תיכף תיכף תיכף תיכף

אם במקרה נסעתם בכביש חמש מרעננה לכיוון תל אביב, וראיתם מישהו משונה שר "תיכף תיכף תיכף תיכף" באינטונציה עולה ויורדת, אל תחשבו שהוא משוגע. יש לו שני תאומים בוכים מרעב באוטו, בלי אוכל לתת להם.

כן כן, זה אני. וזה מה שקרה לי היום, מרוב חיפזון, ורצון להגיע בזמן לביקורת הברית אצל ד"ר ג'קסון, ברעננה.

הוצאתי ילד ראשון לסלקל במכונית, השארתי את הדלת פתוחה, כדי שיהיה לו אוויר, טסתי הביתה והבאתי לסלקל את הילד השני, נעלתי את הדלת, התנעתי ונסענו.

ואז, באמצע הדרך, פתאום קלטתי שאני בלי תיק ההחתלה שלי, עם בקבוקי האוכל, החיתולים להחלפה, חיתולי הבד, הבגדים להחלפה, האקמולי והשמן לסיכוך הברית.

"אבא, אל תשאל מה קרה לי," קראתי לתוך הדיבורית, "עשה טובה וקנה בדרך, ב'סופרפאם' לפחות חבילה קטנה של חיתולים ושל מגבונים, שלא תהיה לנו פאשלה אצלם, בזמן בדיקת הברית," ביקשתי מאבא.

כשהגעתי לרחוב של ד"ר ג'קסון אבא בא לקראתי עם חיתולים ומגבונים.

"כדאי שתהיה אצלי רזרבה," אמר, "למקרים כאלה."

"גם אני חשבתי על זה," חייכתי אליו. "וגם של מזון ובקבוקים."

הבדיקה הייתה מהירה. הילדים בסדר גמור. ד"ר ג'קסון כרך להם סביב הפין סיבי קלציום, ואמר לי להסיר אותם בערב, ולהמשיך לשמן את המקום במשך שבעת הימים הבאים.

אשתו סיפרה לי, ששמעה שאני סופר מוכר, אז הבטחתי שאשלח להם את "מעשה בטבעת" עם הקדשה, פשוט בשל המיומנות שלהם, אנושיותם וטוב ליבם.

"אומרים שטוב שם משמן טוב," אמרתי להם, "אבל אצלכם גם השם טוב וגם השמן טוב."

כולנו צחקנו בהקלה.

יצחקה נתנה לי מוצצים גדולים עם כוסית מי סוכר, והדריכה אותי לטבול את המוצצים במעט מי סוכר ולתת למיכאל ולדניאל למצוץ אותם. "הם יהיו שקטים עד תל אביב," הבטיחה לי.

אבל הילדים כנראה לא מכירים בהבטחות, ובאמצע הדרך התחילו לצרוח מרעב. קודם דניאל, אחריו החרה החזיק מיכאל.

הייתי אובד עצות. נהגתי לבדי במכונית בכביש המהיר, מוכרח להתרכז בתנועה, בייחוד ביום נורא כזה, בו נספתה משפחה שלמה בתאונת דרכים מחרידה, מיותרת. אבל ברכב היו שני ילדים ממררים בבכי, בכי עמוק, קורע לב. ואני אפילו לא יכולתי לעצור כדי לתת להם את המוצצים שנפלו מפיותיהם.

ואז התחלתי לשיר.

"תיכף תיכף תיכף תיכף," בקולי הערב והעמוק (באמת:)), המון פעמים. המון, המון פעמים.

והם הכירו את קולי ונרגעו קצת. אני לא חושב שהבינו את המילים, המלה האחת החוזרת, אבל את האינטונציה כן.

בדיוק כמו אתמול ושלשום, כששרתי להם "אוייפן וייעג שטייט א בוים," של איציק מאנגער, או ניגונים חסידיים, ואפילו "אדון עולם" ו"אנא בכוח" מן התפילה. את המילים הם ודאי עוד לא מבינים, אבל לניגונים הללו הם הגיבו כאילו הם מכירים אותם, כאילו הם גלגול נשמות של חסידים יהודיים.

ואם קיבלתי נשמות מגולגלות של חסידים בתור בניי, לא אופתע מזה כלל. זה יהיה אך טבעי לי.

לך תסביר את זה לסמכויות הגיור. שאני, אבא הומו, המוחזק כשיקוץ בעיניהם, שר לילדים שלי ניגונים מן התפילה ושירים חסידיים, ושבחדר שלי מתנוססת תמונתו של "החפץ חיים," כדי שאזכור את דבריו על שמירת הלשון.

אחר כך יתחקרו אותי אם אני שומר כשרות, שומר שבת ואיזו פרשה השבוע.

ואני אומר להם, שאת פרשת השבוע אני לא יודע. זה לא מעניין אותי. אבל את הזוהר של תשבי קראתי בגיל ארבע עשרה, את סיפורי הרבי נחמן ואת ליקוטי המוהר"ן בגיל שמונה עשרה, ואת הבעש"ט, ור' מנדל מקוצק ועוד שורה ארוכה של רבנים וחסידים, עד לר' שניאורסון, במהלך כל חיי עד הנה.

ובסוף, אני צריך להתחנן, שיקבלו את בניי כיהודים.

אבל על זה אכתוב בפעם אחרת. מבטיח.

מודעות פרסומת

One thought on “תיכף תיכף תיכף תיכף

  1. מדוע שהרבנים ישאלו סתם אדם מן השורה על הזוהר הקדוש כשהוא בא לגייר את ילדיו?מה הקשר

השאר תגובה