לראות את תל אביב מלמטה (תעתועים)

"מה, אתה הסופר שכתב את 'מעשה בטבעת'!? ואו, בשבילי זה כמו לפגוש את… את…" התלהבה הפאראמדיקית הצעירה, חיילת מחיל הרפואה, שהיא וחברתה ישבו לצידי, בחלקו האחורי של אמבולנס מד"א, שהבהיל אותי הבוקר ל"איכילוב."

"כן," חייכתי אליה, "וכמו שאת רואה אני בשר ודם," החוויתי על האלקטרודות הצמודות לגופי ולמוניטור ששידר את קצב הלב שלי, "כך שאין ממה להתלהב."

"ואו, הספרים בבית שלך, ככה אני רוצה," הוסיפה. "ספרים זה החיים שלי. על מה אתה כותב עכשיו?"

"אה, על זה אני לא מדבר," חייכתי אליה.

"אז מה אתה קורא עכשיו?"

"גם על זה אני לא מדבר, כי אלה חומרי תחקיר לספר הבא," אמרתי.

אחר כך תום הפרמדיק ביקש שאפסיק לדבר ולא אזוז, כי הוא רוצה לעשות לי א.ק.ג. בדרך. אבל אני בדיוק התלהבתי מדגל גאווה שראיתי, מתנוסס בגובהו של בניין.

"מצטער, ראיתי דגל גאווה והגבתי אליו," אמרתי.

"הגבת טוב או רע?" שאלה הפרמדיקים הצעירה.

"טוב כמובן. הילדים שלי הם ילדי גאווה," שחקתי.

"כל החוליה שלנו באה למצעד," גילתה לי. "אני באה לשם מדי שנה. להתראות במצעד," נפרדה ממני, אחרי שהורידו אותי בחדר המיון.

אכן, דרך מוזרה לראות את תל אביב, את צמרות העצים בפריחה ואת דגלי הגאווה ברחובותיה. שכוב יחף וחשוף חזה על אלונקה, מלא אלקטרודות, מפטפט על גאווה ושומע את המוניטור המנטר את גופי.

הלילה עבר נהדר. שתי האכלות מתוזמנות, הירדמות מהירה. בבוקר קמתי והלכתי לכושר. עשיתי אימון אירובי ומשקלות לא מאומץ במיוחד. חזרתי הביתה, אכלתי ארוחת בוקר טובה, הזמנתי מונית וקמתי מן השולחן אל חדר העבודה/שינה בצידו האחר של הבית, כדי לקחת את התיק שלי ולצאת לפגישת תחקיר עם מישהו לקראת הספר הבא.

ואז זה הגיע.

התגעשות פתאומית, מטורפת, של דופק. פעימות מואצות כל כך שמעולם לא היו לי, כאילו הלב שלי מאיים לקרוע את בית החזה, מלוות בנשימה לא סדירה, מהירה, מקוטעת, זיעה קרה וכאב בחזה עם הקרנה ליד שמאל.

כל הסימנים להתקף לב, או להתקף חרדה.

לרגע התעלמתי מזה. אבל רק לשבריר רגע. כי לא יכולתי יותר.

יצאתי מן החדר אל הסלון.

"אילנה, משהו מאוד לא בסדר איתי," אמרתי לה.

היא הבחינה מיד בהתנשמות הכבדה, הסוערת והמקוטעת שלי.

"שב, תנשום עמוק," היא אמרה לי. "תירגע. אתה בטח בחרדה, במתח."

"שום חרדה," מלמלתי בקושי, "משהו ממש לא בסדר איתי."

הבאתי מארון הבגדים את מכשיר השידור של שח"ל. אבל לא היה לי אפילו כוח לשים אותו על עצמי. חייגתי אליהם.

"שח"ל, מדבר אילן שיינפלד. בואו אלי הביתה מיד. אני חושב שיש לי התקף."

"אדוני, מה קרה לך?" שאלה המוקדנית.

"דופק מהיר, קוצר נשימה, זיעה קרה וכאבים ביד ובחזה," אמרתי לה בקושי. באמת בקושי רב.

"רחוב כפר סבא, קומת קרקע?" וידאה המוקדנית, "הדלת פתוחה?"

"כן, ובואו כבר," אמרתי וניתקתי את השיחה.

אילנה נתנה לי מים. התנשמתי בקושי והחזקתי את החזה. כאב לי נורא.

המוקדנית של שח"ל התקשרה שוב. היא ביקשה ממני לשדר א.ק.ג. ניסיתי. אבל המכשיר המחורבן שלי ישן מדי, כבר בן ארבע וחצי שנים, ולא שידר כיאות. כשביקשה ממני בשלישית לנסות לשדר אמרתי לה, שפשוט ישלחו אלי מישהו להחליף את המכשיר וניתקתי את השיחה. למי יש כוח להתעסק עם שידור א.ק.ג לשח"ל כשהלב שלי מאיים לקפוץ מתוכי החוצה והנשימה שלי משתוללת כמו אחרי ריצה ארוכה.

מגן דוד אדום הגיעו ראשונים. כמה דקות אחריהם הגיע רכב טיפול נמרץ. דרמה יפה ברחוב השקט שלי.

הם עשו לי א.ק.ג. ושאלו מיני שאלות על ההיסטוריה הרפואית שלי, ואז תום, הפרמדיק הבכיר, והמתוק להפליא, אמר לי בקולו הגברי, שהוא רוצה לפנות אותי ל"איכילוב," לבדיקות.

ניסיתי להשיג את אבא שלי, להודיעו על כך. אולם הוא לא ענה. אילנה הרגיעה אותי באשר לילדים. אבל רציתי להודיע למישהו בבית. בסוף תפסתי את טל אחי, שידעתי שיהיה הכי פחות בלחץ מכולם. הוא הבטיח שיודיע לאבא, והגיע מעט אחריי אל חדר המיון בבית החולים. הוא רצה להישאר, אבל ביקשתי שיקנה לי קפה ושלחתי אותו חזרה למקום עבודתו. ידעתי שאבזבז כאן המון זמן. לא רציתי לשבש את יומו.

אח גדול ממדים וגס בנוהגו עשה לי א.ק.ג. הוא מרט רק חלק מן המדבקות שהדביקו לי על החזה אנשי מד"א, והשאיר כמה בצדי הגוף, ומרח אותי באלכוהול מקפיא, עשה את הבדיקה, לא אמר מילה, קיפל את המכשיר והסתלק.

נותרתי שוכב על מיטה במסדרון. כמו הזקנה ההיא מהפרסומת. המון זמן. עד ששאלתי מה קורה איתי.

בסוף הכניסו אותי לגומחה בחדר המיון הפנימי, ולקחו לי שתי מבחנות דם מהברז שתקע לי תום, הפרמדיק, לפני שהכניסו אותי לאמבולנס על אלונקה, למול עיניי השכנים.

ההתקף היה בעשרה לעשר. בעשר הייתי אמור להיפגש עם מישהו לתחקיר. התקשרתי אליו עוד מהבית כדי להודיע לו שאני מזמין שח"ל במקום לבוא אליו. הוא איחל לי בריאות.

איזה בריאות, קדחת. אני יושב כבר חמש שעות בחדר המיון הפנימי של "איכילוב." לקחו ממני כבר דם בפעם השנייה, כי מסתבר, שמדידת הרמה של החלבון המסוים המעיד, האם עברתי התקף לב אם לאו, קשורה במשך הזמן שעבר מאז האירוע. וכל בדיקת דם אורכת שעה וחצי.

אז עכשיו שלוש וחצי. כבר הספקתי להשלים כאן שעת שינה, שכוב על מיטה בחדר המיון, מכוסה מעל רעשי בשמיכה (מכובסת, בחרתי לבדJ). אכלתי כריך טונה וממתק פירות יבשים, שתיתי שתי כוסות קפה שחור, עישנתי כמה סיגריות בחוץ ואפילו שוחחתי בעברית עם כמה בחורים אריתראים, שליוו הנה חבר שלהם, שקיבל מכה בראש וסובל מסחרחורת.

כנראה שלא אתפגר היום.

אבל אני כבר נורא מתגעגע לילדים שלי.

אל תדאגו לי.

כל מגידות העתידות, המתקשרות והאסטרולוגיות שפגשתי בחיי, ואני עושה זאת אחת לשנה, בסמוך ליום ההולדת שלי, הבטיחו לי תמיד חיים ארוכים. זה גם החוזה שלי עם ריבונו של עולם. על אחת כמה וכמה עכשיו, שיש לי את מיכאל ודניאל.

זה רק הגוף שלי עשה לי קונצים. הוא לא מכיר את מרים בנימיניJ

האפיזודה הזאת באה כנראה מהצטברות של עייפות, או קצת יותר מדי טינופת בעורקים שלי, שאחד חסום בשמונים אחוז ובשני יש שני סטנטים.

לא נורא. מקסימום נעשה עוד צנתור. במשפחה שלי זה כבר הפך לספורט.

תיכף ישחררו אותי הביתה. או שלא.

חסר להם שלא.

אני רוצה הביתה, לילדים שלי!

*

מקץ כמה שעות –

הכול בסדר. שחררו אותי בלי תוצאות. אין לי מושג מה זה היה. כנראה עייפות מצטברת. אולי התרגשות מן הפגישה שהייתה אמורה להיות לי הבוקר, פגישת תחקיר ראשונה על הספר הבא שלי, שעבדתי לקראתה אתמול, והרגשתי שאיכשהוא, עוד יש לי הרבה מה לקרוא לפני כן. אולי התרגשתי מדי…

אה, ואל תתקשרו אלי עכשיו בבהלה או תציעו לי עזרה. תודה, אבל אני לא רוצה בה:) ואני עקשן כמו פרד, למי שעוד לא מבין.

אילן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה