הכתיבה, החיים

"אני מעריץ אותך," אמר לי אתמול חבר יקר, שלא ראיתי זמן רב, ובא לפגוש אותי לראשונה עם התאומים, "מי היה מאמין שאראה אותך ככה!?"

ישבתי על הרצפה, על שמיכת הפעילות של מיכאל ודניאל, נשען בגווי אל הספה. מיכאל היה בזרועותיי, מעווה פיו לטעמה של מחית הגזר המבושל, שטעם לראשונה בחייו. דניאל שכב על השמיכה, אחרי שהביע את מיאוסו מן הגזר, אבל גם לקלק לא מעט ממנה, כל עוד הגשתי לו אותה על אצבעי ללקיקה.

"אל תעריץ אותי," אמרתי לו, "זה רק עניין של התארגנות מראש, של סדר ושל עמדה נפשית נכונה."

"אל תגיד לי אם להעריץ אותך או לא," חייך.

"אל תעריץ אותי, כי כל עוד תעריץ אותי משמעות הדבר היא, שאתה רואה בהורות שלי משהו נשגב, וזה ירחיק אותך מהורותך," חייכתי אליו. "כאילו אתה לא עשוי להגיע לזה. וזה לא נכון. זה עניין של תפיסה."

של גיל ושל תפיסה, הודיתי בפניו אחרי כן. אני מאושר שנהייתי להורה בגיל חמישים ושתיים ולא מקודם לכן, אף כי רציתי בכך מאוד, מפני שהייתי זקוק לזמן. זמן התבגרות שלי, זמן התפתחות כיוצר, זמן לתפוס בו את מקומי בעולם, כך, שכאשר יבואו הילדים, לא אחוש שהם מערערים אותי, גוזלים ממני משהו או הופכים אותי לקורבנם.

בילדותי, חברתי הטובה ביותר הייתה איה קניוק, הבת של יורם. ביליתי במחיצתה שעות ארוכות, בביתה ומחוצה לו. יורם היה אז בחו"ל. הוא נסע לשם כדי לכתוב, ואני, במלוא ליבו הפגוע של נער צעיר מאוד, בן ארבע עשרה לכל היותר, רחשתי לו טינה עמוקה על כך ש'נטש' את אשתו ובנותיו ונסע לאמריקה. אז נשבעתי, שלא אוליד ילדים עד שלא אתבסס כסופר, ואהיה מוכן להניח בצד את כתיבתי או לאזן אותה עם חיי כבעל משפחה.

אני חושב, שיורם לא יודע עד עצם היום הזה, איזו השפעה עצומה, מכרעת, הייתה לו על הבחירות בחיי, בהיעדרו מהם.

הבוקר נזכרתי בכל אלה, ואומר לכם מדוע.

הלכתי לישון בחצות וחצי. אתמול החבר היה אצלי עד שמונה. בתשע הגיעה הנה משוררת צעירה, מוכשרת מאוד, ששלחה לי שז, כדי שאקרא את שיריה. ישבתי איתה שעה. מעשר עד חצות וחצי עשיתי הגהות ביידיש ובספרדית לביטויים ברומאן הבא שלי. וצ'וטטתי קצת באינטרנט. נרדמתי בחצות וחצי, התעוררתי מאלי בשלוש ורבע, חזרתי לישון ואז דניאל העיר אותי ברבע לחמש, רוצה לאכול. מבכיו התעורר גם אחיו.

הכנתי לשניהם אוכל, החלפתי להם חיתולים והאכלתי אותם. חיש קל חזרו לישון, וגם אני ניסיתי לחזור לישון במיטתי.

אבל לא הצלחתי להירדם. נמלאתי מחשבות. המשוררת הצעירה מאתמול, משהו בחוזק של לסתה התחתונה ושל עצמות לחייה, משהו בתספורת הגברית שלה, בשער בית שחיה, לא נתן לי מנוח. זה התרכב לי עם דמות ראשית בספר הבא שלי. בתוך כך, התחלתי פתאום רואה את בית העלמין הישן ברמת השרון, שם קבורה סבתי, ושם אקבר גם אני בבוא הזמן, אני מקווה, ונמלאתי בהלה, אולי אני הולך להתפגר היום, לפנות בוקר. אז כבר מוטב שאקום ואכתוב.

התעוררתי, עשיתי לי כוס קפה והוצאתי את מכונת כתיבה החוצה, לחצר, כדי שלא אעיר את הילדים ואוכל לעשן תוך כדי כתיבה. ואגב, עם נר דולק בפמוט. זה מביא לי ריכוז מחשבתי, וגם מסייע לי במשיכת סיפורים מעליונים, מדי ישיבת כתיבה.

כתבתי שלושה דפים. אלף חמש מאות מילה. בכלל לא הגעתי לגעת באפיונים הפיזיים של פני הגיבורה שלי. תחת זאת היא ישר הכניסה אותי לתוך תודעתה, לאופן ראייתה את הסובבים אותה, והחלה מספרת לי את סיפוריהם.

כתבתי במהירות. ראיתי הכול.

פועלי האשפה הקבועים הגיעו בשעה הקבועה ונופפו לי בידם, סקרנים. בדרך כלל הם רגילים לראות אותו בשש בבוקר יושב וכותב דפי בוקר, במחברת. ופתאום אני יושב ומתקתק במכונת כתיבה ענקית, ישנה.

אחרי שסיימתי את הכתיבה התקלחתי והכנתי לי ארוחת בוקר. ואחרי האוכל התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.

תיכף אלך לכושר, ובעשר כבר תתחיל כאן סדנה.

הבטתי סביבי מאושר. הספקתי הכול. ברוגע, בנחת. האכלתי את הילדים והשבתי אותם לשנתם, כתבתי, דאגתי לפרנסת הגוף והנפש. מה עוד צריך אדם כדי לחוש טוב ביומו.

לא כל בוקר אני קם בשעה הזאת, ולא בכל בוקר אני מצליח לכתוב. כשזה לא קורה, אני כותב ברכבת או בערב, בבית הקפה, כשהילדים למולי, ואפילו אחרי כן, אחרי השכבתם לישון, יושב ומתקתק למולם באור עמום, באורו החם של הנר, ומרגיל אותם להירדם לקולה של מכונת הכתיבה.

אלה דברים שלא הייתי יכול, כמדומני, לעשות בגילאי שלושים וארבעים שלי, כשיצרי עוד תכף עלי ואני עצמי הייתי מסוכסך עם עצמי ועם העולם. אלה דברים שאני יכול לעשות כעת, כגבר מיושב בדעתו (יחסית, הכול יחסי, חברים:)), מבלי לחוש שאני מקפח בזה את בניי או שהם גוזלים ממני איזה גזל. וטוב שכך.

עכשיו אני מפוייס עם אילן בן הארבע עשרה, חבר הנעורים של איה קניוק.

מודעות פרסומת

השאר תגובה