המשאית עם המדליות, והאם יש דבר כזה, חרדת-יתר.

הערב, אחרי שסיימתי לעשות ספונג'ה בבית ולשפשף את החרסינה עם אקונומיקה, סידרתי הכול מסביב מחדש, התקלחתי והתיישבתי לנוח קצת. אז נזכרתי במשאית עם המדליות, זו, שתמיד הבטיחו לי שהיא בדרך, כשעשיתי מאמץ יתר. אבל משום מה, אף פעם היא לא הגיעה.

דחילק, ממש מגיעה לי מדליה, אמרתי לעצמי בלבי. פרס ההורה המצטיין. גם האכלות, גם החתלות וגם ניקיון הבית? בטוח שזה שווה מדליה.

האמת היא, שרק כשעשיתי ספונג'ה במו-ידיי הרגשתי שבאמת חזרתי הביתה. וחוץ מזה, תיכף שבת. והבית צריך להיות נקי.

הימים האחרונים עוברים עלינו במציאות איזונים חדשים. ביום חמישי בבוקר, ישר ממכון הכושר הלכתי לבית הקפה, שם אכלתי ארוחת בוקר וישבתי לעבוד. עבדתי שעתיים בערך. בדקתי עבודות של תלמידים באתר שלי, נתתי להם תרגילי כתיבה חדשים, וכשסיימתי עברתי על רשימת המשימות וראיתי מה עוד יש לי לעשות.

אבל אז פתאום הציפו אותי הגעגועים. הגעגועים למיכאל ולדניאל כמובן, שהותרתי אותם כמה שעות מקודם לכן בידי המטפלת.

ולא רק געגועים, גם קינאה. מה זאת אומרת, שהיא בבית שלי, נהנית ככה ממגע קרוב עם הילדים, ואני מרחיק את עצמי לעולמות אחרים, ובעצם רק כמה לגעת בהם, לחבק אותם, להריחם.

אז חזרתי הביתה, נישקתי כל אחד מהם – ונסגרתי בחדר העבודה שלי שוב כדי לעבוד.

אחר הצהריים אבא בא, והלכנו יחד עם הילדים, בסלקלים, במונית, לד"ר מרים הרמן, רופאת הילדים. כשיצאנו מהמונית הבחנתי בזה שאבא שלי, כדרכו, לא אוחז בסלקל ביד, אלא נושא אותו על אמת ידו, וכשיצא מהמונית דניאל ממש שכב באלכסון בסלקל שלו. נחרדתי.

אבל התאפקתי מלומר דבר.

מאוד שמחתי כשהגענו למרפאה שלה, במלצ'ט פינת נחמני. מרפאה גדולה, צבעונית – ומלאה בילדים מכל הגילאים.

בתחילה הציעו לנו להיכנס פנימה, לחדר מבודד, כדי לשמור על הילדים, שלא יידבקו במשהו, ונכנסנו לשם.

אני הנחתי את מיכאל בסלקל על הארץ. אבא הרים את הסלקל עם דניאל בתוכו על איזה מדף.

"תוריד אותו," אמרתי לאבא, "שים אותו על הארץ. אל תחזיק אותו גבוה."

"אל תדאג," אמר לי אבא, "אני מחזיק אותו."

"זה לא משנה," אמרתי לו, "זה לא בטיחותי."

"די, אילן, תרפה, תירגע קצת," ענה לי אבא. "אתה חרד מדי. אני אוהב את הילדים האלה כמוך."

"אני מצטער," אמרתי לו, "אבל אני לא יכול שלא להיות חרד. גם ראיתי איך החזקת את דניאל כשיצאת מהמונית, והתאפקתי לא לומר לך דבר. אני יודע שאתה אוהב אותם, ומודה לך על הכול. על הנסיעה להודו, על העזרה לי, אבל כן, אני דואג להם מאוד, וקופצני ומגיב לכל דבר שקשור בהם. כמו מקודם, כשדיברנו, ואמרת שאת החלק הרפואי של הברית נעשה בבית שלך, וישר קפצתי, שאני לא מערבב את הניתוח הברברי הזה עם החלק של השמחה, כי לא נראה לי שילדיי יסבלו כשהאורחים ישמחו, ואתה בכלל התכוונתי שנזמין את הרופא לעשות את זה בבית."

כהרגלי הבאתי לאבא ולי קפה מבית הקפה הסמוך, שני אמריקנו ורקיקים טעימים, והילדים הפכו לאטרקציה.

כל מי שבא/ה עם ילד/ה למרפאה נעצר כדי להביע את התפעלותו/ה מהם.

זה מילא אותי בגאווה מתוקה.

פתאום נעצרה אם מתולתלת עם ילד בן שנתיים ערני ופעיל ליד אבא שלי.

"אדוני," אמרה לו, "טוב לראות אותך."

מה'אדוני' כבר הבנתי, שזו מישהי שמכירה את אבא שלי כשופט.

אחר כך התברר לי שהיא עורכת דין שהופיעה בפניו.

ד"ר מרים הרמן אישה מקסימה, מלאת ידע וחמת לב. היא מאוד דומה למוניקה, בת דודתה, שהיא אשתו של בן דודי אלכס. ככה שזה עשה לי הרגשה של בית.

היא אמרה שהילדים במצב נפלא, אבל גילתה איוושה בלב של מיכאל, אז שלחה את שניהם לאקו-לב, רק כדי להיות בטוחה שהכול בסדר.

"גם לי יש איוושה בלב," אמרתי לה. "אני לא דואג. אני מכיר את זה."

"כן," חייכה, "במקום טוק-טוק, הוא עושה טוק-טוק-טוק," והושיטה לי את הסטטוסקופ, כדי שאשמע בעצמי.

לב פעיל יש לו, למיכאל הקטן שלי.

בדרך חזרה הלכנו ברגל עם הסלקלים, בשדרות רוטשילד, ועצרנו מול "גלריה זומר," שם התקיימה אתמול בערב פתיחת התערוכה של בעלי לשעבר, עדי נס.

אבא חיכה לי בשדרה עם הילדים, על ספסל, ואני נכנסתי פנימה, נשקתי לעדי ונהניתי מעבודותיו החדשות. אמנם, אני עוקב אחריו ומלווה אותו בתהליך היצירה שלו כל השנים, ועורך לו טקסטים כמו תמיד, כשהיינו עוד יחד. אבל כשראיתי את העבודות בגודל טבעי, נדהמתי מהן. זה אחרת לגמרי מאשר לראותם בגודל מוקטן, במחשב.

אחרי אבא נכנס להגיד שלום לעדי ולהביט בתמונות, ואחרי כן חזרנו הביתה.

אבא נסע, ואני שמתי את הילדים בעריסות, לבשתי כפפות ניקיון ונכנסתי לעבודה.

אחרי כן דליה שימקו, חברתי, באה לביקור.

ישבנו ואכלנו טחינה שעשיתי (אני אלוף הטחינה, לידיעתכם) עם ג'בטה חמה וזיתים מהשוק, וסיפרתי לדליה על הסיטואציה עם אבא.

"אין דבר כזה חרדת-יתר," קבעה דליה החכמה, "אתה אבא רק חודש ומשהו. ברור שתהיה חרד לילדים, וזה בסדר גמור. חוץ מזה, אבא שלך מחזיק בהם כמו גברים. אתה מחזיק בהם כמו אמא."

עכשיו כבר אמצע הלילה. ההאכלות עברו, הילדים ישנים. לשמחתי, הם פתחו מרווח זמן של ארבע שעות בין האכלה להאכלה, מה שנותן לי זמן לישון, או לכתוב באמצע הלילה.

מחר כבר יום שישי, ה 18 למאי. לא ייאמן. הם בני חמישה שבועות, וכמעט הכפילו את משקלם מאז הלידה. איזה מסע חזק ומפרך ומדהים עברנו, הם ואני, בחמשת השבועות האלה. רק חמישה שבועות. באמת לא ייאמן.

בבוקר אילנה תבוא לשעתיים, כדי שאוכל ללכת לכושר ולשוק, ואחרי כן אקח את הילדים בעגלה לשתי פגישות בבית הקפה שלי. האחת עם קייטרר, לקבל הצעת מחיר לברית, והאחרת עם חברי הטוב מיטשל, שאני עורך אותו והוא עורך אותי כבר שנים.

ובערב שוב נסיעה לרמת השרון, לבית אבא, לפגוש את כל המשפחה.

בשבת הזאת נראה לי שאפגוש חברים, ואולי אפילו אספיק לכתוב משהו, מעבר לבלוג, או לקרוא חומרי תחקיר של הספר הבא. לחליפין, יואח הציע להיפגש עם כל הילדים שלהם ושלי בפיקניק. עוד נראה מה יהיה. ובינתיים – שבת שלום.

אה, ואם אתם רואים את המשאית עם המדליות, תנו לנהג שלה את כתובתי:)

מודעות פרסומת

One thought on “המשאית עם המדליות, והאם יש דבר כזה, חרדת-יתר.

  1. אתה לא צריך שום מדליה, כי קיבלת את הפרס האולטימטיבי:
    חריצות!
    כלכפוד לך. באמת.

השאר תגובה