אח, איזו שבת נהדרת.

מאז הפרידה שלי ושלי בן זוגי, סופי שבוע היו לי קשים. אינני חושב שעלי להסביר למה. הערב עברתי על דברים שכתבתי אחרי הפרידה ההיא, שהתרחשה בספטמבר 2011, אלוהים, כמה זמן כבר עבר מאז, ונזכרתי בקושי לעבד אותה ולקבלה.

אבל מאז שנולדו מיכאל ודניאל לא רק חיי בממשות השתנו מקצה לקצה, גם הפנימיות שלי עברה שינוי מפתיע. נעלמו לי הדכאונות, החרדות, המתחים.

זה ממש משונה. הייתי כל כך רגיל לזה, שהכול סבב סביב עצמי, תחושת ההספק או החידלון שלי, במעשיי בעולם, היגון והצער, הסבל הקיומי, ופתאום – פוף. הכול נעלם. כמו מין מילוי אוויר מלאכותי, שמילא את ליבי ואת היותי, ופשוט התנדף משם.

עם הילדים אין לי אפילו חרדות. למשל, האם הם נושמים או לא בלילה. הכנתי שני מכשירי "בייבי סנס." לא התקנתי אותם בכלל. אני הבייבי סנס הכי טוב של תינוקיי. ישן בחדר ליד, עם דלת פתוחה, ומתעורר מכל פיפס. חוץ מזה, אני סומך על לונה וסולטן, שיעירו אותי אם משהו רע קרה.

אבל בכלל, אין לי חרדות, מתחים ודכאונות, רק תחושה עמוקה מאוד של מיקוד, ושמחה. שמחה שמציפה אותי, גם ברגעים שאני בקושי עומד על הרגליים, פיזית, מרוב עייפות.

זה מה שקרה גם הבוקר.

עופר ואני נדברנו שניפגש עם הילדים. הוא בא עם בנו (אני שומר על הילד דיסקרטי, שעופר יחליט אם ברצונו לחשוף את שמו, אם לאו). אני בדיוק סיימתי האכלה והתיישבתי לאכול ארוחת בוקר. אז בנו קיבל ממני עוגת שוקולד טובה, שרק כרסם בה, ואחרי שאכלתי יצאנו לטייל עם הילדים והכלבה, בתחילה במרכז סוזן דלאל, ואחרי כן בגן השעשועים שבין רחוב שבזי למתחם התחנה.

עופר ואני ישבנו בצל, על ספסל, העגלה עם מיכאל ודניאל לידנו, בעוד בנו בן השנתיים וחצי, ילד עצמאי להדהים, משחק במגלשה, נוסע באופניו לכאן ולכאן, תענוג.

העוברים והשבים נעצו בנו עיניים, בייחוד כשהאכלנו את מיכאל ודניאל ואחרי כן, כששמתי את דניאל על ברכיי ואת מיכאל החזקתי בידיי, 'בשתי קומות,' כדי לתת לשניהם יחס.

כשחזרנו הביתה חיבקתי את עופר, ואמרתי לו שבוקר כזה ממש משביע אותי. ממלא אותי אושר. איתו ועם ילדו, ועם ילדיי.

ואז התקשרתי לאבא.

"היי אילן, בדיוק חשבתי עליך," הקדים אבי את פניי, "מה דעתך שתבוא לאכול כאן צהריים ואחרי כן תנוח?"

"תודה, אבא, אבל מוניקה ואלכס באים הנה עם גבריאל וארוחת צהריים," השבתי לו. "אבל אני זקוק לך אחר הצהריים, בארבע. מחר יש לי פגישת תחקיר לספר החדש, ולא הספקתי להכין אותה. אני צריך כמה שעות של שקט."

"בטח," שמח אבא שלי. "אגיע."

מוניקה ואלכס, בן דודי, באו עם בנם גבריאל והביאו איתם סלט תפוחי אדמה מצויין וספגטי בפסטו ביתי. אני בינתיים העמדתי שיפודי פרגיות בתנור, סיר אורז מלא ודאל עדשים.

פתחנו בקבוק "מרלו," והייתה ארוחה נהדרת.

כשקמתי משנת צהריים חטופה, שלושת רבעי שעה נדמה לי, הגוף שלי מעיר אותי אחרי מחצית מזמן השינה שצרכתי בעבר, אבא כבר ישב בסלון וקרא בספר. נשקתי לו, התקלחתי, מילאתי את התיק על גלגלים שלי בספרי התחקיר ובכרטיסיות והלכתי לאספרסו בר, לעבוד קצת.

אחרי שחזרתי הביתה, ראשי עמוס לעייפה בפרטי התחקיר, אבל גם שמח מאוד, כי לא נגעתי בחומר מזה מספר חודשים, ומדובר בנושא מקיף ובתחקיר רב, הכנתי לי סלט ירקות נהדר לארוחת ערב, כשבדיוק דליה (שימקו) ואלכס הפתיעו אותי בדפיקה על הדלת.

שני המקסימים האלה התגעגעו לילדים, אז קפצו לביקור פתע. זאת אומרת, דליה התגעגעה. אלכס רק הערב ראה אותם.

אוי, זה היה כיף.

אני האכלתי את מיכאל ודליה את דניאל, אחרי כן התיישבתי לאכול ארוחת ערב, בעוד דליה ואלכס, שהיו אחרי ארוחה, שמרו על הילדים, ואלכס, שמעולם לא החזיק תינוק ביד, קיבל מידיי את דניאל, וחיוך מלא נהרה נשפך על פניו.

חבל שלא הספקתי לצלם אותך, אלכס. זרחת ממש.

כשהלכו חיבקתי אותם ואמרתי להם תודה שבאו. הם כל כך הקלו עלי הערב.

הילדים נרדמו בתשע וחצי. אני אחריהם. אלא שכאמור, הגוף שלי מעיר אותי בשעות מאוד משונות כרגע, וכעבור חצי שעה לערך כבר קמתי, קניתי לי אמריקנו בבית הקפה מול הבית והתיישבתי לעבוד.

איזו שבת תענוגית. אילו חברים נפלאים.

עופר, סליחה שאני כותב לך זאת בפומבי, אבל אני ממש בר מזל שהכרתי אותך ואת בן זוגך וילדיכם. אני עוד זוכר את הפגישה הראשונה שלנו, במקום עבודתך לשעבר, בהרצליה, אתה, אב צעיר וידען, ואני חושש בכלל אם להיכנס להרפתקה הזאת. בזכותך, שעשית ילד בדלהי, ישראלי ראשון שעשה זאת באופן עצמאי, אני חובק עכשיו את שני בניי. והזכות הגדולה יותר שלך היא, שאינך מסתפק בזה, ואתה מלווה אותנו ומלמד אותי כל כך הרבה, בכל פעם שאנחנו מדברים או נפגשים. כמו, למשל, לחכך את בקבוק ההאכלה ולא לנער אותו, כדי שלא ייווצרו בועות בתחליב:) ועוד הרבה.

אני באמת בן מזל שיש לי אתכם, חברים.

מודעות פרסומת

השאר תגובה