לרצוח – או לברוח

כן, זו כותרת דרמטית, ללא ספק. אבל היא מתאימה לתחושות שהולידו את הפוסט הזה.

אף אחד לא מכין אותנו 'באמת', כאילו שיש דבר כזה, 'באמת,' לעוצמת התחושות, לעומק הייאוש והצער, ולעתים המיאוס ותחושת החידלון, שעלולות לעורר בנו זעקותיו של תינוק חסר ישע וחסר יכולת ביטוי מלבד בכי. אמנם, אף אני קראתי על זה במדריכי הורות לקראת לידה, ואלוהים עדי שקראתי רבים מאלה לפני שנולדו בניי. אבל הקריאה במדריכים האלה היא תמיד חיצונית, שכלית, ואינה עשויה לתפוס את עומק הקושי הכרוך בהתמודדות עם תינוק צורח באמצע הלילה.

באשר לנו מדובר בדניאל כמובן. הוא ילד מקסים, גדל גוף וכנראה גם עתיד להיות ערני ומתחבר בקלות לסביבתו. אבל הוא צורח. כל לילה. וזה רק הולך ומתגבר.

מיכאל אוכל ובדרך כלל נרדם, מסופק, משמיע קולות של מצמוץ שפתיים וזירור, שפשוט ממיסים את הלב. דניאל, לעומתו, נהיה ערני וקופצני אחרי שהוא אוכל. הוא זורק את ידיו ואת רגליו לכאן ולכאן, מתנועע במיטה בחוסר שקט ומתחיל לצרוח. בתחילה צרחה אחת, והפסקה, כמו כדי להבחון האם מקשיבים לו והאם באים אליו. ואחרי כן הקצב גובר והולך, עד שהוא מגיע לבכי רב, שעשוי למוטט את קירות הבית.

יש לילות שאני לא מבין איך אילנה, המטפלת והשכנה מעבר לקיר, מצליחה לישון בכלל.

מזל שהקירות שלנו עבים, עשויים מאבני סיליקט, כמו שבנו לפני מאה ועשרים שנה את הבתים הראשונים בנווה צדק.

אתמול זה התחיל מוקדם מן הרגיל.

בעשר בבוקר לקחתי את הילדים ואת הכלבה ונסעתי לרמת השרון לאבא שלי, מפני שריססו לנו את הבית מפני ג'וקים ופרעושים. אחרי שובי מהודו מצאתי את עצמי עקוץ כהוגן, כיוון שלונה וסולטן לא קיבלו טיפול נגד פרעושים הרבה זמן. אז הזמנתי ריסוס והייתי צריך לברוח למשך חמש שעות לפחות עם הילדים מן הבית.

בביתא בא, הבית שגדלתי בו, היה נהדר. החצר פורחת, הבית שטוף אור בזכות החלונות והדלת הרחבה שפתח אבא בעבור אמא ז"ל, שביקשה ממנו לעשות כן, כדי שתוכל לשכב על הספה בסלון, כשכבר חלתה, ולהסתכל החוצה על החצר ועל אוסף עציציה הרבים, שעמדו על המשטח בחצר.

הבית היה רגוע, ואף אני כך. בבית אבא ואמא אני הרי מתמצא, מרגיש בבית, ובו גם קל לי יותר לקבל את אבא שלי בתור אבא, לא רק בתור סבא, ואני פחות מתקומם וקופץ למול כל אמירה שלו. מעניין איך הפסיכולוגיה של ההורות עובדת במתחמים שונים. הבית שלי מול בית אבי ואמי.

בארבע וחצי אחר הצהריים יצאתי מרמת השרון עם הילדים הביתה. ברגיל זו נסיעה של שבע עשרה דקות באיילון. אבל בשעות אחר הצהריים, כשכולם חוזרים מהעבודה הביתה, האיילון פקוק והנסיעה הופכת לסיוט, שהזכיר לי את הפקקים בדלהי, בהבדל אחד – פה אנשים נוסעים בצורה מסודרת, וגם אם מזגזגים בין נתיב לנתיב הם מאותתים (על פי רוב) ושומרים על נסיעה טורית. בדלהי הטירוף חוגג, הריקשות משתחלות בין המכוניות, כולם מנסים לגנוב לכולם את הדרך, וכל זה מלווה בקקפונויה של צפירות.

באמצע האיילון דניאל התחיל לצרוח. אז דיברתי אליו ושרתי לו, אבל מה שעבד שלשום לא עבד אתמול.

ניסיתי להושיט יד ולגעת בידו הקטנה מעבר למסעד המושב שלי, ולתופף לו על הסלקל, להזכיר לו שאני שם. אבל איפה, הילד בכה וצרח כמו משוגע.

כשהגענו הביתה החלטתי לעשות להם אמבטיה, כדי לרענו אותם, ולהחליף להם בגדים. התחלתי בדניאל כמובן. מיכאל עוד נמנם.

הוא מאוד נהנה מן המים החמימים, ומן השירים ששרתי לו באמבטייה. אבל רגע אחרי שהלבשתי אותו בשתי שכבות של בגדים נקיים, שב לזעוק.

זה נמשך עד שבע וחצי בערב.

מה לא עשיתי בשבילו.

החלפתי לו חיתול, ניסיתי לתת לו עוד אוכל, שרתי לו, נענענתי אותו בידיי, השכבתי אותו על ברכיי כדי להוציא לו גזים, משכתי בחוט של תיבת הנגינה בעריסה שלו, הכול, האמינו לי. אבל הילד רק צרח וצרח בלי הפסקה.

חשבתי שאני משתגע.

גוועתי ברעב, הבטן שלי הייתה ריקה לגמרי – מאז שחזרתי מהודו הגוף שלי מוציא כל מה שהוא אוכל – הייתי עייף ורעב, וחשבתי שאני תיכף יוצא מדעתי.

ואז עלה בי המשפט הזה. לרצוח או לברוח.

זו לא הפעם הראשונה שהבכי שלהם גמר אותי. ייאש אותי. זו לא הפעם הראשונה שחשבתי בצער על זוג ההורים, הנאשמים בטלטול ובפגיעה בתאומיהם. אבל זו הפעם הראשונה שממש הרגשתי את הרגשות הסותרים האלה בעוצמה כה רבה. שאני ממש מסוגל לתפוס את הילד שלי ולטלטל אותו בכוח רק כדי לסתום לו את הפה, וכדי לקנות לעצמי רגע של מנוחה.

ואז הבנתי שאני חייב לברוח.

הכנסתי אותם לעגלה, לבושים בשתי שכבות, שלא יהיה להם קר ברוח הערב, ויצאתי במהירות מהבית לכיוון ה"בורגרים" בהרצל-רוטשילד ול"אספרסו בר."

בדרך התקשרתי לעמרי, בן דודי, שהיה בדרכו אלינו לביקור. אמרתי לו מה אני מרגיש, ושאני בדרך ל"בורגרים."

הוא הגיע היישר לשם, המתוק הזה, ואחרי שאכלתי ונרגעתי קצת עברנו עם הילדים ל"אספרסו בר," שתינו אמריקנו, ועמרי עזר לי להאכיל את הילדים.

זה כבר הרגיע אותי לגמרי.

כיף להאכיל אותם בשדרה. לא נרדמים על הבקבוק יחד איתם, שומרים על ערנות, ואפשר גם להתבונן בעוברים ושבים, וליתר דיוק, במצעד החתיכים בשדרה.

בתשע ומשהו בערב שבנו הביתה. עמרי שלח אותי לישון.

ישנתי שעה. בעשר וחצי בערב כבר התעוררתי, רענן ומחודש כוחות, לעוד ליל שימורים, שהיה בדיוק כמו שמו.

הייתי ער עד חמישה לאחת בבוקר, ישנתי עשרים דקות והתעוררתי שוב, עד חמש. בחמש נרדמתי לעוד שעה, ובשש השכימו אותי לארוחת בוקר.

בשבע וחצי, כשאילנה הגיעה, נתתי לה את דניאל, שהיה באמצע ההאכלה, אחרי שמיכאל כבר שבע ונרדם, ואמרתי לה בקול מטושטש שאני חוזר לישון.

קמתי בתשע בבוקר, והלכתי לכושר כדי להתחיל את היום. רגוע.

ועכשיו אני בבית הקפה "1887," מול הבית שלי, במקום שהיה פעם בית הקפה שלי, יושב ברוח צהריים נעימה וכותב את הפוסט הזה, בעוד אילנה בבית עם הקטנים.

תיכף אלך לאכול ולנוח, לפני שמשמרת הערב-לילה הבאה שלי מתחילה, ועימה סופשבוע ארוך מאוד.

נשבעתי, הערב אכין שיבוץ כוח אדם של חברים ובני משפחה כדי שיעזרו לי בסופ"ש, שלא אגיע שוב למחשבות האלה.

שיהיה לכם/ן חג שבועות שמח.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “לרצוח – או לברוח

  1. אכן כותרת דרמטית, אבל מה שכתבת מעורר הזדהות ובעיקר מעיר בי זיכרונות. אז קודם כל, אל תיבהל. אני חושבת שזו חוויה משותפת לכל ההורים.
    אני זוכרת שאמי סיפרה שהייתה מתעוררת לבכייה של אחותי וביאושה צועקת: "אני אהרוג אותך", אוספת את התינוקת לחיקה ובוכה ממלמלת "אני אוהבת אותך כל כך".
    לפני למעלה משלושים וחמש שנים, כשבכורי היה תינוק, בחורף קר וגשום, לא הניח לי אפילו לילה אחד לישון ברצף יותר משעה. בשינה הטרופה שלי הייתי חולמת שאני מדביקה לו בסלוטייפ את המוצץ לפיו, להשתיקו.
    אז ברוך בואך למציאות! בגיל ההתבגרות שלהם תתגעגע לימים אלה.

  2. יש לי מילה אחת בשבילכם:
    סויה
    ובכמה מלים: עברתי את זה לפני עשרים שנה. העברתי את הבן שלי למזון על בסיס סויה- איזומיל של סימילאק
    והילד פשוט נרגע
    חג שמח:)

השאר תגובה