השיבה מהודו

"אדוני, איפה המסמך מהאף.אר.אר.או?!" תבעה לדעת השוטרת ממשטרת ההגירה של הודו לדעת, "בלעדיו אני לא יכולה לשחרר אתכם."

קפאתי במקומי. כבר היינו אחרי הצ'ק אין במומביי, אחרי הביטחון, רגע לפני העלייה למטוס. לא. זה לא יכול להיות. היא לא משאירה אותנו פה, איתם.

"אני לא יודע," אמרתי לה, "לא קיבלתי מהם שום מסמך. רק את חותמת האישור בדרכונים של הילדים," הצבעתי על הדרכונים.

היא התייעצה עם המפקח הממושקף וחמור הפנים שלידה. הוא כנראה אישר לה להוציא אותנו מהודו. לולא כן הייתי ודאי מת על המקום.

עלינו למטוס "אל על."

זה היה יום עמוס. בבוקר קמתי מוקדם וארזתי את הבית. פירקתי את מסנן המים, את העריסות, ארזתי את המיחם שקיבלתי בהשאלה, קיפלתי את המצעים והמגבות של מאיה, וסרקתי שוב ושוב את חדרי הדירה, מתחת למיטות, בתוך השידות, כדי לראות שלא שכחנו דבר.

כשאשה הגיעה, היא הייתה לבושה חגיגית, ומאופרת. שאלתי אותה כמדי בוקר מה שלומה, והיא אמרה שטוב, ואז סיפרתי לה, שהבוקר יגיע צלם כדי לצלם אותה עם הילדים בווידיאו, שתהיה להם מזכרת.

אשה ממש שמחה, ושאלה האם לרחוץ את הילדים גם הבוקר.

"בוודאי," אמרתי לה.

היא נכנסה לחדר, וכדרכה העירה אותם בברכת בוקר טוב קולנית ובשירה בהינדית. אחרי כן רחצה אותם, לקול מחאותיהם, והרגיעה אותם בעיסוי גוף מלא בשמן תינוקות.

בינתיים דיפנקר הצלם הגיע, עם עוזרו היפה, והם פרשו את הציוד והרכיבו את המצלמה והתאורה על גבי חצובה בחדר השינה.

אשה התיישבה על המיטה, שמה את הילדים בחיקה והחלה להאכילם.

"רגע," אמרתי לה, "תני לי לשבת לצידך ולהאכיל אחד מהם."

התיישבתי לידה, כל אחד מאיתנו שם תינוק בחיקו והאכלנו אותם מול המצלמות.

זו הייתה הזדמנות נהדרת לשאול אותה שוב איך היא עושה גרעפצים לתינוקות, והיא הראתה לי איך, וזה קלי קלות ממש, בהנפה על הכתף וליטוף הגוו מעלה מטה, מטה מעלה, ואחרי כן גם ביקשתי שתסביר לי שוב איך היא עושה רוטב קארי לבשר או לדגים.

והיא הסבירה, במאור פנים, מול המצלמות.

ככה אזכור תמיד איך לבשל את הרוטב הטעים שלה.

כשסיימנו את סצנת ההאכלה ביקשתי מדיפנקר ועוזרו לעשות לונג שוטים על הדירה ומחוצה לה, במרפסת, הזכרתי להם שאת אבא שלי לא מצלמים, כי הוא איש צנוע ולא אוהב מדיה, ואחרי כן לקחתי אותם אל המטבח, שיצלמו אותי מכין אוכל, רוחץ בקבוקים ואחר כך גם אורז מזוודות.

כל העסק נגמר בשתיים עשרה וחצי.

אבא שלי היה עם כאבי בטן מרגע שקם לפנות בוקר. אני כבר רעבתי לצהריים.

הצעתי לדיפנקר ולמוחמד לאכול איתנו, אבל הם סירבו בנימוס.

הוצאתי את כל מה שהיה במקרר, והכנתי לי ארוחת שאריות. הפצרתי גם באשה שתאכל משהו, ואגב כך אמרתי לה, שהיום, כשניפרד, אני רוצה שתיקח איתה כל מה שנשאר במטבח. מנייר טואלט וחומרי ניקוי ועד סוכר ואורז ועדשים וקמח ושמנים וכו'.

"רק את התבלינים לקחתי הביתה," אמרתי לה, "כי כאלה כמו בהודו אין בארץ."

היא הודתה לי מאוד.

בשתיים עשרה וחצי כבר סיימתי לאכול, הבטתי באבא שלי ושנינו ידענו שאנחנו לא יכולים ולא מסוגלים לחכות כעת בדירה הזאת עד שלוש, ורק אז לצאת לשדה.

"בוא ניסע, נקדים," אמר אבא שלי, "שם לפחות יש מיזוג אוויר."

הסכמתי איתו לחלוטין.

צלצתי לבעל הבית, וביקשתי ממנו שיקדים לשלוח את העובד שלו כדי לקבל את המפתח ולסגור חשבונות.

כשסגרנו על חוזה לחודש, סיכמנו על 45,000 רופי, ושאם חשבון החשמל יעלה על 5000 רופי אשלם את ההפרש.

הוא חשב שיוכל לעשות עלי קופה, וכבר במועד התשלום שלישי של שכר הדירה גמגם העובד שלו בדבר "באלאנס" של חשבון החשמל, שייצא בין שמונת אלפים לעשרת אלפים רופי.

אבל בינתיים בדקתי עם מאיה כמה בדיוק עולה החשמל בשכונה. 3 רופי על כל יחידה עד 200. ארבעה ומשהו רופי עד 400, ומ- 400 ואילך קצת יותר מחמישה רופי.

"אגב, בדקתי את מחירי החשמל בשכונה," אמרתי לבעל הבית, וציטטתי אותם, "כיוון שהשתמשנו בכמאתיים יחידות, לא נראה לי שזה עובר את חמשת אלפי הרופי. אבל אם אתה רוצה לעשות חשבון אז בבקשה."

ליתר ביטחון, לפני שהגיע נציגו של בעל הבית הסברתי את המצב לאשה ולדיפנקר, וביקשתי מדיפנקר שיישב איתנו בסלון בזמן שהוא יגיע. והוא הסכים.

רק הגיע נציגו של בעל הבית לדירה, פסע דיפנקר גבה הקומה ורחב הכתפיים אל הסלון.

"תכיר, זה חברי דיפנקר," אמרתי לנציג של בעל הבית, בחור צנום וכחוש, נמוך, פעלתן ועם פנים של עבריין.

הוא התכווץ וביקש את המפתח. וזהו. לא הזכיר במילה את החשבון.

"אה, רק בשביל זה באת?" תמהתי

"אל תגיד לו דבר," מיהר אבא שלי להזהיר אותי.

"אם ככה, חכה קצת. אני חייב לסיים לאכול."

הוא ירד למטה, וחיכה חצי שעה עד שסיימנו הכול.

דיפנקר עזר לי להוריד את המטען למטה. מלכתחילה התנדב להסיע אותנו לשדה התעופה ברכב הגדול שלו. בחור מתוק. עכשיו גם סחב את רוב המזוודות בעצמו למטה.

היינו עם חמש מזוודות, צ'ימידן ענק, שני האנדבאגס, תיק מחשב, תיק החתלה, שני סלקלים, סל מלא בקבוקי מים מפולטרים, רתוחים ומקוררים שהכנתי, לטיסות.

נכנסתי לחדר הילדים. אשה רכנה על המיטות ונישקה שוב ושוב את הילדים. דומעת.

"היא ממש בוכה," אמר אבא שלי.

ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם מותר לחבקה. היא אמרה שכן.

התחבקנו והיא נשקה לי.

"אני מודה לך מאוד, אשה," אמרתי לה, "לא היינו מסתדרים בלעדיך."

"אני עושה את העבודה שלי מכל הלב," ענתה לי, "בגלל זה קשה לי להיפרד מהם."

היא חיבקה ונישקה גם את אבא שלי.

לפני שנכנסנו לרכב ויצאנו לדרך אמרתי לאבא שלי , שאני נותן טיפ לשומר הבניין. זה ההודי הצנום חסר הטאקט, שביום הראשון לבואי לדירה, נעמד וצעק עלי "גיפט! גיפט!" במין תובענות של ילד, שרואה גבר לבן ומניח שהוא עשיר.

עכשיו, אחרי שלושה שבועות ששמר עלינו, מגיע לו משהו ממני.

נתתי לו ארבע מאות רופי והוא קד לי קידת תודה.

נכנסנו לרכב. התחלנו בנסיעה איטית. אשה עמדה בצד הכביש, מנופתת לנו בשלום מבעד דמעותיה.

"דיפנקר, אני צריך לעצור בדרך בשכונה אצל חברה ישראלית," אמרתי לו.

נסענו לבית של עידו ומאיה. ירדתי מהרכב עם מקל האינטרנט לווי.פיי שהשאלתי מהם והכבל החשמלי ששכחתי להחזיר להם יום מקודם. עליתי לדירה. עד שהגעתי לקומה השנייה כבר נטפתי זיעה כמו כלב. אתמול היה בדלהי חום בלתי נסבל ולחות קשה.

מאיה נתנה לי לשתות ולשטוף פנים, והתעקשה לרדת למטה כדי להיפרד מהילדים ומאבא שלי.

בשדה התעופה בדלהי התנדבו שני בחורים במדי חברת התעופה לעזור לנו עם הטרוליז. היינו צריכים שתיים. הם ליוו אותנו ממש עד לצ'ק אין.

אחרי שעברנו אותם נותרו לנו חמש שעות בשדה.

התיישבנו בפינת ישיבה נוחה, שהיו בה גם דרגשים מאוזנים לגמרי. אני נטלתי את אחד הבנים בידיי, השכבתי אותו על הדרגש המרופד לצידי ונמנמתי קצת. אבא חיכה שאתעורר ואשתה קפה, ואז נמנם בישיבה על כורסה.

היה נעים במזגן שם.

כשהתיישבנו במטוס אמר לי אבא שלי, "עשינו בשכל שלא נתקענו בדירה בדלהי. איזה הבדל."

הנהנתי .

"שנינו כבר היינו על קוצים," אמרתי לו.

הטיסה הייתה בת שעה וארבעה וחמש דקות בלבד, ועברה חלק. הילדים אכלו ממש לפני הטיסה, ואבא, בחישוב מהיר, קבע כי זהו תיזמון מושלם, כי כך ייצא, שיאכלו בדיוק כשכבר נשב בטיסת "אל על."

נחתנו בשדה הטיסות הלוקאליות של מומביי. כבר בשאטל, שהוביל אותנו מהשדה הדומסטי לשדה התעופה הבינלאומי של מומביי, מרחק כחצי שעת נסיעה, הבחנו בכמה בחורים ישראלים, תרמילאים שחזרו הביתה מחופש ארוך, וביקשנו מהם עזרה עם העגלות. החבר'ה נחלצו לעזרתנו בלי בעיות.

בשער הכניסה של השדה הבינלאומי אחד הילדים החל לבכות מרעב. אבל את השוטר ההודי שעמד שם זה לא הרשים. היה לו חשוב להראות לנו, ובעיקר לעצמו, שהוא ממלא את תפקידו נאמנה, ובמשך כרבע שעה, אם לא יותר, עיכב אותנו, פשפש בדרכונים ובכרטיסים, השווה כל כרטיס לכל דרכון וכל דרכון לכל אדם וילד, עד שאישר לנו להדוף את העגלות פנימה ולהיכנס לחלל הממוזג.

הילדים רעבו. מיד התיישבנו להאכילם. אחרי כן עברנו צ'ק אין והלכנו ארוכות עד שהגענו לאשנבים של משטרת ההגירה ההודית. גם שם קידמו אותנו בתור, היישר מול שוטרת חמורת סבר.

"שלום," אמרתי לה, מגייס את שארית כוחותיי כדי לחייך אליה. לא ישנתי איזו יממה בערך.

הגשתי לה את הדרכונים.

"מה עם הטופס מהאף אר אר או?" שאלה.

"איזה טופס?"

"טופס השחרור של הילדים. בלעדיו אני לא יכולה לתת לכם לצאת מהארץ," הבהירה.

חשבתי שאני מת.

אתם הרי יודעים איזה סיוט עברנו יום מקודם לכן במשטרת ההגירה. מה, האידיוטים האלה לא נתנו לנו את הטופס הכי חשוב, שבלעדיו לא נוכל לצאת מהודו!?

היא קראה למפקח שלה ושוחחה איתו ארוכות בהינדית, קראה כל מיני הסברים במחשב שלה, אני מניח, מפני שהייתה שקועה בו, ולבסוף הרימה את ידה באי רצון בולט, והחתימה את הדרכונים שלנו ושל הילדים.

נשמתי לרווחה.

אם היינו נתקעים בהודו בגלל שאנשי משרד החוץ ההודי במחלקה לטיפול בזרים שכחו (שוב) איזה טופס, אני לא יודע איך הייתי מגיב.

חיפשנו את שער העליה למטוס "אל על," אבל אני הייתי מוכרח קפה וסיגריה. לא פלא, אחרי החוויה הקשה הזאת, עם משטרת ההגירה.

את אבא שלי זה לא ממש שימח. הוא חשש שנפספס את הטיסה. הרי נחתנו בשמונה וחצי במומביי, הגענו בתשע לשדה הבינלאומי, ובעשר ורבע כבר הייתה העלייה למטוס, שהמריא באחת עשרה בלילה.

רצתי אל דוכן קפה, קניתי אמריקנו לקחת, סגרתי אותו במכסה ומיהרתי איתו לחדר המעשנים.

מצצתי חצי סיגריית מרלבורו, רק כדי להשקיט את הרעב, ונחפזתי עם הקפה לאבא ולילדים.

כשהחבר'ה מ"אל על" ראו אותנו עם הילדים מיד עזרו לנו, קידמו אותנו בתור והעלו אותנו למטוס.

אגב כך הסבירו לנו, שהפרידו בינינו (כמו בטיסה מדלהי למומביי, אגב), כי אין מושב עם שתי עריסות למולו.

"אבל אני חייב לעזור לאבא שלי לטפל בילדים," התעקשתי.

"אין מה לעשות, אדוני," תצטרכו להחליף ביניכם את הילדים," הסבירה לי דיילת הקרקע.

נכנסו למטוס ואז התנפל עלינו מישהו בחיבוק אימתני.

זה היה עמרי, הבן של בת דודתי, כמובן.

לבוש בחליפה ובבגדים מגוהצים למשעי, מעונב, דייל צעיר וחתיך של "אל על."

"מעכשיו אתם יכולים לשחרר אוויר," אמר לנו, "להירגע. הגעתם הביתה."

איך הילד הזה, בן עשרים ושבע בקושי, יודע להגיד את המילים הכי נכונות בזמן הכי מתאים.

חשבתי שאני נמס בידיו.

אבל זה לא קרה, כי החיבוק שלו חזק מדי. הצנימון הזה מחבק כמו גבר גבר. ואם תשאלו אותי זו ממש הגזמה.

עמרי הסביר לנו מדוע אי אפשר לשבת יחד. כי לכל עריסה יש רק מסכת חמצן אחת לתינוק, ולכן אי אפשר לשים בה שניים. ואחת ליד השנייה זה לא בטיחותי.

אבל הוא הציע לי, שאבא יישב עם ילד ליד עריסה, כדי שיקל עליו, ואילו אני אקבל שורה של שלושה מושבים, שאוכל להתפרקד עליהם כיאות עם ילד בסלקל. אבל, זו השורה האחרונה במטוס.

הסכמתי, כמובן.

כבר כשעלינו לטיסה ראיתי זוג בחורים דוברי ספרדית עם שני תינוקות בני יומם, בן ובת.

"זה דרך חברת 'תמוז'?" שאלתי אותם. זו הייתה דרכי לברר שהם אכן 'משלנו', ושהם עשו ילדים בפונדקאות דרך דורון במומביי.

"כן," אישרו. "יש לנו בת ובן."

"ולי שני בנים," צהלתי.

אבל אז עמרי העביר אותי אחורה, ומאז לא יצא לי לדבר איתם, וחבל. הם היו ממש נחמדים.

איך שהתיישבתי בשורה האחרונה והנחתי לידי את הילד מסתובב אלי ראש מתולתל שטני.

"אילן?"

אני מסתכל. אני לא מזהה את הבחור הזה.

"אני ניצן, בן הזוג של גבי מ'פורום אבות גאים' בפייסבוק," אמר לי, "וזה תור," הצביע על בנם, "והנה גבי," הורם עוד ראש יפה פנים מימיני.

כך גילינו, שישנם חמישה תינוקות בני יומם על הטיסה הזאת, כולם ילדיהם של הומואים. איזה כיף.

"זיהיתי אותך לפי התמונות בפייסבוק," אמר לי ניצן, "וכמובן שקראנו את הבלוג שלך. נשמע שעברת חתיכת חוויה. למה לא עשית את זה במומביי, כמונו?"

"בגלל הכסף," אמרתי לו, "רציתי לחסוך בדמי התיווך של 'תמוז.'"

"כמה זה עלה לך?" התעניין ניצן.

"בערך שלושים וחמישה אלף דולאר," סיפרתי לו.

"לנו זה עלה כפול," אמר.

"וגם את זה הוצאתי בחמש הלוואות בנקאיות ובשנה של עבודה קשה," הוספתי. "ערכתי אחד עשר ספרים בשבעה חודשים וקיימתי שבע סדנאות כתיבה בשבוע, כדי להגיע לרגע הזה. במה אתם עובדים?"

הם סיפרו מה שסיפרו. לא אחשוף פה את פרטיהם, אשאיר את זה להם כמובן.

"היה לנו ממש כיף, במומביי. המלון היה נהדר, ומדי בוקר ירדנו, כל עשרת זוגות ההורים עם הילדים, לשפת הבריכה, לתפוס קצת שמש," תיאר ניצן את החוויה.

"ואני חייתי בדירה עם עכברוש שחור, שנכנס פעמיים דרך חלון המטבח," גיחכתי, "עד שעמרי סגר חזק את כנפות החלון עם חבל."

(את זה לא סיפרתי לכם עד כה כי לא רציתי שתיחרדו, כמוני, בערך(

שאלתי אותם איפה הם גרים. כשהתברר לי שהם גרים ביפו, שזה ממש ליד נווה צדק, הזמנתי אותם להיות בקשר, וסיפרתי להם על פעוטון ויצ"ו, אליו רשמתי את ילדיי, שנמצא ממש בקרבת מקום לביתם. פעוטון יהודי ערבי, שבו אומנות יהודית, נוצרית ומוסלמית, ובו חוגגים את החגים של שלוש הדתות וגם לומדים ערבית.

"זה מתאים לי," אמר ניצן. "אנסה לברר אם נוכל לרשום לשם את תור."

"זה יהיה נהדר אם ניפגש שם," חייכתי אליו, "נוכל לעשות שיחת אימהות כל יום."

הטיסה עברה נהדר. הילדים התנהגו פשוט נפלא. היה ילד בוגר יותר במטוס, בן כשנה, שבכה הרבה בזרועות הוריו. דווקא הפעוטות, כולם, אבל כמובן בייחוד שלי:) – התנהגו למופת.

מיכאל ודניאל בכו רק כשרצו לאכול או כשביקשו החלפת חיתול.

לפי עצתה של גודי, נדמה לי, או של מישהי אחרת מחברותיי כאן, ג'וסלין, הכנתי שני סטים של מוצצים בתיק ההחתלה, וכל הזמן היה איתי מוצץ בעבורם, מה שהקל עליהם מאוד את ההתמודדות עם שינויי הלחץ במהלך ההמראה והנחיתה.

אפילו הספקתי לישון קצת במהלך הטיסה, וכך גם אבא, שמדי שעתיים וחצי הכנתי לו בקבוק בשביל דניאל והעברתי לו אותו דרך הדיילים.

פה ושם, ברגעים קטנים של חסד, עמרי התיישב לידי על כיסר הצוות ודיברנו.

סיפרתי לו קצת ממה שהחסיר מאז נסע ממני ומן הילדים. על אשה, על מערכת הלחצים המשפחתית, על פושאן ועל שיבא, שהבריז לי יום לפני הטיסה.

פתאום צלצל הטלפון (זה היה רגע לפני ההמראה, אבל נוח לי יותר מבחינת הכתיבה לכתוב זאת כעת)

על המסך הופיע שמו של שיבא.

"אני לא מאמין!" אמרתי לעמרי. "זה הוא!"

ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא לא שמע. אז כתבתי לו אס.אם.אס, שאני כבר על הטיסה לארץ.

הוא כתב לי שנורא חבל, ושהוא מאוד מתגעגע.

"אם ככה, למה לא באת אלי אתמול?" ביקשתי לדעת.

אבל את התשובה כבר לא יכולתי לקרוא, כי המטוס המריא.

כשנחתנו בנתב"ג והגענו למשטרת ההגירה שאלה אותי שוטרת עבריה חמורת סבר, "אימוץ?"

"פונדקאות," השבתי.

"רגע," אמרה.

היא גחנה אל מסך המחשב שלה, קראה משהו, והרימה שפופרת למישהו. ביקשה עזרה. זה נוהל שאינו מוכר לה, קבלת תינוקות שלא יצאו מן הארץ – אליה.

מי שדיברה איתו כנראה הסביר לה מה לעשות, אבל היא לא הסתדרה עם המחשב.

הדקות נקפו.

מאחריי נוצר תור ארוך ועצבני של ישראלים.

מיכאל התחיל לבכות, כי היה זקוק להחלפה.

השוטרת הרימה טלפון למפקח עליה, והוא בא לעזור לה. אבל הוא נעמד לידה כל עוד טיפלה בדרכון של ילד אחד, ואז עזב.

עם הילד השני היא הסתבכה שוב.

ראיתי שזה מתמשך, והילד בוכה, ומבלי לחשוב פעמיים ירדתי לארץ, פרשתי עליה את מגן הראש של הסלקל, והחלפתי לילד.

"אה, עכשיו הוא גם מחליף לו," שמעתי מישהו אומר מאחריי,

עמרי ואבא שלי, ששלחתי אותם קדימה כדי לטפל במטען, שבו על עקבותיהם ונעמדו מאחריי דוכניה של משטרת ההגירה.

'מה קורה?' סימנו לי בידיהם.

הרמתי אליהם את ידיי בייאוש.

סוף סוף, השוטרת התגברה על קשייה והחתימה את הדרכונים.

התקבלנו לארץ.

מחוץ לאולם היוצאים חיכו לי, בארבע וחצי בבוקר, שלושת אחיי, יאיר, טל ואביב. כולם קמו באמצע הלילה כדי לפגוש במיכאל ובדניאל, באבא ובי.

יחד איתם חיכה גם אסף, לעמרי.

כשיצאנו חמישתנו עטו עלינו עם מצלמות (ביקשתי מהם לצלם את היציאה מהשדה בווידיאו), אסף עם זר פרחים ענק, וכולם עם חיבוקים.

הם הביטו בילדים נדהמים, נרגשים, אמרו כמה שהם יפים ונראים טוב, ואז לקחו אותנו עם שתי עגלות המטען אל החניון.

בדרך טעינו פעמיים במעליות, בקומות וכו'.

אבא רצה לנסוע איתי ועם הילדים הביתה. סירבתי לזה בתוקף.

"אני צריך זמן לעצמי ולהם לבד בבית," אמרתי לו, "אל תיעלב."

לא רציתי לראות אף אחד שם. רק שאחיי יעזרו לי להכניס את המזוודות הביתה וזהו. שיניחו לי לנפשי.

חסרה לי שינה, מתתי למקלחת, לקפה ולסיגריה, ובעיקר – השתוקקתי כבר להיות בבית שלי.

כשפתחתי את הדלת לונה עמדה לידה, מסופרת למשעי. ליבי חברתי באה במיוחד יום מקודם לכן כדי לספר אותה (היא ספרית כלבים במקצועה, בין השאר), וניקתה יחד עם בני, האקס שלי, את הבית.

התכופפתי ונישקתי אותה כמה פעמים. הכלבה שמחה ורחרחה בסלקלים.

"כן, הבאתי לך דיירים חדשים," חייכתי אליה וליטפתי אותה.

סולטן, החתול, עמד ממרחק על מסעד הספה, הביט בנו מרוחק משך בזנבו והסתלק החוצה.

הוא חזר הביתה רק אחרי זמן רב, ועד עכשיו הוא עוד חג מסביב, מרחרח, בודק, לא מתקרב.

אחרי שאחיי הלכו הורדתי את הניילונים מהמזרנים החדשים בעריסות שהכנתי, פרשתי בהן סדינים ושמתי בהן את ילדיי.

"זהו. זה הבית שלכם," אמרתי להם. "הגעתם הביתה."

אחרי כן פרקתי את כל בקבוקי ההאכלה המלוכלכים מן הטיסה, את מייבש הבקבוקים ואת צרכי ההחתלה.

את הסטריליזטור ויומן ההאכלה שכחתי במזוודה של אבא. אז העמדתי סיר מים גדול על הגז, בשביל סטריליזציה, ועוד סיר מים בשביל הרתחת מים להאכלה.

הכנתי בקבוקים, סידרתי את מייבש הבקבוקים, ואחרי שפינת ההאכלה עמדה על מקומה התפניתי לפרוק את המטען. חמש מזוודות וצ'ימידן.

הוצאתי את כל הבגדים, שלהם ושלי, והמצעים, והמגבות, כל מה שאשה כיבסה בידיים העדפתי להעביר במכונה.

העמדתי חמש מכונות כביסה, תליתי אותן בזו אחר זו, סידרתי כל דבר במקומו בבית – התרופות, צרכי חו"ל במגירת חו"ל, מזוודה בתוך מזוודה בארון, ואז התפניתי לסדר את 'הסדר החדש' שעשה לי ארז בשולחן העבודה.

ערימות הניירת שלי שגעו אותו, אז הוא שם את כל מגירות החומר שלי על הארץ. ועליהן ערם דואר של חודש וחצי.

את מסך המחשב העמיד באמצע השולחן, את המדפסת סילק לריצפה, פינה לעצמו מרחב מחייה.

לזכותו ייאמר שקנה לי עכבר ומקלדת אלחוטיים והתקין אותם. וגם תוכנת הפעלה מקבילה לחלונות, כי החלונות שלי היו לו איטיים מדי.

ארז הוא חבר טוב מאוד, שאוהב את החיות שלי, ושומר עליהם כבר שנים בכל פעם שאני נוסע לחו"ל. הוא גם טכנאי המחשבים שלי. בחור זהב, נשמה טהורה, אבל בלגינסט, שחבל על הזמן.

כשסיימתי, נכנסה אילנה, השכנה מהדלת ליד, המטפלת. היא באה לראות את הילדים לראשונה בחייה, ומאוד התרגשה.

כשראתה איך אני נראה הציעה לי להישאר לשעה וחצי, כדי שאוכל לישון קצת.

קפצתי על הצעתה הנדיבה.

כשקמתי, שבע משינה קצרה ועמוקה, שמתי את הילדים בעגלת התאומים שנתן לי רונן דורון במתנה, והלכתי לחגוג איתם ב"אספרסו בר."

חזרתי הביתה. לארצי, לעירי האהובה, לבית הקפה שלי ולבית.

תודה לאל.

זו הייתה חתיכת מסע.

עוד לא בכיתי עליו. נדמה לי שרק כשארשה לעצמי לשבת ולבכות עליו, על המסע הזה, אשתחרר ממנו לגמרי.

*

הראשון שצלצל, אחרי שנחתי, היה יואח. אב גאה לארבעה. המתוק הזה צלצל לשמוע איך אני מרגיש, ולהציע לי כל עצה וכל עזרה.

כתבתי לו, שחבל שהוא נשוי כבר. גבר כזה, שמגדל ארבעה ילדים, שניים מהם עם האקס שלו ושניים עם אימם ובן זוגו, ועוד חושב על הגדלת המשפחה, זה הגבר בשבילי.

מרסלה, חברתי, אמרה לי, בשיחה שאחרי כן, שיש לה הרגשה, שהילדים יביאו לי את האהבה הבאה, ושזה יקרה מאוד בקרוב.

אמן.

מרסלה היא מכשפה (טובה). מתקשרת. היא פתחה ענף חדש בקיבוץ שלה, תיקשור. והיא טובה בזה.

כשדודי האקס הקודם שלי ואני חזרנו מהקיבוץ שקנינו בו את לונה, כשהייתה עוד גורה, היא בדיוק צלצלה.

"מרסלה, איזה יופי שאת מצלצלת," צהלתי, "יש לנו כלבה קטנה ברכב."

"כן, אני רואה אותה," צחקה מרסלה, "קטנה וזהובה כזאת." דודי ואני נדהמנו. היא לא ידעה שקנינו גולדן רטריברית. "תקראו לה לונה. כמו הירח, בספרדית."

הלוואי שגם הפעם תצדק.

מודעות פרסומת

השאר תגובה