו.

אשה כבר הגיעה ותיכף תתחיל ברחיצת הילדים ועיסויים.

מחר אנחנו טסים הביתה.

זה אומר שהיום צריך לסגור את חשבון החשמל עם בעל הבית, ולתאם איתו מסירת מפתחות, לארוז, ללכת למאיה ועידו ולהחזיר להם את עגלת התאומים, מצעים, מגבות, סכו"ם וכוסות, ואחרי כן לקרוא לנהג של שרון וגיא ולהחזיר לו שתי עריסות ומיחם, ומשקל, אחרי שנסים את שקילת המזוודות.

המון עבודה.

אני מקווה שנקבל היום כרטיסי טיסה מדנה, מעתיד טורס. שלא יהיו בעיות בכירטוס.

אם ירצה השם, ביום שלישי בצהריים כבר נהיה בארץ.

אל תבואו לבקר. תנו לנו כמה ימי הסתגלות, בבקשה.

אני צריך לראות שהבית בסדר, הכלבה והחתול בסדר, וכמובן – שהילדים מתרגלים לסביבתם החדשה. ביקורים, רק בתיאום איתי. לא ביקורי פתע. שלא להעיק על הילדים בימיהם הראשונים בבית.

אחרי הכול, אתמול עשיתי חשבון, ופתאום קלטתי, שהם עוד לא בני חודש.

ובתוך שלושת השבועות הראשונים מאז לידתם, כבר הספיקו לבקר פעמיים בבית קפה, פעמיים בבית חולים, פעמיים בקונסוליה, ובמשרדי ה-אף.אר.אר.או המקוללים, ועכשיו גם טיסה מדלהי למומביי וממומביי לארץ.. הם בהחלט זקוקים לזמן הסתגלות

מודעות פרסומת

השאר תגובה