טיול ערבית בעיר, או – להיות שקוף פעמיים.

מוסריותה של חברת בני אדם יכולה להימדד במספר השקיפויות שהיא מקיימת. כלומר, כמה סוגי בני אדם ו/או תופעות חברתיות ישנם, שהיא בוחרת להתעלם מהם, להדחיקם מן התודעה, מפני שאינם נוחים לה. אני חושש, שהחברה הישראלית הולכת ומאבדת צלם אנוש, מרוב מספר השקיפויות שיש בה. זקנים, ניצולי שואה, נכים, הומלסים, עובדים זרים, ועוד, כל אלה הפכו לשקופים בעינינו. רובנו איננו רואים אותם כלל. אנחנו רואים ומתייחסים רק למוצר הישראלי. לצבר.

גם בקהילה ההומואית ישנם סוגי שקיפויות. שקיפות אחת היא הגיל. כשאתה עובר את גיל ארבעים, ודאי חמישים, אתה הופך ל, שקוף בקהילה ההומואית אצלנו. לא רואים אותך, לא סופרים אותך ממטר. אתה נחשב 'זקן.' אין זה משנה כלל, אם דווקא אחרי ארבעים-חמישים שנות חיים אתה במיטבך מכל בחינה ויכול להעניק את המיטב שבך לזולתך. מבחינת הגיל והמראה הפיזי אתה 'זקן.' אנחנו, הומואים ישראלים, ואני כולל בהם את עצמי כמובן, ברובנו אוהבים את הצעירים. ו'צעירות' זה דבר שנגמר לפני גיל שלושים.

אמש, כשטיילתי עם דניאל ומיכאל ברחבי העיר, גיליתי שקיפות נוספת. השקיפות ההורית. גבר שמטייל עם עגלת תינוקות בשדרה פשוט נעלם מיד מן הראדאר ההומואי. הוא מסומן קודם כל כ'אבא,' עם כל ההנחות הנלוות לתואר הזה – סטרייט, בעל זוגיות רגילה, בעל משפחה.

יצאנו בארבע וחצי מן הבית. כשהגענו לאספרסו בר מיכאל כבר דרש את חצי מנת המזון הנוספת שלו. הוא פיצל את אכילתו, מפני שהחלפתי להם אתמול את הפורמולה מ"מטרנה אקסטרא קייר" ל"אנפאמיל 1," מזון רפואי שניתן לרכישה רק עם מרשם רופא. הוא הרבה יותר סמיך מכל פורמולה אחרת. כך גם הסבירה לי הרופאה. אבל את זה הייתי עתיד ללמוד בדרך הקשה כמובן. יתרונו הוא, שהוא מונע פליטות ומיועד לתינוקות עם ריפלוקס.

אחרי ההאכלה והקפה באספרסו בר הילדים נהיו חסרי מנוחה, אז הבנתי שעלינו להתחיל ללכת, לצעוד, לטלטל אותם בין הבריות, שיהנו מקולות אחרים ומאוויר חדש.

הלכנו בשדרות רוטשילד. בדרך עצרנו כמה פעמים, כשפגשנו את רונן, שהסתובב שם עם בתו, ועוד זוג בנות, בהיריון, שעצרו אותנו כדי להביט בילדים, מפני שהן קוראות של הבלוג הזה.

בדרך כלל כשאני מגיע איתם לנחמני בערך אני עושה סיבוב. הפעם המשכתי הלאה. הגענו עד לכיכר הבימה, ואז החלטתי לחצות את הכביש אל הכיכר.

הכיכר המתה במשפחות עם ילדים. חבר'ה ישבו שם עם שמיכות על הדשא, עם פעוטות, בעוד ילדיהם הבוגרים יותר מתרוצצים מסביב, נוסעים על אופניים או סקטים, משתוללים ונהנים.

ודאי לי שעיריית תל אביב לא תיארה לעצמה שכזה יהיה השימוש בכיכר הבימה המחודשת. אבל המראה ממש מרנין את הלב.

ואז החלטתי להמשיך הלאה. לרדת בשדרות חן עד ליריד הספרים. הרי אני רגיל לבלות שם מדי ערב, מדי שנה, והפעם הייתי שם רק ערב אחד.

אבל כשהגענו לכיכר, היה עוד מוקדם מדי, רק עשרים לשש בערב, הדוכנים היו ריקים ואני כבר הייתי חייב להשתין, ולא רציתי להשאיר את הילדים לבד בשביל זה.

אז החלטתי להיכנס ל"תולעת ספרים."

פאני קיבלה את פניי בברכת מזל טוב. אמרתי לה שאני חייב לרוץ לשירותים ושתשמור לי רגע על הילדים. איתה הרגשתי בטוח.

כשחזרתי, שמר עליהם המוכר בחנות, בחור שאני בכלל מכיר אותו מפייסבוק וגם מן החיים הספרותיים.

דיברנו קצת, ואז המשכתי הלאה.

כל הדרך המה בי עניין השקיפויות. העיר הרי מלאה עכשיו בחתיכים, מכאן ושלא מכאן, בגלל חג הגאווה. המון גייז מקומיים, המון הומואים מחו"ל, כולם שזופים, כולם חטובים וכולם מחפשים את כולם, בכל קרן רחוב. אבל ככל שהתקדמתי בטיול שלי עם הילדים, הבנתי שנהייתי שקוף. לא רק בגלל גילי, לא רק בגלל המראה שלי (קשיש מיוזע דוחף לפניו עגלת תאומים:)) אלא בגלל העגלה.

אז החלטתי להילחם בזה. ללכת ל"סקסי שופ," בדיזנגוף, החנות היחידה המוכרת בעיר מוצרי גאווה, לקנות דגלוני גאווה או מדבקות גאווה ולהצמידם לעגלת התאומים שלי. כך כולם יידעו, שהילדים האלה הם ילדי גאווה ושהאבא שלהם הומו.

אבל לפני צרכיי באים צורכיהם של הילדים, ובשדרות בן גוריון, מול "דיאדא," הם ביקשו אוכל

התיישבתי על ספסל עץ מוארך בשדרה. בספסל לידי ישבו ישישה והמשגיחה שלה, אישה מבוגרת אחרת.

בתחילה האכלתי את מיכאל, אבל אז גם דניאל דרש. חשבתי רגע, ואז החלטתי ללכת על תנוחת ההאכלה הכפולה הרגילה שלי, ישיבה מזרחית, ראש על כל ברך.

אבל כיוון שספסלי העץ העירוניים צרים מדי בשביל זה, עשיתי את זה לאור.

המשגיחה של הישישה, והישישה עצמה, הביטו בי בתדהמה.

כך גם כל ההורים עם הילדים שעברו בו בזמן בשדרה.

אבל לא היה אכפת לי. הייתי מרוכז בהאכלה.

מרוכז, עד שהבנתי שמפלס החלב בבקבוקים לא יורד, למרות המאמץ שמשקיעים שני בניי ביניקה.

הוצאתי את הבקבוקים מפיותיהם הזעירים, לחצתי על הפטמות, ו-כלום. שום דבר לא יצא מתוכן.

החורים שהרחבתי עם מחט מלובנת באש, בבית, מקודם, לא מספיקים. התערובת החדשה סמיכה מדי. שום דבר לא יוצא ובא אל פיותיהם.

סגרתי במהירות את הבקבוקים, החזרתי את הילדים לעגלה וחציתי את הכביש ל"דיאדא." חשבתי ששם אוכל להיעזר במישהו/י.

אבל הכל שם היה סגור, מלבד בית הקפה.

בית מרקחת, אמרתי לעצמי בלבי. הרי בת דודתי עינת אמרה לי כמה לילות מקודם לכן, שהחורים בפטמות קטנים מדי, ושעלי להרחיבם באמצעות מספריים קטנות כאלה, של איפור, לגזירת עור.

נכנסתי לדיזנגוף והלכתי איתם עד ל"סופר פארם." קניתי מספריים כאלה, התיישבתי על ספסל עץ מול החנות, תחבתי אותן לתוך כל פטמה, ואז האכלתי אותם בעודם בעגלה.

אגב כך נעצרה שם נירית, שהכרתי לפני מאתיים שנה, כשעבדה בחנות של "סטימצקי," ואחרי כן בקאמרי. היא הייתה עם בתה בת השנה ומחצה.

ישבנו וקשקשנו בעודי מאכיל אותם, וכשסיימתי, המשכתי ללכת בדיזנגוף, עד למספר מאה חמישים. ל"סקסי שופ."

לפני החנות יש גרם מדרגות צר, שאי אפשר להוריד בו עגלה. אז קראתי למוכר בקול רם, והוא יצא אלי מן הדלת.

"אפשר לקנות אצלכם דגלוני גאווה או מדבקת גאווה בשביל העגלה?" שאלתי אותו.

הוא אמר שכן, ירד לחנות ושב ממנה עם חבילת דגלונים בעשרה שקלים האחד.

קניתי ארבעה. אחד לכל צד, ועוד שניים רזרבה.

תקעתי אותם בשני צידי העגלה, במתפסים של קישוטי העגלה.

"הו, עכשיו אף הומו לא יוכל להתעלם ממני כשאני הולך איתם ברחוב," חייכתי אל הבחור המתוק הזה.

"כן, רואים עגלה ואתה לא קיים," חייך אלי בהבנה.

מאושש וגאה חידשתי את ההליכה שלנו.

הלכתי איתם את כל דיזנגוף, מושך אלי את תשומת ליבם של כל החתיכים, שבדיוק יצאו ממכון הכושר או היו בדרך אליו. איש לא עצר אותנו. אבל אמרתי לעצמי בלבי, שזה לפחות תשדיר שירות לפונדקאות ולהורות הומואית.

המשכתי איתם דרך המלך ג'ורג', דרך נחלת בנימין, שוב שדירות רוטשילד עד לנווה צדק.

הטיול הזה ארך ארבע שעות.

הגעתי הביתה מזיע כמו סוס. אבל עייף ומסופק. גם הילדים נהנו מאוד.

אבל רגע אחרי שהגענו הביתה פרצו בצרחות קולניות. הם דרשו לצאת מן העגלה ולקבל אוכל.

עכשיו? אוכל? הרי רק לפני שעה אכלו.

ואז הבנתי שוב, שהחורים לא גדולים מספיק.

מיואש תפסתי את המספריים, וגזרתי בהם, ממש גזרתי, חתיכה מן הפיטמה.

דניאל המסכן, זה שהיה רעב בעיקר, אכל סילוני פורמולה, וזה היה לו יותר מדי. הייתי צריך להוציא מפיו את הבקבוק אחרי כל מציצה, כדי שלא ייחנק לי, חלילה, מן התחליף.

אחרי שסיימתי איתו והשכבתי אותו במיטה תפסתי את המספריים ותקעתי אותם בכל הפטמות בבית. שאהיה מוכן להאכלת הלילה.

אבל היא מתאחרת.

למרבה התדהמה הרופאה צדקה. לא רק מיכאל, שפולט הרבה, גם דניאל כנראה סובל מריפלוקס סמוי.

ברגע שאכלו שניהם מן המזון החדש, הם נרדמו לשינה ארוכה.

דניאל לראשונה לא פרכס בגפיו כשאכל, או נותר חסר מנוחה אחרי כן. הוא אכל ומיד נרדם. ומיכאל לא פלט אפילו פעם אחת.

ברוך ממציא מיני מזונות תחליף לתינוקות, אמן.

ולגבי השקיפויות, עוד נראה מה יהיה. דגלוני הגאווה אולי ממלאים אותי בשמחה, כשאני הולך איתם ברחוב, אבל אני לא רואה שהם משפיעים במשהו.

אני מתחיל לחשוב שחבל שלא נשארתי לגדל אותם עוד כמה שנים בהודו. שם לא רק זול. שם, גבר בן חמישים ושתיים, עם עגלת תינוקות, נחשב מושא תשוקה. שם הייתי כל כך מחוזר, שנבוכותי מזה, כי לא ידעתי איך לנהל את הזמן שלי עם הבחורים. ואילו כאן, שממה.

לא נשארתי שם, כי ידעתי שאני לא יכול לעשות את זה לאבא שלי. מגיע לו להיות סבא של מיכאל ודניאל. וחוץ מזה, ישראל היא המולדת שלי, היא הבסיס שלי, היא המקום שאני יוצר בו ודובר את שפתו.

אבל אני לא יכול להיכנס למוזיאון הקהילה ההומואית בתור מוצג ארכיאולוגי בגיל חמישים ושתיים. מצטער. זה אפילו לא עולה על דעתי.

אז אם תשמעו על עבודה בדלהי תודיעו לי בבקשה:)

מודעות פרסומת

2 thoughts on “טיול ערבית בעיר, או – להיות שקוף פעמיים.

השאר תגובה