המרק של אבא (סבא) וארוחת ליל שישי

ארוחות ליל שישי אצלנו נראות כמו ליל הסדר. שולחן אחד, ארוך מאוד, שיש לו אפשרויות הרחבה, בלוחות עץ החבויים מתחתיו, ערוך למופת לעשרים איש לפחות. כי כשכולנו מגיעים, זה אומר אבא, ואני והילדים, שזה ארבעה, יאיר ומיכל וילדיהם עוד חמישה, טל ואוסי והילדים זה עוד ארבעה, אביב וחגית והילדים זה עוד חמישה, ואלכס בן דודי ומוניקה וגבריאל, עוד שלושה, ולעתים גם בן דודי דניאל.

אבא שלי מתחיל את ההכנות לארוחת שישי עוד ביום רביעי, בהכנת המרק. המרק של אבא/סבא.

את סודות המרק הזה למד מאימי ז"ל. הוא מקפיד לשים בו עצם בקר, כנף או גרון של הודו, וכמה שוקי עוף, כלומר, תערובת של מיני בשר. לזה הוא מוסיף גזר וקישואים, בצל ופטרוזיליה ושמיר, ומלח ופלפל. בלי אבקת מרק.

המרק מתבשל לו בסיר ענק על הכיריים כמה שעות טובות, ואחרי שהוא מתקרר, אבא מכניס אותו למקרר, ולמחרת מסיר מעליו את מקפא השומן.

כך אנו זוכים לקבל מרק זך עם שמאטעס, למי שאוהב, כל יום שישי.

אבל המרק הוא רק חלק מן התפריט, ואבא מתעקש להכין לבדו את כולו.

במנות הראשונות יש תמיד סלט ירקות, סלט ביצים וסלט אבוקדו, בעונה. אני מגיע ומכין טחינה לכולם, כי אני אלוף הטחינה.

העיקרית קבועה. עוף ותפוחי אדמה בתנור.

ואחרי כן תה ועוגה.

את המרק אוכלים אצלנו בחורף, וגם בשיא הקיץ. סוגרים חלונות, פותחים מזגן – ומוזגים את המרק הלוהט לצלחות.

ככה זה גם עם התה. אנחנו לא יודעים לסיים ארוחה בלי כוס תה אחריה.

שיא הארוחה הוא תמיד המרק, כשכולנו מתיישבים, מרימים כפות ומתחילים למצמץ בשפתיים עם המרק של אבא.

הוא תמיד מזכיר לנו, שלמד את זה מאמא, ושהמרכיב הסודי ביותר של המרק הזה הוא האהבה.

הערב מיכאל ודניאל השתתפו בארוחת ליל שישי כשותפים שווי זכויות, ליד השולחן. מיכאל ישב בחיקה של אוסי, גיסתי, ודניאל בחיקי. אבא הגיש לנו כפיות, ומיכאל ודניאל אכלו טחינה מן האצבעות, ואחרי כן סלט אבוקדו בכפית.

השיא שלהם, כמו שלנו, היה המרק של סבא. ריסקנו להם ירקות מן המרק בתוך קעריות פלסטיק קטנות, עם מי מרק, ונתנו להם לאכול.

מוניקה ואלכס הציעו, שאתחיל לתת להם לטעום גם לחם. בחתיכות קטנטנות. אז דניאל זכה גם לטעום, לראשונה בחייו, לא רק אבוקדו אלא גם חלה של שבת.

הרגעים האלה, שבהם הילדים, רק בני שבעה חודשים ומחצה, כבר יושבים איתנו ליד השולחן, ואוכלים יחד איתנו מן הצלחת, מרגשים מאוד.

אוסי התפעלה ממיכאל, שהאכיל את עצמו בכפית. זה באמת היה באמת די מדהים.

סיפרתי להם, שבמעון הם כבר אוכלים קוסקוס עם ירקות, מרק עדשים עם כמון וכורכום, פשטידות ועוד כל מיני מאכלים נפלאים, שמכינה נדיה, אחראית המטבח, אישה מיוחדת שעלי עוד לתחקר אותה על סיפור חייה.

למחר הכנתי להם געבעץ', עם עגבניות ובצל, קישואים וגזרים, שני חזות עוף, רסק עגבניות ומים, וגם תבלינים – כמון, כורכום ומלח. אולי אעשה להם גם קאשה, כוסמת. מחית כוסמת. מאוד מסקרן אותי לדעת אם יאהבו את זה.

המפתיע הוא, שגם אחרי ארוחת מוצקים כזו, שבה אכלו מכל טוב, מיכאל בכה לי כל הדרך הביתה, מבקש "הם הם" (בקמץ), תחליף חלב בבקבוק.

כשהגענו הביתה השכבתי אותם על שמיכת הפעילות, התפשטתי, כדי שיהיה לי נוח לשבת איתם בין ברכיי, והאכלתי אותם בתחליב.

רק אז נרגעו, ואז נטלתי כל אחד מהם בתורו, את מיכאל ואחרי כן את דניאל, למקום האכילה של לונה, שבדיוק התחילה לכרסם את מזון הכלבים היבש שלה מן הקערית, והסברתי לו, ואחרי כן לאחיו, "לונה הם הם, סולטן הם הם, אבא הם הם, מיכאל הם הם ודניאל הם הם. לונה וסולטן הם הם מקערית, מיכאל ודניאל הם הם מבקבוק, ואבא הם הם מצלחת."

ואחרי כן הראיתי להם גם את הקערית של סולטן.

אבא שלי תמיד היה אומר לי, בילדותי, כשהייתי מתלונן שאני קורא ספרים ומיד שוכח את תוכנם, שהוא מאמין ב'תורת המשקעים.' קוראים וקוראים ושוכחים, אבל משהו בסוף נשאר.

הזכרתי לו זאת הערב. ואמרתי לו, שתיאוריית המשקעים שלו צפה בי עכשיו, ולכן החלטתי לדבר עם הילדים כמו עם מבוגרים, להסביר להם כל מיני דברים על העולם. למשל, מה זה חורף, וברק ורעם, וגשם, ומה אוכלות החיות, וכיצד כל החיות ישנות בלילות, וכך הלאה.

בסוף, אני מניח, משהו יישאר, וינבט.

שלא לדבר על זה, שהיום, בדרכי לאסוף אותם מן המעון, דמיינתי איך אני מלמד אותם קריאה עם ניקוד, ואיך משתמשים במילון, על כל מילה שלא מבינים, ואיך הם מלמדים אותי מתמטיקה, משוואות עם נעלם אחד. ואחרי כן שניים. כי לשון אני יודע היטב. אבל מתמטיקה אני ממש, אבל ממש, לא קולט, לא מבין.

שבת שלום.

מודעות פרסומת

השאר תגובה