המפץ הגדול, החבית של ציפי, העמידה מן הצד של א' – והחשש מפני ההתגלות האחרת.

היום, אחרי הודעתו של עמיר פרץ על עזיבתו את מפלגת העבודה וחבירתו לרשימתה החדשה של ציפי לבני, הבנתי שהרע מכול עוד לפנינו. למרות הקרע בינו לבין שלי יחימוביץ' קיוויתי, כפי שכתבתי לפני כמה ימים, שפרץ יתעשת, ויעמיד את ניסיונו הפוליטי והחברתי העשיר לטובת חזונה החדש של מפלגת העבודה, ובזה יתרום לנצחונה בבחירות. התבדיתי. האגו היה חזק מן החזון. אבל השבר לא יהיה רק של עמיר פרץ, ושל מפלגה זו או אחרת. כי מעשהו של עמיר פרץ הוא חוליה נוספת בשרשרת אירועים, ההופכים את מערכת הבחירות הזאת לקרנבל דמים.

עד הערב, מועד הסיום של הגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית, חיכיתי בתקווה ובקוצר רוח, שאהוד אולמרט יכריז על שובו למערכת הפוליטית. האמנתי, שאם יעשה כן, מעשהו ישנה לגמרי את ההתנהלות בגוש השמאל-מרכז, ואולי יתלכדו כולם מסביבו כדי להביא להחלפת השלטון בישראל.

אבל אהוד אולמרט כנראה בחר, אולי בצדק, להישאר כצופה מן הצד. לחכות עד הכרעות הדין במשפטיו השונים, מחד גיסא, וגם לראות מה יקרה לבנימין נתניהו בקדנציה הבאה, מאידך גיסא.

למול המפץ הגדול במערכת הפוליטית, ייתכן שהוא צודק. אבל זה מותיר אותנו, את אנשי המרכז ומעמד הביניים, כמעט נטולי תקווה לחלוטין.

 

אם נתניהו וליברמן אכן ינצחו במערכת הבחירות הזאת, התקווה היחידה, הקלושה, היא, שתחת אשר יחברו למפלגות החרדיות ולמפלגות הימין הקיצוני, יזמינו לקואליציה את מפלגתה של לבני ואת מפלגת העבודה, ויביאו לשינוי סדר היום הפוליטי ולשינוי המציאות הישראלית.

אבל זוהי תקווה קלושה, מפני שגם ערב הבחירות הקודמות, היו רבים שציפו, ואני ביניהם, שנתניהו יחכם, ויעדיף את החבירה למפלגות המרכז והשמאל על פני מה שקרוי 'שותפיו הטבעיים.'

אם נתניהו וליברמן ייבחרו, ויבחרו שוב בשותפות עם מפלגות החרדים והימין, יבואו כאן ימים רעים מאוד. רעים מכל בחינה. הם יהיו רעים למהות הדמוקרטיה, מפני שליברמן, בעצם התנהלותו בתוך מפלגתו, אפילו אינו מנסה להראות מראית עין של דמוקרטיה, ונתניהו נתן ידו לפגיעה מסיבית וממושכת בכלי התקשורת בתקופת שלטונו החולפת. אלה יהיו ימים רעים גם לחברה ולכלכלה, מפני שנתניהו ימשיך בהפרטת אוצרות הטבע של ישראל ונכסיה, ובהעמקת הפער בין המעמדות החברתיים והכלכליים כאן. והם יהיו רעים מאוד מבחינה מדינית וצבאית. ישראל תאבד כליל את הלגיטימיות שלה, תהיה מדינה מצורעת, וכל מלחמה שתצא אליה, אם יזומה ואם כפויה עליה, מכורח הנסיבות, לא תוכל לקיימה עד תום, עד הכרעה, בשל מצבה המדיני.

כל הדברים האלה עברו בראשי היום בצהריים, בזמן שניקיתי את הבית וחשבתי על המצב. על שרשרת העזיבות את הפוליטיקה, מאהוד ברק ועד בני בגין ודן מרידור ודליה איציק ורבים אחרים, שרשרת ההתפוררות של מפלגות, כמו קדימה, וההתחברויות אד-הוק למערכת הבחירות הנוכחית, כפי שהן באות לידי ביטוי בגירוד של תחתית החבית על ידי ציפי לבני, המנסה בכל כוחה לשוות מראית עין אידיאלוגית ומהימנה לצעדיה, אחרי שכבר בזבזה פעם את המנדט האדיר שקיבלה, בסרבה להיכנס לממשלת נתניהו ודחיפתה אותו לזרועות 'שותפיו הטבעיים.'

בתוך כך, עלו בי שורותיו הקשות, הנפלאות, והאיומות, של המשורר האירי, ויליאם באטלר ייטס, שכתב, בזמן אחר ובנסיבות אחרות, את שירו "ההתגלות השנייה":

 

The Second Coming

 

 

 

 

Turning and turning in the widening gyre

The falcon cannot hear the falconer;

Things fall apart; the centre cannot hold;

Mere anarchy is loosed upon the world,

The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere

The ceremony of innocence is drowned;

The best lack all conviction, while the worst

Are full of passionate intensity.

 

Surely some revelation is at hand;

Surely the Second Coming is at hand.

The Second Coming! Hardly are those words out

When a vast image out of Spiritus Mundi

Troubles my sight: somewhere in sands of the desert

A shape with lion body and the head of a man,

A gaze blank and pitiless as the sun,

Is moving its slow thighs, while all about it

Reel shadows of the indignant desert birds.

The darkness drops again; but now I know

That twenty centuries of stony sleep

Were vexed to nightmare by a rocking cradle,

And what rough beast, its hour come round at last,

Slouches towards Bethlehem to be born?

 

 

סובב וסובב בסליל מתרחב

הבז את הבזייר אינו שומע.

דברים מתפוררים. המרכז אינו אוחז.

אנרכיה טהורה אל העולם מותרת.

גהות כהה של דם מותרת, ובכל מקום

טבוע הוא חג החפות.

הטובים נעדרי אמון, בעוד שהרעים מכול

מלאי עוז שקקן.

 

ודאי יש איזו התגלות קרבה.

ודאי קרבה ההתגלות השנייה.

התגלות שניה! בבקושי נהגו אותן מילים

ומראה עצום של רוחה דעלמא

טורד את מבטי: אי-שם בחולותיו של המדבר

דמות עם גוף אריה וראש אדם,

מבט ריקן ואכזרי כשמש,

מניעה גפיים איטיות, בעוד סביב

צללים מסתוללים של ציפורי מדבר זעופות.

החושך שוב יורד. אך כעת אני יודע

כי עשרים מאות של תרדמה באבן

הורגזו לכדי ביעות בערש מתנודד.

ואיזו בהמה פרועה, ששעתה הגיעה לבסוף,

מתנהלת לבית לחם כדי להיוולד.

 

*

 

את השיר הזה תרגמתי לפני שנים. ויליאם באטלר ייטס כתב אותו בשנת 1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי המהפיכה ברוסיה. השיר מתייחס לאמונה בהתגלותו השנייה של ישו, או של המשיח, לפני אחרית הימים. בנצרות ישו אמור לשוב מן המתים. באיסלאם המאהדי אמור לשוב. ביהדות, מדובר במשיח בן דוד שיבוא אחרי מותו של משיח בן יוסף. בכל שלוש הדתות מדובר בשיבה קטסטרופאלית, ביום הדין שיחול עם קץ כל הימים, שרק אחריו תגיע אחרית הימים וייכון שלום עולמים.

ייטס משתמש באמונה בהתגלות השנייה, המשותפת לשלוש הדתות המונותאיסטיות, כדי לבטא את חורבן האנושות.

השיר מדבר על אובדן השליטה של מאלף הבזים על הבז שלו, שעה שהציר עליו סובב העולם אינו מסוגל להחזיק בו עוד. שהכל מתפורר, הימים נמלאים דם, הרוע גובר על הטוב, וכל אלה הם סימניה המקדימים של התגלות איומה של מפלצת משיח, היפוכה של התגלות דתית, לידתה של ישות אפלה, שרק חיכתה עד שיגיע זמנה כדי להתגלות ולהשתרר על תבל ומלואה.

ייטס כתב את זה בהקשר אחר, בזמנים אחרים. אבל השיר העז הזה קפץ מזיכרוני היום, מפני שאני חרד מאוד מפני הבאות. מפני רגעיו האחרונים של אסד, העומד להפעיל נשק כימי באזורנו, מפני 'האביב הערבי,' המגלה, במהומות המתחדשות במצריים, שנראות כמו מלחמת אחים, שדבר עוד לא הוכרע בה, מפני נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, שנבחר לכהונה שנייה, אבל הבנתו את המזרח התיכון ואת הדינמיקה של האיסלאם מוטלת, בעיניי, בספק, מפני האביב הקרב, שבו כנראה תיפול הכרעה באשר לתקיפת איראן, עם ארה"ב או בלעדיה, ומפני שמול טירוף המערכות הבינלאומי הזה עלולה לעמוד ממשלה ישראלית נטולת לגיטימיות, שאיבדה את תמיכתה מחוץ ואת חמלתה וחשיבתה על האזרח מבית.

ולכן עלולים לבוא עלינו ימים רעים באמת.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “המפץ הגדול, החבית של ציפי, העמידה מן הצד של א' – והחשש מפני ההתגלות האחרת.

  1. את אותם הדברים בשינויי שמות ותאריכים יכולת לכתוב ב 2001 כששרון ניצח בבחירות את ברק. יכולת לצפות שאיש הדמים הימני הקיצוני יעשה דברים נוראיים…. אתה צריך להבחין בין נקודת מוצא של כח לבין נכונות להתגמש. הרי אתה תמיד אומר לי שהערבים שבפומבי לא יוותרו על זכות השיבה כן יוותרו עליה במו"מ אמיתי….. אז למה לימין ( ליכוד, לא כהניסטים) אתה לא מוכן לתת את אותו חסד שאתה מוכן לתת לחמאס ???

השאר תגובה