רשומון. או: תשובה מתומצתת לשאלה 'איך אתה עושה את זה?'

מדי פעם אני פוגש מישהו, בעיקר מישהי, שמביטה במיכאל ובדניאל, זורקת גם בי מבט, ואז אומרת לי שהיא מתקשית לטפל בילד אחד, עם בעלה, ולא מבינה 'איך אתה עושה את זה.' בדרך כלל מצורפות לזה מחמאות, כמו 'אתה נורא אמיץ,' או 'עשית מעשה אמיץ מאוד,' עליהן אני עונה, שאינני אמיץ. עשיתי את ההכרח, מבחינתי. ההכרח להיות לאב.

האמת היא, שמפתיע אותי שאחרים מופתעים מבחירתי בהורות. אני יכול להבין שהורות בגילי מעוררת פתיעה, ועובדת היותי הורה יחיד אף היא מחזקת אותה. אבל הרי רובנו כמהים להיות להורים, ומדוע שזה יפסח עלי?

ובכל זאת, יש רגעים שגם אני עצמי תמה איך אני עומד בכל זה, ולא מתוך יוהרה או יאוש. פשוט תמה.

הלילה, למשל, אבא שלי היה כאן, מפני שהייתי אמור לנסוע ללמד בחיפה. הלכתי לישון ב 22.30. בחצות התעוררתי למשמע בכיו של דניאל, אבא היה עסוק במטבח בהכנת אוכל למיכאל. אז הוא האכיל את מיכאל ואני את דניאל. או שמא זה היה להפך. מי זוכר.

אחרי שאכלו וחזרו לישון הייתי רעב. אז אכלתי יוגורט וגרנולה ותפוח, וחזרתי לישון.

בשעה 02.15 אבא העיר אותי, "אני חושב שלמיכאל יש חום גבוה."

קפצתי מן המיטה. מדדתי לו חום. היה לו 39.6 מעלות. בצל.

אם זו הייתה הפעם הראשונה שאני נתקל בזה, בטח הייתי מת מפחד. אבל הפעם פשוט הכנסתי לו נר אקמולי, ואחרי שראיתי שהוא ממשיך לבעור, עשיתי לו אמבטיה במים פושרים.

אבל הילד המשיך לבכות, ואבא, בחוכמתו, הציע שאאכיל אותו. זה אכן הרגיע אותו לגמרי. כשסיים לאכול החל למלמל, לצחוק ולשחק איתנו. זה היה בסביבות שלוש לפנות בוקר. הבטנו בו מאושרים.

ואז גם דניאל התעורר, אז האכלנו גם אותו.

בסביבות 03.30 חזרנו לישון. בשש אבא שלי העיר אותי, כדי שיוכל לצאת מכאן. אחרי כן נסעתי עם הילדים לרופאה, שאמרה שלמיכאל יש דלקת אוזניים באוזן ימין, והיא זו שעשתה לו חום גבוה. היא רשמה לו אנטיביוטיקה.

עכשיו שניהם ישנים, תודה לאל.

אבל הבטחתי תשובה לשאלה 'איך אתה עושה את זה.' וחשבתי, שהדרך הנכונה ביותר היא לתת בפניכם/ן רשומון. יהיו מי שזה ייראה להם יובשני. יהיו שיחייכו, מפני שזה יזכיר להם את ימיהם כהורים לפעוטות. אני עושה זאת בעיקר בעבור חבריי, המצויים בעיצומו של תהליך הפונדקאות או מתכננים להיכנס אליו:)

שישי 1.2.13

05.00 – האכלה, עם ויטמין D וברזל.

05.30 – הכנסת מכונת כביסה ראשונה. החלפת חיתולים, הלבשה לקראת המעון.

06.00 – מקלחת, קפה, סיגריה. הילדים משחקים.

07.00 – הכנת שקית חיתולים ובקבוקים ובגדים להחלפה.

07.30 – מגיעים למעון.

08.00 – כושר.

09.00 – קפה ומאפה ב"אספרסו בר." בדיקת עבודות תלמידים.

10.30 – הפגישה השבועית ב"אספרסו בר" עם חברי מיטשל.

11.30 – חזרה הביתה, מילוי מים מסוננים בקומקום, להאכלות בהמשך, נסיעה למעון.

12.00 – חזרה עם הילדים מהמעון הביתה.

12.30 – האכלה.

13.00 – ארוחת צהריים לאבא. הוצאת הכלבה החוצה. אוכל לחיות.

13.30 – 15.00 – שנת צהריים לכולם.

15.00 – האכלה.

15.30 – אמבטיה לשבת, הלבשה. העמדת סיר מרק עוף לשבת. השמעת הדיסק של טינה טרנר, וריקוד עם הילדים.

17.00 – נסיעה לסבא לארוחת שבת.

17.30-20.00 – סבא ואבא משחקים עם הילדים ומנסים להרגיע את מיכאל, שבוכה הרבה.

20.00- 21.00 – ארוחת ערב עם כל המשפחה. מיכל מאכילה את דניאל. אוסי עוזרת לי עם מיכאל.

21.30 – נסיעה הביתה.

22.00 – הילדים במיטות, ישנים. אני מוציא את לונה החוצה ואז קצת בפייסבוק.

22.30 – אבא הולך לישון.

23.00- האכלה של דניאל.

24.00 – אבא חוזר לישון אחרי מכונת כביסה למייבש ועוד מכונה פועלת.

שבת 2.2.13

– 04.11 – אבא מתעורר. תה, קפה, כותב דפי בוקר. מה שלא הצלחתי לעשות המון זמן.

אוסף בהם קצת את עצמי. קריאת כמה פרקים בספר שקיבלתי לחוות דעת.

05.00 – הילדים קמים. האכלה, החתלה.

05.30 – תליית כביסה. הפעלת מכונה שלישית. הוצאת לונה. אוכל לחיות.

06.00 – ניקוי המקרר. מיכאל מאוד מסתקרן, ואני נאבק בו כדי לסיים את הניקיון.

07.00 – הורדת מקפא השומן מסיר המרק. הרתחת תפוח למחית פרי. הכנת מחית לאחר הצהריים.

08.00 – משחק עם הילדים. השמעת הדיסק של פרדי מרקורי וקווין. ריקודים.

10.30 – האכלה, החתלה. נסיעה לעינת בגבעת שמואל כדי לקבל בגדים לסוף החורף ולקיץ הבא, של תאומיה המקסימים.

12.00 – חזרה מעינת. האכלה.

12.30 – 13.30 – "אילנה הצילי! אני ער מארבע בבוקר וחייב כושר!". אילנה נכנסת. אני יוצא לכושר. אימון אירובי ואימון משקלות.

13.30 – הילדים ישנים. ארוחת צהריים לאבא. שנת צהריים.

14.30 – השכמה:) הילדים מתעוררים. ישנתי בקושי 3/4 שעה נטו. גמור מעייפות. האכלה. מכונת כביסה רביעית. תליית כביסה.

15.30 – 17.30 – משחקים וזחילות. אבא מסדר את הבית, מקפל כביסה, מעשן סיגריה אקראית בחצר ומביט ממנה על הילדים (יש יתרון בבית 'רכבת'. אפשר לראות בו כמעט הכול מקצה לקצה).

17.30-18.00 – רחיצה.

18.00 – השכבה לישון.

18.30 – ארוחת ערב של אבא.

19.00-21.30 – עיתוני שבת, חדשות בטלביזיה, חצי "דה ווייס," לראשונה בחיי אני צופה בזה, עד שאני משתעמם ופורש.

21.30-22.30 – פייסבוק, מיילים, פתיחת הטארוט סביב בריאות הילדים, ומה יהיה מצבי הכללי, והכלכלי, בשנה הקרובה, ואיך תהיה הבריאות שלי.

22.30 – אבא מגיע. אני הולך לישון.

24.00 – האכלה.

24.30 – חזרה לישון.

ראשון 2.2.13

02.15 – מיכאל עם 39.6 חום. אקמולי, אמבטיה. טלפון לאחות חירום ב"מכבי."

03.30 – אבא ואני חוזרים לישון.

06.00 – השכמה. אבא עוזר לי להאכיל את הילדים ונוסע.

08.00 – מכניס את הילדים לאוטו, נוסע לקבל צ'ק מדליה שימקו להפקדה דחופה בבנק, ומשם לרופאה.

09.30-11.00 – אצל הרופאה. מיכאל עם דלקת אוזניים, מקבל אנטיביוטיקה. כבר אין לו צפצופים. דניאל בסדר גמור. שניהם שוקלים נהדר. מיכאל 08.30, דניאל 10.45. תענוג.

11.30 – חזרה הביתה. "אילנה, הצילי!" וכו'. מכין להם מרק טחון. אילנה מאכילה אותם ומחליפה להם מצעים. משום מה, זו נותרה משימה 'שלה,' עוד מאז הייתה המטפלת שלהם בחודש הראשון להגעתם ארצה.

12.00 – 13.30 – הפקדה בבנק, קיטורים אצל קרן האחראית על חשבונותיי, חצי שעה של אימון ארובי בכושר, דואר, סופרפארם, כדי להביא את האנטיביוטיקה.

14.15 – מיכאל מתעורר, בוכה. האכלה. מתן אנטיביוטיקה. ארוחת צהריים של אבא.

15.30 – האכלה של דניאל.

15.45 – אבא הולך לישון.

17.00 – האכלה של דניאל בפירות ובמים. האכלה של מיכאל בתחליף חלב. מקלחת לאבא. הורדת כביסה ותליית כביסה בעוד הילדים מתבוננים בי דרך דלת הסורג. סידור הבית, סידור חדר העבודה בעוד הילדים זוחלים בתוכו. החלפת כיסוי שבועי של מזרן הפעילות והכנסתו לכביסה.

18.30 – אמבטייה לילדים.

19.00 – האכלה.

19.30 – השכבה.

20.00 – ארוחת ערב לאבא מול החדשות בטלביזיה ותוך כדי שיחות צ'ט עם אחי, גם ג'ייסון ועם עופר:)

20.30-21.15 – כתיבת הפוסט הזה.

ומחר יום חדש, וכיוון שלמיכאל היה היום חום, אסור לי גם מחר להביא אותם למעון. מה שאומר, שאני מבלה איתם גם את כל יום המחר.

אז ככה אני עושה את זה. ברצועות זמן, בחשיבה מניפתית, בכל הזמן לחשוב מה עוד יש לי לעשות מסביב, שעוד לא עשיתי. הבעיה היא, שהדברים היחידים שנמצאים לי בראש הם מה עלי לעשות מסביב ו/או למען הילדים, ו/או הפרנסה. הכתיבה נדחקה הצידה לגמרי. לכל מקום שאליו אני הולך (כושר, דואר, בנק) אני לוקח איתי חומרי תחקיר ומחברת טיוטות. אבל על פי רוב אני בכלל לא מגיע אליהן.

היום, כשהלכתי לכושר/בנק/דואר/סופרפארם אפילו ביקשתי מאילנה שעתיים, כדי שאוכל לשבת קצת עם עצמי בבית הקפה. אבל כשסיימתי את הסיבוב כבר הייתי כל כך רעב ועייף, שלא היה סיכוי שאשב שם. למי בכלל היה כוח לפתוח מחברת?

חזרתי הביתה.

כל מי שאני מדבר איתה אומרת לי, שככה זה, בשנה-שנתיים הראשונות. שכולם עוברים את זה, שאקבל את זה כמו שזה. ואכן, אני מקבל את זה כמו שזה. יותר מזה, אני מאושר בזה שהבאתי את מיכאל ודניאל לעולם, וכמו שאמרתי אמש לעדנה חברתי, בשיחה שהייתה לנו, גם כיום, כשאני כבר יודע במה זה כרוך, הייתי עושה אותו הדבר.

אבל יש לי רומאן חדש לכתוב, והתחייבתי עליו, ואני גם משתוקק לחזור אליו. וגם אל קובץ הסיפורים שלי, ואל מאסף השירה.

בערב, כשהשכבתי אותם במיטה, שמתי את מיכאל ראשון במיטתו, נשקתי לו, ואמרתי לו, שאמא שלי שומרת עליו, ושיהיה בריא. ואז נטלתי את דניאל לידיי, וניגשתי להשכיבו במיטתו, ואז כבר דיברתי עם אמא שלי במישרין, בגוף ראשון. "אמא," אמרתי לה, "אני יודע שאת שומעת אותי ורואה אותי, יודעת על הילדים ושמחה בהם. עכשיו אני מבקש ממך שתשמרי לי על הילדים."

ואני יודע שהיא שמעה.

אני יודע זאת כי הרגשתי בזה.

אני יודע זאת כי אבא שלי עוזר לי כל כך הרבה, גם בשמה.

אני יודע זאת, כי אמש, כשפתחתי את הקלפים, קיבלתי את הכוהנת הגדולה, השומרת הן על בריאותי והן על בריאות ילדיי, בעליונים.

ולברכה הזאת, של אמא שלי, ושל הכוהנת הגדולה, אני זקוק השבוע. כדי שכולנו נהיה בריאים. אמן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה