הנשמה יוצאת מרוב צער

"איזה מזל שבאת איתי," אמרתי לאבא שלי אחרי הביקור בטיפת חלב הערב, וחיבקתי אותו בשדרה, "לבדי לא הייתי עומד בזה."

אבא חייך. גם לו הביקור הזה היה טראומטי.

"תמיד, כשתרצה, אני כאן לשירותך," אמר.

זה יפה מצידו, לאור העובדה, שכאשר אמר לי שברצונו להתלוות אלי הן לביקור הראשון אצל הרופא והן לביקור בטיפת חלב, אמרתי ל, כי הרגשתי צורך בהתוויית גבולות, "רק שיהיה ברור, שאני הוא המגדל אותם." והוא, כצפוי, נעלב. אבל התאפק.

אתמול היינו אצל ד"ר יורם באך, רופא המשפחה שלי ב"מכבי." איש מקסים ונפלא. אבא היה ספקן מלכתחילה, וביקש שנלך לרופאת ילדים, בת דודה של מוניקה, הנשואה לבן דודי אלכס. אבל אני התעקשתי, שיורם רופא נהדר, ונמצא בשכונה, אז מה הטעם לנדוד עם הילדים לקליניקה אחרת. מה גם , שיורם הביע נכונות לטפל בהם.

הביקור היה מוצלח. הוא בדק אותם והיה מרוצה.

אבל עד לביקור בטיפת חלב לא היינו שקטים.

 

הבוקר היה עמוס. ביקרתי במעון ויצ"ו "מגן אברהם" ביפו, שבו יירשמו הילדים, שוחחתי ארוכות עם יעל גאולה, המנהלת המקסימה והמיוחדת של המקום הזה, ולקחתי ערכות טפסים למלא. אחרי כן דאגתי לרחיצת האוטו מבחוץ ולשאיבת אבק ושערות הכלבה מבפנים, קפצתי לרופא בשבילי ונפגשתי עם עדנה חברתי, שבאה לבקר את הילדים והביאה לנו במתנה מנשא בד נפלא.

אחרי מנוחת צהריים קלה, כשאילנה המטפלת עוד כאן ושומרת על הילדים, אבא הגיע כדי להתלוות אלינו לטיפת חלב.

אני מאוד התרגשתי לקראת הביקור הזה. רחצתי את הילדים במים חמימים, סכתי אותם בשמן תינוקות והחלפתי להם בגדים, כדי שייראו במיטבם ויריחו טוב לאחות טיפת החלב.

הלכנו ברגל מנווה צדק לרחוב בלפור. בדרך עוד הספקתי להוציא לי תרופה מבית המרקחת של "מכבי" ולעבור בסניף "מכבי" בבלפור.

טיפת חלב שוכנת בבניין יפהפה, הקרוי בניין שטראוס, ברחוב בלפור. כשהגענו לשם, שלושת החדרים היו תפוסים על ידי הורים ותינוקות אחרים. אז ביקשתי מאבא שישמור רגע על הילדים, וקפצתי החוצה, לבית הקפה הקרוב, שם קניתי לאבא קפה הפוך ולי אמריקנו.

כשחזרתי עם הקפה פנימה אבא צחק.

"אתה משהו," אמר. ואז סיפר לי שגם הוא שותה אמריקנו, ולא קפה הפוך, כי הוא שונא קצף.

עברו בהחלט כמה שנים מאז קניתי קפה לאבא שלי…

האחות הקבועה שלנו בחופשה. את פנינו קיבלה אחות ושמה ליאת, שבתחילה הייתה מאוד עייפה. היא האחות הראשית של סניף טיפת חלב בדרום תל אביב, והגיעה לסניף בלפור כתגבור, במקום האחות החסרה.

השאלה הראשונה שלה הייתה "איפה האימא?"

"אין אימא," השבתי, "אלה תינוקות פונדקאות." ואחרי כן לחשתי לאבא שלי, שאם עוד פעם מישהו/י ישאל אותי את השאלה הזאת, אומר "אני האימא."

"אתה עונה יפה מאוד," אמר אבא שלי.

מיכאל הוא הבכור, בדקה, ולכן היה הראשון.

ליאת החלה למלא בעבורו כרטיס מחשב, ונתקעה עם בעיה – הרישום של תינוק בתוכנה של טיפת חלב נעשה דרך שם האם. אבל במקרה שלנו אין אימא, והיא לא ידעה איך להמשיך.

היא קראה לאחות אחרת שתעזור לה.

חשבתי בליבי, שעם גל הלידות האדיר, הפוקד בשנים האחרונות את הקהילה ההומו לסבית, ורוב המשפחות הללו, משפחות הקשת, מרוכזות בתל אביב ובאזור המרכז, הגיע הזמן שגם טיפת חלב תעדכן את תוכנת המידע שלה. אבל לא אמרתי דבר.

אחרי הרישום ליאת ביקשה שאפשיט את מיכאל לגמרי, ושקלה אותו. הוא שקל 3.650. כזכור, לפני 32 יום נולד במשקל 2.5 ק"ג. עלייה נהדרת.

אבל אז החל הסיוט.

ליאת הסבירה לי, שבהודו לא עושים סקר יילודים, ובארץ חייבים לעשות זאת, ושהגיע הזמן גם לחיסון שלב שניים של צהבת בי. היא קראה לחדר לאחות הראשית של סניף בלפור, לאחות ותיקה בשם אביגייל ולעוד אחות, והחדר הקטן נמלא פתאום המולה.

"אבא, תעמוד ותחזיק אותו ישר," אמרה לי אביגייל, והוציאה מכף ידה ערכות דקירה.

האחות הראשית החזיקה מתחת לעקבו של מיכאל כרטיס ועליו מקום לארבע הטפות של טיפות דם.

אביגייל התנצלה ודקרה, ומיכאל זעק.

אבל היא הצליחה להקיז ממנו רק טיפת דם אחת.

בלית ברירה דקרה שוב.

מיכאל בכה נורא, ואני הזעתי מרוב זעזוע וזוועה.

זה נמשך ארבע דקירות.

אני דיברתי אל מיכאל, ביקשתי את סליחתו, אמרתי לו שהנשמה שלי פורחת מרוב צער ודאגה.

"אתה בסדר?" שאלו אותו האחיות תוך כדי.

בקושי יכולתי לענות. כל כך כאב לי בשבילו.

אחרי כן אמרו לי לשבת על כיסא, ולאחוז בירכו, ונתנו לו חיסון נגד צהבת.

מיכאל שוב בכה, ואבא לקח אותו בזרועותיו החוצה, למסדרון, כדי להרגיעו.

ואז הגיע תורו של דניאל.

למרבה המזל, בדקירה אחת הקיזו ממנו את ארבע טיפות הדם הנחוצות.

דניאל שוקל כעת 4.300. הוא נולד 2.8. מדהים

אחרי כן, התרווחה ליאת בכסאה, אמרה לנו שהשלב הקשה עבר, וכעת הילדים מיושרים עם כל ילדי ישראל.

היא הסבירה לנו איך להלבישם, איך להאכילם, איך לנהוג עם בכיים בלילה. המון עצות טובות. וגם הרגיעה אותנו בדרכנו החוצה.

עכשיו היא הייתה חמת לב, מלאת אמפטיה, ואפילו חייכה.

 

יצאנו החוצה. כל תחושת החגיגיות שהייתה בי לקראת המפגש בטיפת חלב נעלמה. הייתי הרוס מעייפות ומצער. כל מה שרציתי היה להתרחק משם מהר ככל האפשר, עד לביקור הבא, אצל רופא הילדים של טיפת חלב.

רק בהליכה רגועה לאורך השדרה, שדרות רוטשילד, נרגעתי.

כשהגענו ל"אספרסו בר" אמרתי לאבא, שאשב כאן קצת, לקפה, כדי להירגע, חיבקתי אותו, הודיתי לו שוב על שבא איתי לטיפת חלב, ואבא נסע הביתה.

המלצר האהוב עלי עבד שם הערב. הוא היה המום כשראה אותי עם התינוקות, ולא יכול היה לחלץ מילה מפיו מרוב התרגשות.

מותש, ישבתי ושתיתי אמריקנו, עם קרואסון חמאה בטוסטר, ובתוכו גבינה מותכת ופסטו.

אחד הלקוחות הקבועים של בית הקפה יצא החוצה, ואמר לי בהתלהבות, שהוא כבר בעמוד שבעים של "מעשה בטבעת," ספרי שהפך לרב-מכר, ומברך אותי בכל עמוד.

"אבל זו היצירה האמיתית שלי," חייכתי אליו והחוויתי על העגלה.

הוא היה בהלם. הוא בכלל לא שם לב אליה מקודם לכן.

בינתיים עברה שם גם הילה מהבנק, סניף דיסקונט, הסניף שלי, והתפעלה למראה הילדים.

היא השביעה אותי שאגיע לסניף מחר בבוקר, כדי להראות את מיכאל ודניאל לכל מי שעזרו לי במימון המסע הזה.

ועכשיו תסלחו לי, אבל דניאל שוב בוכה את בכיו הלילי.

לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה