מה שגברים מסוגלים לתת

הערב, אחרי שבת מלאה ושמחה, אבל מלוהטת, יצאנו לבית הקפה, לעשות הגהות לרומאן החדש, ואז, כשדניאל התחיל ברטינת הערב, הלכנו לטייל במעלה שדרות רוטשילד. פגשנו הרבה אנשים. זוג בנים נחמד, אלון ועמרי, שעצרו אותנו באומרם, שהנה, סוף סוף, אפשר לראות את הילדים פנים אל פנים, לא רק בפייסבוק, שכנתנו וחברתנו גבי דורון על האופניים ועוד. ואז עבר למולי עיתונאי מן הקהילה, שקראתי לו, כי נדמה היה לי שקראתי באיזה מקום שאף הוא בדרך להורות. אבל לא. הוא רק חיפש משהו בנוגע לזה לכתבה.

הוא ניגש, העיף מבט בילדים ושאל

"תגיד, מה קפץ עליך, בגיל כזה? בשביל מה היית צריך את זה בכלל?"

חייכתי אליו, יגע ומיוזע מדחיפת העגלה במעלה השדירה.

"כי מה ששני הילדים האלה הביאו לחיי, שום גבר לא יוכל להביא," אמרתי לו.

החלפנו עוד כמה מילים והמשכתי ללכת עם הילדים, מהרהר בבחור הזה, באופן התייחסותו להורות שלי, ובכלל.

כשהגעתי איתם לקיוסק הראשי בשדירה הסתובבתי וירדנו בחזרה למטה.

בדרך עשיתי עיניים לבחור, שישב שם עם חבר על ספסל, ונראה לי שדי בלבלתי אותו, כי לא היה ברור לו איך אני עושה לו עיניים עם שני תינוקות בעגלה…

השבת הזאת הייתה באמת נהדרת. אתמול עשיתי מה שאני עושה בכל יום שישי. כושר, שוק, רחיצת הירקות והפירות לפני הכנסתם למקרר, כי אמא שלי, זכרה לברכה, לימדה אותנו שירקות ופירות אוכלים רק כשהם רחוצים במין ובסבון, ומאז זה נשאר לי, אפילו שכל הרעלים של הריסוס מזמן כבר עברו מן הקליפה לפנים הפרי, בשל שיטות הריסוס החדשניות.

אחרי כן לקחתי את הילדים לפגישה השבועית עם חברי הטוב מיטשל, שעורך את כל ספריי לפני כולם, והאכלנו אותם יחד וסיפרנו איש לרעהו על השבוע שלו, כולל הבחורים שכל אחד שוחח איתם או פגש בהם, ולי, הפעם, היה מה לספר.

אחרי מנוחת הצהריים נסענו לסבא, מוקדם אחר הצהריים, כדי שאוכל לשבת ולעשות הגהות בחצר, ובערב, כשכולם הגיעו, די שמחתי לתת את מיכאל ודניאל למיכל ולליה, בתה, ולהשתחרר מהם קצת, לבדי, בחוץ.

הבוקר התעוררתי בחמש ורבע, כמו תמיד, עשרים דקות לפני שהתעוררו הילדים. זו כבר נהיית שגרת חיי ממש. הגוף שלי מרגיש מתי הם קרובים להתעורר, מתי הגיעה שעת ההאכלה שלהם, ומעיר אותי לפני כן.

הכנתי לי תה לימון ודבש והספקתי להכין להם את מזונים, כששמעתי קול תזוזה עולה מן העריסות.

אחרי ארוחת הבוקר סיימתי את התבשיל שהתחלתי אתמול, קציצות בשר עוף ובקר עם שעועית ירוקה ברוטב מיץ עגבניות, לפי מתכון מספר הבישול העירקי החדש, הנהדר, "עשתידאכ" (תבורכנה ידיך:)), הורדתי מהחבל וקיפלתי שתי מכונות כביסה, והתיישבתי לכתוב מאמר גדול על בן זוגי לשעבר, עדי נס, לחו"ל.

בצהריים הגיעו אלינו אורחים נפלאים. שרון ובתה איה מדלהי, שרון שאירחה אותנו בכזו נדיבות ועזרה לנו בכל הציוד שנדרש לנו שם, ואיל ועמיחי עם ילדיהם, הילה ויאיר, הם החלוצים שעשו פונדקאות בדלהי, סייעו לי בהמון מידע לפני נסיעתי לשם וגם חיברו ביני לבין שרון וגיא.

לקראת בואם הכנתי שמיכת פעילות בחדר הילדים, הוצאתי אליה את כל הצעצועים שתרמו לנו חברים, ומתאימים לעוד שנתיים בערך, כדי שלהילה ויאיר יהיה במה לשחק, ונעמדתי לטגן את השניצלים והצ'יפס של הילדים. אחרי כן הכנתי סלט ירקות גדול ואת הטחינה שאני מיטיב לעשות, ערכתי שולחן וסידרתי קצת מסביב.

היה כזה כיף. הם התפעלו ממיכאל ודניאל, שהיו מאוד שקטים, נהנו מהאוכל ומן המשחקים והלכו רק כשגירשתי אותם, בסביבות שלוש ומשהו, כי כבר לא החזקתי מעמד, ער מחמש וחצי בבוקר.

אחרי הצהריים האכלתי אותם ארוחת ערב ואז יצאנו אל בית הקפה.

בשלב מסוים, בעודי יושב על ההגהות, הגיעה לשם קבוצת בחורים, שאת חלקם אני מכיר. אחד מהם, בחור סקסי כל כך, ששנים אני מסתכל עליו, כרע ליד שולחני ושוחח איתי על "דרך האמן," הספר, ששינה את חיי כמה וכמה פעמים בעשרים השנים החולפות.

ואז, אחרי שקם, נעמד והתיישר אמר "אתה יודע, אפשר…"

"כן," השלמתי אותו, "אפשר להיפגש. אשמח."

החלפנו טלפונים, ונפרדנו לשלום איש מרעהו.

כמה דקות אחרי כן סימס לי שאלה "מה נקבע?"

עניתי לו "תאריך לחתונה. אבל לפני כן פגישה."

שלא תגידו שאני מבזבז את זמני לריק, כן?

שבוע טוב לכם/ן.

מודעות פרסומת

One thought on “מה שגברים מסוגלים לתת

  1. היום רצתי לקנות את "עשתאידכ". עוד לא בישלתי כלום אבל העברתי שעה מרגשת עם בתי. הראיתי לה את החידקל שבה למד סבה לשחות וגילגלתי על לשוני המריירת שמות של מאכלים ומילים שכבר נשכחו. מעיין של געגוע לאבא פרץ בתוכי ומכיון שהוא מגולם באחת הדמויות שלי, אני מקווה להצליח לנתב זאת לכתיבה.
    תודה על ההמלצה.

השאר תגובה