כמה קטנה ככה מנוולת

 

כמו תמיד, זה התחיל מגירוד. וכמו תמיד, ברגע הכי לא נכון. הייתי באמצע פגישה עם אנשים, כשפתאום התחיל לגרד לי. בבטן, במפשעה, בגב, בגפיים.

וכמו תמיד נבהלתי שמא חיית הבית הכי נפוצה בתל אביב החליטה לגור אצלי איזה זמן.

אז גם התחיל לגרד לי הראש. והפנים. וכפות הידיים.

אמרתי לעצמי שזו שוב האלרגיה. אבל בכל זאת בדקתי את עצמי היטב, וכשלא מצאתי כלום, פטרתי אותה בלא כלום. כמו שבאה, כך תעבור.

שכחתי שקיץ, ובקיץ קרדית האבק ממש נהנית, בלחות ובחום. הדחקתי אותה גם כשביליתי שלוש בשבוע שעבר במשרדו של עורך הדין, שממנו הוצאתי חמישה ארגזי ספרים עתיקים. השכחתי אותה מעצמי גם כשעמדתי בחצר, דפקתי ספר בספר וקינחתי כל ספר במטלית רטובה, מאבק.

אבל הנבלה הקטנה הזאת, קרדיט האבק, החליטה ללמד אותי מה זה.

אז שלשום התחילה לי נזלת. נזילה של ממש. גלילי נייר שלמים הוצאתי עליה. ואחרי כן בא הגרד בעיניים, והדמעות, והגרד בכל הגוף התגבר, והסינוסים נסתמו, והיום בבוקר כבר קמתי מסטול לגמרי, ולא מחוסר שינה. מחוסר אוויר.

לא נורא, זו רק שפעת מזגנים אמרתי לעצמי.

אבל אז נזכרתי שכבר כמה שנים אני מתחסן נגד שפעת, ואין לי שפעת. וכשגם הגרון שלי נסתם היום, ובקושי יכולתי לדבר מרוב תחושת חריכה במיתרי הקול שלי, כבר הבנתי. לא יעזור לי שום דבר. זו לא שפעת מזגנים ולא כינמת. זו פשוט האלרגיה הארורה שלי לקרדית האבק.

היא התפרצה לראשונה כשהתחלתי לעבוד כדובר התיאטרון הקאמרי. מאחרי הקלעים בבניין הישן של התיאטרון, כיום שוכן בו בית לסין, הצטבר אבק רב שנים. אבל אבק רב היה גם בשטיחים באולם הגדול, בציפוי העץ של הקירות, בקוליסות, בכל מקום בעצם.

וככה חטפתי התקף אלרגיה קשה לראשונה.

במהלך השנים שחלפו מאז ניסיתי הכול. אנטי היסטמינים, קורטיזון, שניפח אותי ועשה אותי עצבני עד כדי טירוף ממש, בסוף גיליתי את פאבל שוורץ, המדקר שלי, שהצליח להוציא אותי מהתקפי אלרגיה באמצעות טיפול במחטים ובמגנט.

אלא מאי, זה לא זול, הטיפול הזה. ולכן כבר שנתיים שלוש לא ביקרתי אצלו.

אז הנה, בבקשה. כמו שהקרדית יודעת לעשות, כמו שכל מחולל אלרגיה עושה, הם נותנים לך עונה אחת קלה, יחסית. בעונה הבאה הם מתגברים קצת, ואז, בעונה השלישית, הם מכים במלוא העוצמה.

הבנתי את זה רק כשלקחתי לפני שעה זילרג'י, והנה אני כבר מסוגל לנשום, יחסית. יחסית, כי אני עדיין צרוב עיניים וסתום גרון.

אין ברירה. צריך לצלצל דחוף לפאבל. לקבל כמה טיפולים אצלו עד לעונה הבאה.

אגב, האלרגיה שלי לקרדית האבק מאוד מצחיקה אותי. הרי אני מוקף ספרים, והם מלאים באבק. האלרגיה היחידה המתחרה בה היא זו של בן זוגי לשעבר, צלם שאלרגי לחומרי צילום (אלה שבמעבדת פיתוח).

אגב נוסף, אתם יודעים איך מטפלים בתולעי ספרים? היום גיליתי את זה, כשהיססתי אם להכניס כמה ספרים מנוקבים ואכולים לספרייה שלי. בדקתי בגוגל.

מקפיאים אותם. כן כן, מכניסים אותם לתא ההקפאה במקרר למשך שבוע ימים.

מסתבר שעש הספרים אינו סובל קור, ופשוט קופא למוות שם.

אז עכשיו המקפיא שלי, וגם של אילנה שכנתי, מלא בכרכי האנציקלופדיה לתולדות הישוב של דוד תדהר, ובעוד כמה ספרים מיוחדים.

חבל שאי אפשר לדחוף לשם גם את קרדית האבק לאיזה שבוע שבועיים.

מודעות פרסומת

השאר תגובה